מכתב 60 - צפורה (מאירוב-שרת) - 9-10.3.1917
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 60 - צפורה (מאירוב-שרת) - 9-10.3.1917
כותרת משנה  סרס, רגימנט 146, ט"ו-ט"ז אדר, תרגום מצרפתית

 

תרגום מצרפתית

 

סרס,  רגימנט 146,  ט"ו-ט"ז אדר  [9-10.3.1917]

צפורה,

 

 

זה זמן רב שלא שוחחתי איתך ממש. מחשבתי משוחחת איתך תמיד תמיד, ללא הרף. לא כתבתי לך, מפני ששקעתי במין תרדמה. לא נמצאו בי הכוחות לאחוז בעט ולהתאמץ לבטא את מחשבותי ורגשותי הסובבים תמיד בראשי ומייסרים אותי כל-כך. אך בימים האחרונים קיבלתי כמה מכתבים מרבקה, 5-4 בזה אחר זה, והם עודדוני ועוררוני. יש לי גם מזל מבחינת התנאים החיצוניים - יש לי ערב פנוי לעבד קצת את מחשבתי - ואני כותב לך, צפורה!

 

קשה מאוד לסבול בשקט כל שמן ההכרח לסבלו ויהי מה, למרות הכל. מה לעשות?

 

איבדתי כל קנה מידה. לפעמים נראה לי כאילו אני מזדקן, לפעמים אני מאמין, כי לא חל בי שום שינוי. משא כבד ונורא מעיק על ראשי, על לבי. לכאורה, הרגש איבד מעדינותו, מרגישותו, נתקהה, כבד ונתחספס. מה יהיה סופו של תהליך זה?

 

בלילה האחרון חשבתי רק זאת: אני מזדקן, ואני אוכל את עצמי. אני מתאר לעצמי את העתיד עד לפרטי פרטים, לרבות העדינים ביותר, וזה גורם לי שמחה, מעניק סיפוק רוחני עמוק מאוד. אחרי ככלות הכל, המחשבה לא מתה. זה העיקר. אני בטוח שלא אשתגע, שלא אתאבד, ואם הגורל יגונן על חיי מפני מהלומות חיצוניות - אחזור לחיי מוקדם או מאוחר, צעיר או זקן. זוהי התמונה הכללית.

 

שוכחים, אומנם, שהחיים עצמם כה מסובכים, שיש אלפי בעיות פרטיות לגמרי, חבויות במעמק. הנפש, מביכות וכובשות את המחשבה, ולכולן משקל רב, את נבונה דיֵך להבינני, צפורה. זכרי את מריבותינו ואת התפייסויותינו. אולי איני משתמש במילים הנכונות, אבל את מבינה אותי, נכון?

 

כשאת רחוקה, הדברים הקטנוניים נמחים. עכשיו את כה קרובה, כה יקרה לי, אני משוחח איתך יומם ולילה מבלי שאת יודעת. אך למעשה? איני רוצה להיות טרף לשאלה זו. אני רוצה להיות מאושר בגלותי.

 

דעי, צפורה, שבמחשבותי, בהזיותי ובחלומותי במובן הנעלה של המילה, את שלי. אינני יכול להתקיים בלעדיך בחיי הנוכחיים, וחיים אחרים אין לי עכשיו.

 

שלום, צפורה, להתראות. כתבי לי.

משה

 

אמרי לרבקה, שקיבלתי את מכתבה מי"ד בשבט, שבו היא מספרת לי על יהודה.

 

העתקת קישור