תרגום מצרפתית

 

סרס,  א' אדר  [23.2.1917]

רבקה יקרה,

 

 

אני כותב את שמך, מפני שעדיין לא פגה התרשמותי הרעננה מגלוייתך, שזה עתה קיבלתיה. אבל מכתבי, כתמיד, נועדו לכולכם, יקירי ואהובי, אשר מכם כה רחקתי ואשר עליכם איני חדל מחשוב.

 

זה זמן רב לא כתבתי לכם. אני תמיד תמיד עסוק. אני עובד בלי הרף, ללא מנוחה, לבד משעת האכילה. משעה 7 בבוקר עד 12-11 בלילה. תרגומים בכתב, תרגומים בעל-פה, סידור עניינים מסובכים, ליווי מפקדי[1] על סוס וכו' וכו' - הכל על ראשי. אין לי רגע אחד פנוי למחשבה, לעשיית דין וחשבון על רגשותי וגעגועי, ואין לי כמעט שום אפשרות להתראות ולשוחח באופן חופשי, או כפי רצוני, עם החברים פנחס וחיים, המוצבים במרחק-מה ממני. אבל מה לעשות, יקירי, צריך לשאת בכל אלה ולמלא את המוטל עלי. אני עושה זאת במלוא כוחות הגוף והנפש. עד עתה הם הספיקו לי ואני מקווה שהם יספיקו לי גם בעתיד.

 

זה יותר משלושה שבועות שהסרן, שהיה העוזר והמתרגם של מפקדי, יצא לקושטא ואני נשארתי לבדי בתפקיד זה. בכ"ז שלומי טוב. בעיות האוכל, ניקיון, החלפת הלבנים, מסודרות היטב. רק קשה, מאוד מאוד קשה לעמוד הכן, תמיד לעמוד הכן. כפי שאמרתי, חסרים לי רגעי הפנאי כדי לחשוב קצת. לכן אני כותב לעיתים כה רחוקות, כי אפילו היה לי רגע שכזה, מחשבתי כה עייפה ובמוחי מתגלגלים דברים שאין להם ולא כלום עם מה שרצוני לבטא, ותמיד מתרוצצים במוחי הדברים שעלי לזכור: "אה, הייתי צריך לכתוב זאת"; "אני צריך להודיע בטלפון"; "עוד לא הכינו פקודה כזאת או אחרת" וכו' וכו', וכך, אין אונים, אני מרפה מן העט ודוחה את המכתב. סילחו לי, אם אני גורם לכם צער ודאגה בהפסקות הארוכות האלה בחליפת המכתבים. אל תחששו לי אף לרגע. אני נמצא במקום מוגן מכל סכנה.

 

שלומם של החברים שבקרבתי, פנחס וחיים, מצוין. הם בחורים טובים, מכובדים על-ידי חבריהם, עובדים, אוכלים וכולם בטוחים, בריאים וחזקים.

 

גם מאיר בוגדנובסקי נמצא לא הרחק מאיתנו, מהלך ארבע שעות. הוא ביקר אותי פעם אחת. מצבו טוב.[2] כתבתי לשמואל ולא קיבלתי תשובה.[3] לאחרונה הגיעו לחַיִל שלנו עוד חמישה חברים: זליק,[4] קלמן (הקטן),[5] פריקופץ,[6]] צַ'ק[7] מירושלים ואולי גם שטיגלברג.[8] אבל הם רחוקים מאיתנו.

 

עם הגלויה של רבקה קיבלתי גם גלויה מגבירצמן "הזקן" שלנו, השומר בנאמנות בקושטא. נודע לי, שדב כמעט בבית ושעוד קבוצה של חברים יצאה לדמשק ואחרים לערים אחרות.

 

מַמַצְ'קַה יקרה, אני מתחנן לפניך, אל תדאגי לי. הגורל העיור הוא אשר הפנה לי עורף. אני מאושר, שדב נמצא קרוב לבית ואני מברך בכנות את הוריו, [אחיו] יצחק, [ואחיותיו] חוה ושפרה. התכוננו, יקירי, לשמחה הגדולה אשר תגיע ויהי מה - להתחבק יום אחד. אנו עומדים בתחילת אדר. בעוד 29 ימים יום השנה [למות האב] ובעוד 6 שבועות - החג.

 

היו סמוכים ובטוחים, שלא אתרשל ואלך העירה לומר "קדיש". ברוך השם, יהודים ובתי כנסת קיימים בכל מקום ותמיד.

 

אשר לחג, אני מקווה לבלות את הסדר אצל הרב, אבל לגבי יתר הימים - נראה. אני בוטח בכך כי לא תשכחוני וכי תשווּני לנגד עיניכם בימים אלה. דב והחברים האחרים, שיהיו ביפו בימי החג, יספרו לכם הרבה.

 

אני מבקש מכם, מכולכם, ממצ'קה, הילדים, וכן גם מכל חברי, לכתוב לי דרך קבע ובשפע. במכתבי הקודמים שאלתי שאלות כה רבות שנותרו עד עתה ללא תשובה.

 

רבקה, אמרי לאליהו ולאחרים שכמובן אכתוב, אבל שהם לא יחכו ויכתבו. יש להם בקודקודם מספיק שכל להודיעני את כל החדשות.[9] המכתבים מגיעים באופן סדיר, וההוכחה היא הגלויה של רבקה, שהייתה בדרך רק 22-23 יום. זה נפלא..רבקה, אמרי לכולם, לחברים שלנו - לכל תלמידַי - שאני חי, בריא ושלם, לא השתניתי ואני עדיין חולם ואינני שוכח איש מהם. ההבינות מה שאני רוצה לאמר לך?

 

היש משהו חדש על יצחק כהן? אני מחבק אתכם בכל כוחותי ממרחק נורא זה, יקירי. נשיקותי לבַּבּוּסְיַה,[10] הדודות, הדודים והקטנים הגדלים בלעדי.

 

שלכם,

משה