מכתב 61 - יקירי ואהובי! (בני המשפחה) - 24.4.1917
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 61 - יקירי ואהובי! (בני המשפחה) - 24.4.1917
כותרת משנה  פָּרָה, ב' אייר

 

פָּרָה,[1]  ב' אייר  [24.4.1917]

יקירי ואהובי!

 

 

זה עתה סיימתי את מכתבי הצרפתי[2] אליכם. יש אפשרות לכתוב עברית, וכמובן שאיני מזניחה.

 

אני רוצה להיות בטוח, כי קיבלתם את מכתבי העברי[3] ששלחתי אליכם מפה על-ידי העלמה מאיר, גננת "עזרתית",[4] כמדומני, מירושלים. היא תשאיר את המכתב בדמשק או תובילו לירושלם. ממנו תדעו פרטים על בואי ממוקדון לקושטא.

 

ביום בואי תלגרפתי לכם, כמובן - ליפו. אתם לא קיבלתם כנראה את התלגרמה הזו כי מתלגרמתכם לגבירצמן נראה, שאתם חושבים כי נמצא אני עוד שם. אני לא כתבתי לכם מפה בדואר, כי לא ידעתי את מקום הימצאכם. התרוקנות יפו[5] נתאמתה כאן כעובדה, תלגרפתי לדמשק בשאלה אודותכם ותשובה לא קיבלתי. התלגרמה שלכם ביארה הכל.

 

בעיני אין עניין בריחתכם לפתח-תקווה מוצא חן כלל וכלל. אם רק נכון הדבר, שמן הממשלה יצא צו שני - לחזור ליפו - צריך להשתמש בזה ולשוב. על מי נשאר הרכוש והבתים? המחשבה על הפסנתר של רבקה בלבד אינה נותנת לי מנוח. לא משום שזה דבר העולה 800 או 1000 פרנק, כ"א משום שזה פסנתרה של רבקה. והשולחן של אבא?[6]

 

אך אם גזרה היא שמוכרחים הייתם לעזוב את יפו, ולשוב אינכם יכולים, הרי דרך אחת יש - ללכת ירושלֵמה, כי במקרה שהשריפה תגיע עד יפו לא יתנו לאיש להישאר במושבות ותהיה טלטלה תמידית, בשעה שאת ירושלם בוודאי ובוודאי שלא יפַנו משום רוב התושבים. אבל מרחוק אי-אפשר, כמובן, להביא בחשבון את כל הסיבות. מי יודע איזה מצב נתהווה אצלכם בימים אלה.

 

אני נוסע בעוד שבועיים-שלושה לחַלֵבּ, עם כל הפירקה [דיוויזיה]. חלב היא אֵם להרבה דרכים. אפשר לפנות משם לארם-נהריים, גם לאגף הימני של חזית קווקז ולפרס, אפשר להישאר בחלב גופא או בסביבותיה, במפרץ אלכסנדרתה. אפשר להישלח משם להר הלבנון ואפשר לנסוע מחלב לדמשק ומדמשק לעבור בדרך הידועה: דרעה-סַמַח[7]-עפולה-טולכרם-רמלה. בימים האחרונים הוּדע באופן רשמי, כי נספחים אנו[8] לחַיִל הרביעי. משמע שלא לקווקז, אף לא פרס והעיקר לא ארם-נהריים באים כאן בחשבון. והביטחון הפנימי אומר לי, כי הפעם אגיע למחוז חפצי. אני יודע, שנוסע אני לראות בחורבן הארץ, אבל אני רוצה בזה. נפשי כלה לראות זאת. האידיאל שלי עתה הוא סמח! גבול ארץ ישראל, אוויר דגניה וכנרת, הדיבור העברי הראשון. העברית שבדמשק - גלותית. כתבו לי לחלב, ל"אליאנס". בחלב אשאר בוודאי שבועות אחדים, אפשר גם שרק ימים אחדים. תלגרמות אשלח לד"ר טהון. בואו איתו בדברים וסדרו את משלוחן. אתלגרף ביום צאתי מקושטא וביום בואי לחלב וצאתי אותה. כתבו לי מי מן החברים נמצא בדגניה, בכנרת, במרחביה. אני אשתדל לראות אותם.

 

אם עד בואי לא ישתנה המצב - אמצא אתכם בראס-אל-עין.[9] אתם הֶיוּ חוקרים תמיד את הרכבות המובילות צבא לדרום. זיכרו תמיד את המספרים פירקה 46, אַלַי 146: "קִרְקְ אַלְתִנְג'י פִירְקַה, יוּז קִרְקְ אַלְתִנְג'י אַלַי". יהודה ניגש אל החיילים, או יותר טוב אל איזה אופיצר, ושואל: "קַצִ'ינְג'י פירקה"[10] ואם אומרים לו - "46", מוסיף הוא ושואל: "קַצִ'יְנְג'י אַלַי".[11] ישנם 144, 145 ו-146. באיזה סדר ניסע עוד לא ידוע, אך תמיד ידע האופיצר ואפילו החייל אם כבר עבר ה-146 או לא. אם תשמעו שנוסע ה"יוּז קִרְקְ אַלְתִי" [ה-146] בכבודו ובעצמו, אל תחפזו ושאלו מתי ייסע הקַרַרְגִיאַה,[12] או מוטב, שאלו כל אופיצר מהאלי שלי על "תֶרְגֻ'מָן מוּסָא אפנדי" - ייאמר לכם מתי נוסע אני.

 

מה עוד אומר לכם? כבר מתעוררת בי אי הסבלנות שלפני הנסיעה. כבר הייתי רוצה לעלות על הרכבת בהַיְדַר-פשה ולשמוע את ה"תַמָם!"[13] התורכים – ילכו לעזאזל - אינם ממהרים, אם כי החרב החדה מונחת על צווארם, ודוחים את הנסיעה מיום ליום.

 

הנפש כלה ועורגת. מה מתרחש שם אצלכם? אני מתאר לעצמי את יציאת תל-אביב. ומה יהיה עם המושבות ביהודה? הלא זוהי רק שאלת זמן. ומה עם החברים היקרים, ה"מצוינים" שב"נַמְזֶדִים"[14] שלנו: ליפסון, שרייבר, רזניק, מייזל וכו'.[15] ומה עושה דב? למה שב לפירקה שלו?[16] ועתה הולכים איתי - על עצמי איני מדבר, כי אני בטוח בחיי תמיד - מנחם וחיים גלובצקי, בוגדן, ועוד צעיר אחד מירושלם.

 

ולפעמים מתעוררת במוחי השאלה: ומה יהיה אם לא אגיע עדיכם, אם יהיה כבר מאוחר, וביני לביניכם יתייצב קיר חוסם,[17] שיפריד בינינו מי יודע לכמה זמן?

 

בכל זאת, נקווה להתראות.

 

אבל אם גם הפעם יפנה לי המזל עורף, ותחת לבוא אליכם אתגלגל לאיזו פינת חושך מעבר להרים וגאיות - כי הרי בצבא אפשר שבכל רגע ישתנה ויתהפך הכל - הריני מתחנן לפניכם שלא להתרגז ולא להתייאש. אני מצדי אהיה שקט מאוד. כבר התרגלתי לשינויים פתאומיים ושום דבר לא יבעתני, ואני מבטיחכם ונשבע לכם, שלא אמות ולא אשתגע ולא אובָד. ואחרי ככלות הכל שוֹב אשוב אליכם ויהיה טוב לנו ולכל.

 

שלום,

משה


[1]  מכתב זה נכתב בקושטא, בשוב מ"ש מחזית מקדוניה, לשם הלך בדצ' 1916.

[2]  המכתב לא נשתמר.

[3]  המכתב אבד: "נודע לי מהד"ר טהון [---] כי המכתבים שהביאה הגב' מאיר נאבדו וכי לפני איזה זמן נתקבל למשרד [הא"י] מכתב ממשה והוא שלחו לימה [יבנאל; ע"מ שיועבר לבני המשפחה בראש-פינה] והמכתב מלא התרגשות ופרפורי לב", רבקה לד"ה, 6.6.1917. אמ"ש: גרא, עמ' 187).

[4]  של אגודת "עזרה" היהודית-גרמנית.

[5]  גירוש יהודי ת"א-יפו בוצע בפסח תרע"ז, בתחילת אפריל 1917. הוכרז ע"י ג'מאל פשה ב-28.3.1917. "הייתה יפו ואיננה, ושירת חייה באמצע נפסקה, אפשר לומר בסגנונו של ביאליק" (מב"ה, 2.4.1917, עמ' 544). על הליכת משפחת שרתוק לפ"ת ואח"כ לר"פ ר' בהקדמה ושם הע' 67.

[6]  רוב הרהיטים הכבדים והמגולפים של המשפחה, ובכללם שולחן הכתיבה של יעקב שרתוק, שהובאו מרוסיה בעלות השרתוקים ארצה ב-1906, ועשו דרכם לעין-סיניה וחזרה (ר' המעשה בפסנתר על גבי הגמל, יומ"א, עמ' 1964), הושארו בת"א בצאת המשפחה לגירוש לפ"ת ולר"פ. הפסנתר הובל לפ"ת ומשם לר"פ בעגלות וברכבת, ומצמח לטבחה - בסירה. את שולחן הכתיבה ירש אליהו גולומב, חתנו של יעקב שרתוק, שגר עד מותו עם רעייתו וילדיו בבית שרתוק, שבשדרות רוטשילד 23. בית זה, שחלקו נשמר כשהיה, משמש היום מוזיאון "ההגנה" והשולחן ושאר רהיטים עומדים שם במקומם בחדר ההסבה המקורי (ר' זיכרונות מ"ש על הבית ביומ"א עמ' 505-500).

על פרשת הרהיטים שהושארו מאחור כתבה רבקה למ"ש במכתבה מ-27.4.1917, המתאר בפרטות את יציאת ת"א:

לקחנו איתנו את כל החפצים והלבנים ועוד הרבה דברים נחוצים. [---] את כל הרהיטים השארנו בבית כמו שהם, את הכלים היותר יקרים, המראות ועוד איזה דברים שלחנו אל המרתף של הדודה לנחלת בנימין. ושם נמלא המרתף בכל טוב עד לתקרה. אחרי שא"א היה להכניס בו כלום, סתמו את הדלת ואת החלון באבנים וסיידו באופן שלא יוכר כי היה פה מרתף. רבים עשו ככה (אמ"ש: גרא, עמ' 166).

על מסע המשפחה לר"פ כתב יקותיאל בהרב מדמשק למ"ש ב-5.5.1917:

אני ליוויתי את משפחתך, משה, לר"פ כי לא יכלו לנסוע לבדם. איזו נסיעה, איזה טלטול. בכל רגע ועל כל צער חשקתי את מציאותך כשהייתי עם החפצים על הסירה על פני הכנרת [מצמח לטבחה] וכשהתגלגלתי בין הפשפשים לטפחא. [---] (אמ"ש: גרא, עמ' 166).

[7]  תחנת הרכבת בעיירה הערבית סַמַח', לימים צמח, שעמדה על החוף הדרומי-מזרחי של הכנרת (שם ערבי זה נהגה ונכתב בחי"ת חכית, המקבילה לכ"ף הרפויה העברית; מ"ש איית אותו פעמים "סמח" ופעמים "סמך").

[8]  יחידת הפיקוח בפיקודו של הגרמני שירהולץ/

[9]  תחנת הרכבת ראש-העין, ממזרח לפ"ת.

[10]  תורכית: איזו דיוויזיה.

[11]  תורכית: איזו חטיבה.

[12]  תורכית: המטה.

[13]  תורכית: "בסדר!" - קריאת האחראי לתחנה לקטראי לצאת לדרך.

[14]  נמזד (תורכית) - בוגר קורס קצינים בדרגת מועמד לקצונה מלאה; מעין תת-קצין, קצין זוטר.

[15]  אליעזר ליפסון (בוגר מחזור ד' של ג"ה), חיים רזניק-רזילי וחיים ומייזל כבר ערקו בשלב זה, אחרי קרב עזה השני ב-17.4.1917 (או כעבור זמן קצר): "אליעזר ליפסון חלה ונשלח [מחזית עזה] לבית החולים בנצרת ולא חזר. שני חברים אחרים [מייזל ופונרוב], שהיו בגדוד רזרבי מאחורינו עברו לילה אחד אל קווי האנגלים. דבר בגידתם נתפרסם בכל החזית. כתוצאה ממנה הורחקו היהודים האחרים שהיו ברזרבה את הארץ פנימה - עד לדמשק" (שריב, עמ' 12); "מייזל ופונרוב נעלמו אל הדוד [הבריטי] בשעה שנמסר להם תפקיד של סידור השמירה לפני החפירות [בחזית עזה]. מכוער מאוד! הרושם נורא" (ד"ה לרבקה, 18.5.1917, אמ"ש: גרא, עמ' 168). נראה שד"ה, שערק עוד לפני כן, התמרמר לא על העריקה אלא על הבגידה, שכן כעבור זמן-מה הגיע הוא עצמו במפתיע למקום שירותו של שריב בחזית עזה ושכנעו לערוק:

הוא [ד"ה] אמר כי אין עוד טעם למלחמתנו בתוך צבא תורכי ניגף, הרודף את היישוב עד חורמה. החברים האחרים הורחקו מן החזית, ואם משום-מה השאירו אותי, אין טעם להסתכן יותר. עלי ללכת [עמו] לגליל ולחכות כמוהו עד יעבור זעם. עד אור הבוקר נמשך הוויכוח בינינו ובבוקר חזר דב לרוחמה. הוא אמר כי יתייעץ שוב עם אליהו גולומב הנמצא שם ומחכה לנו, וכי יחזור בעוד יומיים אלי. כל אותו יום ניתחתי את מצבי ואת הדברים שאמר לי דב. נראה היה לי כי התנגדותי לבריחה נובעת גם מתוך אינרציה ומתוך הפחד מפני חיי נרדף. החיים במשטר הצבאי וההרגל למלא משימות ופקודות הרות-סכנה המיתו במידה רבה את כוח השיפוט שלי בכל הנוגע אל עצמי. חייתי בזרם ההולך לפי חוקים שאין לי שליטה עליהם והתרגלתי לפטליות של כל המתרחש. הופעתו של דב בחזית, הסתכנותו הנועזת בשביל חבר אחד, הזכירו לי כי לא הכל "פטלי" ושיכול אדם לפעול מתוך רצונו-הוא גם בתנאים הקשים ביותר. לאט לאט סר ממני הפחד הכמוס מפני חיים ברשות עצמי, בתנאים של מהתרת, וכשחזר אלי דב מקץ יומיים קידמתי אותו בהודעה כי אלך איתו (שריב, עמ' 13-12).

[16]  נראה ששאלתו של מ"ש נבעה ממידע שגוי. דב הוז בא מדמשק לת"א להלוויית אביו, שמת ב-15.2.17 אחרי שחזר ארצה מביקור אצל בנו. האבל על מות האב, שהיה מלווה בתחושת אשמה, מצב היישוב בימי הגירוש ומצב משפחתו בs-בבד עם התערערות ההנחה שהשירות בצבא העותמאני חיוני ורצוי, ואולי גם תקווה שהכיבוש הבריטי קרוב - כל אלה גרמו לד"ה להישאר בארץ כעריק. בתקופה זו, שנמשכה 5 חודשים, התמסר לצבירת נשק, בייחוד מחזית הדרום, אך משנודע לו כי בהיעדרו גזר עליו בית דין צבאי דין מוות, החליט לחזור לצבא ולהסתפח ליחידה כלשהי. דב חזר לדמשק, אך מאמציו לחזור לשורות הצבא העלו חרס. כדי לחמוק מרודפיו הסתפח למשלחת מדעית בראשות נחום וילבושביץ, שיצאה למדבר תדמור לגילוי מקורות מים, ואח"כ חמק ארצה והסתתר בפרדסי פ"ת ובת"א הריקה עד הכיבוש הבריטי.

בעדות שנגבתה ממנו מטעם את"ה ב-12.3.1954 סיפר מ"ש: "הקבוצה היפואית הייתה למעשה ארגון מקומי. לעומת ואת, חרגו הגימנזיסטים ובראשם אליהו ודב מהמסגרת המקומית ויזמו פעולות [רכש] בעלות אופי ארצי" (את"ה 87/17).

בקטע זיכרונות מאותם ימים מאת אסתר ראב, מסופר:

יום אחד מופיעה נעמי [ינובסקי, לימים ניישולר, אחות משה כרמי]: "משפחת הוז [שהגיעה לפ"ת עם גירוש ת"א, נשארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!" וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה"בייקא", אשר בפרדסו של אחי, עומד שומם בתוך הפרדס [---] משפחת ד"ה התגוררה כל ימות הגירוש ב"בייקא", ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה"בייקא" מקום מפלט לכמה עריקים חשובים, כמו ד"ה וחבריו, "הקצינים התורכיים" האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה) ("נעמי מביאה מעיל", מאזניים, יולי 1997, עמ' 7).

על קורותיו של ד"ה באותם ימים ר' מכתבים 82 הע' 6, 86 הע' 2, 09 הע' 6; מכתבי ד"ה למ"ש, רבקה, אליהו ויצחק, אוג' 1917 (אמ"ש; גרא); מכתב בהרב למ"ש, 28.8.1917 (אמ"ש); פנחס ריקליס: "דב נוסע לתדמור" (סיפורה, עמ' 202-199); שריב.

[17]  מ"ש צפה אפשרות, שלרוחב הארץ יתייצב קו חזית בין הבריטים, שיתקדמו מדרום, ובין התורכים, שימשיכו לשלוט בצפון. החשש מפני מצב זה, שהתקיים שנה כמעט מ-מנוב' 1917, אז התייצבו הבריטים בקו ארסוף (רשפון)-רמאללה, ועד כיבוש כל הארץ בידיהם בספט' 1918, לא הרפה ממ"ש כל הימים (ר' מכתבים 95, 103, 119, 120).

 

העתקת קישור