תרגום מהמקור הגרמני

 

סרס,  א' טבת  [26.12.1916]

צפורה!

 

 

מאחר שאני כבר תורגמן רשמי לגרמנית, אכתיב לך מכתב זה בגרמנית ואם אשגה שגיאות דקדוקיות אחדות אבקשך לא להתרעם, כי אני עושה אותן שגיאות בתרגומַי, שהם עכשיו יותר חשובים.

 

איבדתי את הקשר עם האירועים ואינני זוכר בדיוק מתי כתבתי לך באחרונה ומתי קיבלתי את מכתבך האחרון. אני יודע שלפרידה כתבתי לך כמה מילים. אני חושב שאת יודעת מה עלה בגורלי, היכן אני ומה מעשי, ולא אחזור על עצמי. אני נמצא עכשיו עם קבוצת חברים (לפני כן הייתי לבדי). נקלענו למקום הרחוק ביותר מן הארץ. מזלי לא האיר לי. הייתה תקופה שכה קרבתי אל הבית - והנה הכל פרח בהגיע הפקודה להצטרף לדיביזיה ה-46.

 

כשדב יהיה ביפו, בקשו ממנו לספר לכם משהו על פרידתנו. חזקה עליו שלא שכח את שיחתנו האחרונה עם שחר ברחוב ריק בקושטא. לא הרגשתי קנאה. להפך. אני שמח שדב חזר אל אמו. בכלל, כבר הורגלתי בשינויים בלתי-צפויים. אני מסתגל למצב החדש מהר, נפשית וחומרית.

 

עכשיו אני שלֵו לגמרי. הייתה לי אפילו הזיה להיות "רובינזון", אבל אלוהים היקר נתן לי שני "ששת" - פנחס וגלובצקי.[1] אני רק מצטער על שמואל ייבין המסכן, שגם הוא נמצא בסביבה אבל לגמרי לבדו. עליו, המסכן, איני יודע שמץ דבר.

 

מה עוד? הכל שקט, רוגע. רק לפעמים שומעים יריות ולא יותר. וכך כל מה שהיה צריך להיות קרוב כל-כך רחוק, כל-כך רחוק.

 

ובכן, אנא כיתבי לי. המכתב יעשה יותר מחודש בדרך, אבל זה טוב מלא-כלום. אני לא מתאמץ לאמר עוד משהו רק כדי למלא את המקום [הגיליון], כי כבר אמרתי הכל.

 

משה