יום א', 17/4/1955
אמש הודיע לי ארתור כי ממקור כמוס נודע נוסחו של מכתב שעומד ברנס לשגר לנו ולמצרים, ובו הזמנה לשני הצדדים להיוועד איתו לפגישה משותפת בדרג גבוה כדי לדון על ביצוע החלטת מועב"ט - זאת אומרת בראש וראשונה על ארבע הצעותיו המפורסמות - "ועל כל עניין אחר שיוסכם לדון עליו". משמעותו של מכתב זה ברורה - או"ם מוציא את היוזמה מידינו ומציג את עניין הפגישה כיזום מאיתו. אולי מוטב שיהי כך,
ראשית, מפני שיוזמת או"ם תחייב את מצרים יותר,
ושנית, מפני שאם תיכשל הפגישה תחול האחריות על או"ם ולא עלינו, ובלבד שנתנהג בתבונה ולא ניתן לדקדוקי עניות להאפיל על עיקרו של דבר.
לכתחילה חשבתי כי אולי אצטרך להביא את העניין לישיבת הממשלה ולכן כינסתי על רגל אחת להתייעצות במשרד רה"מ את אנשי משה"ח הנוגעים בדבר: המנכ"ל, גדעון, ארתור ויוסף. בדקתי על ידי טיעון של איפכא מסתברא אם יש לנו הצדקה לא להיענות לעת עתה להזמנה, אם משום שעדיין נמשך הדיון במועב"ט וברצוננו לראות תחילה מה יהיה גורל תלונתנו, או מפני שלשם דיון בהצעות ברנס אין כל צורך בפגישה מיוחדת בדרג גבוה אלא די בוועידת אנשי צבא. הבירור הוכיח ללא כל ספק כי אין לנו מנוס מתשובה חיובית. לעומת זה אין אנו מצווים לפי שעה לנקוט עמדה לגופן של הצעות ברנס. זאת נוכל לעשות בפגישה לכשתתקיים. למעשה אנו מקבלים בלב שלם שלוש מארבע ההצעות [של האו"ם להשקטת גבול הרצועה] - החזקת כוחות סדירים בלבד, הסכם מפקדים מקומי והקמת גדר - ואין בתוכנו הסתייגות אלא לגבי הצעת המשמרות המשותפים.
קיבלתי מכתב מב"ג, בו הוא טוען כי לא נתכוון לשלילה סיטונית של מדיניות הממשלה בהיעדרו: "אני מכיר פעולות מדיניות שלך שלבי שלם איתן בהחלט ואני מעריך הכישרון והחריצות שבהן נעשו". אבל עוד מימי הנה"ס אין הוא גורס גישתי המדינית ותמיד ראה פעולתנו המשותפת בעניינים מדיניים כ"קואליציה". ואשר להערתי הסתומה על בעיית הממשלה שלאחר הבחירות, "ייתכן מאוד שלא יהיה לך כל צורך להעיר לי דבר", יען "אני בא בחשבון לממשלה לאחר הבחירות רק בתנאים מסוימים - ואין לי כל ביטחון כי התנאים יתקיימו".
[להלן מכתב דב"ג במלואו; נמצא בתיק צמוד ליומן:]
לראש הממשלה שדה בוקר 16/4/55
משר הביטחון
במכתבך מיום 14.4.55 פֵּרשת דברי האחרונים במכתבי מיום 12.4.55 פירוש יותר רחב משנתכוונתי לכך. "קביעה סיטונית" איני גורס. אולי גרמה לטעותך נוסחתי הכוללת, ללא הסברה.
אני מכיר פעולות ידועות שלך שלבי שלם איתך בהחלט ואני מעריך הכישרון והחריצות שבהן נעשו. אבל לא מהיום ולא מיסוד המדינה, אלא כמעט מאז עבדנו יחד בהנהלה הציונית לא גרסתי גישתך לעניינים מדיניים (וכך גישת עוזרים בארץ ובחו"ל), ולא פעם אמרתי לך שאני רואה פעולתנו המשותפת (בעניינים מדיניים) כ"קואליציה".
ואשר להערתך הסתומה "על בעיית הממשלה שלאחר הבחירות" ייתכן מאוד שלא יהיה לך כל צורך להעיר לי דבר.
אני בא בחשבון לממשלה לאחר הבחירות רק בתנאים מסוימים ואין לי כל ביטחון שהתנאים יתקיימו.
בב"ח
ד. בן-גוריון
כל השבועות האלה נוהג בי האיש היקר והניפתל זיאמה ארן שני שלישים של "ברוגז". כנראה לכתחילה נתכוון לקיים "ברוגז" שלם בתכלית, עד חורמה, כאשר אהב, אבל למגינת לבו לא נתגשם חפצו זה בשל היותי רה"מ: בשל זאת ראה עצמו חייב להשתתף בישיבות בראשותי, לבקש רשות דיבור וכיוצא באלה. אך שיחות פרטיות בינינו נפסקו כליל וזה שבועות שלא פנה אלי בשום עניין, בעוד שקודם היה נכנס לחדרי יום יום ומטלפן הרבה. החלטתי לאחוז בציצית ראשו ולשים קץ למצב המגוחך. קראתיו לחדרי באופן הרשמי ביותר, באמצעות המזכירות, וכשנכנס ונתיישב כשפניו מכווצים ונזעמים – שאלתיו point blank [בירי ישיר]: "האם אתה שונא אותי?" אמר: "לא, איני שונא, אבל איני יכול לסבול את התנהגותך." אמרתי: "וכי מה עשיתי לך - גרמתי לך עוולה, או מנעתי ממך עזרה, או הלכתי נגדך רכיל, או עשיתי איזו נבלה אחרת? קרה שהתפרצתי נגדך בישיבה בה ישבתי ראש, כשאתה הפרעת לנואם על ידי הערות ביניים - מזה אתה עושה עניין כאילו פגעתי בכבודך ואתה מוכן בגלל זה לקרוע ידידות לגזרים ולהפסיק יחסים? האומנם זהו יחס רציני מצדך אלי ולעניינים?" אמר: "כזה הנני, אצלי זה הורס יחסים." אמרתי: "בשום פנים לא אתחייב כלפי איש לא לצאת מהכלים - אם לא קיימתי התחייבות כזו כלפי אליהו בחייו ואפילו כלפי צפורה, לא תוכל לדרוש כי אקיימנה כלפיך." ענה מה שענה והרגשתי כי הקרח נשבר או לפחות הופשר במידת מה.
באמצע נכנס ב"ג - מרוכז ומתוח: "מתי יקבל תשובה?" שאלתיו אם היה אצלו אהוד. "לא, לא היה." אמרתי כי אני מוכן לשבת איתו אחה"צ. כן אמרתי כי דרושה לי שיחת ארבעתנו - עם זיאמה וגולדה - על רעה חולה אחת: עניין ארבעת הבחורים רוצחי הבדואים, ואני מציע כי ניפגש הערב. זיאמה הביע מישאלתו כי נתייעץ גם על המשמרות של ברנס - מרמזיו הבינותי כי הוא וגולדה מסויגים כאן בתכלית - ובינתיים אל נא אביא את העניין לממשלה.
ישיבת הממשלה הוצפה נחשול של שאילתות קנתרניות ובקושי השתלטתי על הסערות שנתחוללו. מלחמת הבחירות נתנה מלוא אותותיה באווירה, בעמדות וביחסים.
מסרתי דוח מלא על שיחת אבן עם דאלס, בכלל זה תוכן מפורט של שידרי לדאלס. ראובן שילוח, שהוזמן לישיבה, הסביר בבהירות רבה את רקע העניינים בארה"ב - מדוע אייזנהאור, הנוהג "הבלגה" כלפי סין בניגוד לראשי הצבא ומנהיגים חשובים במפלגה הרפובליקנית, מוכרח להתקומם ולרגוז חמורות על מעשים כמיבצע עזה. כן תיאר את השתלשלות עמדת ארה"ב כלפינו שהביאה לידי הצגת עניין ברית ההגנה איתנו כשאלה מעשית אשר ייתכן פיתרונה החיובי תוך שנת 1955.
הצעתי כי הבירור בשאלה הרצינית של המשך פעולתנו כלפי ארה"ב בעניין ברית הביטחון יתקיים בישיבה מיוחדת. מוטב היה לתת לעניינים שהתבררו לשקוע במוחות וכן היה חשוב ליצור שהות להתייעצות פנימית בין חברינו.
העיקר שהתברר ואשר הדגשתי הייתה הזהות שנתגלתה בין דאלס ואידן: שניהם גורסים הסדר בינינו ובין הערבים בשאלות מסוימות כתנאי קודם לכל התקשרות ביטחונית בין ישראל לבין המערב. מתעוררות שאלות נוקבות: מה יהיו תנאי ההסדר ואם אומנם נעמוד בפני לחץ לוויתורים? כיוון שברור כי לא נוותר על שטחים ולא נחזיר פליטים, הילמדו המעצמות היתר לעצמן לזיין את הערבים ולהתקשר עם מדינות ערביות נוספות ללא כל תמורה כלפינו? האומנם נכונה גירסת אבן-שילוח, כי נוכל לספק את ארה"ב בהסכם עם ג'ונסטון ובהימנעות ממעשי תגמול מפוצצים?
בינתיים, בעוד כל עניין חוזה ההגנה תלוי על בלימה, התפרסמה בעיתוני הבוקר ידיעה של יופ"י מוושינגטון, לפיה רואה שגרירות ישראל שם את העניין כמעשי וכקרוב לבוא והיא שרויה בכלל בתקוות ורודות לעתיד הקרוב. ב"ג התקיף בחריפות את השגרירות על חוסר זהירותה מבלי לחוס על כבודה כלפי כל השרים. בעצמי החמרתי בדין לגבי השגרירות ולא יכולתי להגן עליה.
אחרי הישיבה נכנס אלי משה שפירא באיזה עניין והדבר נתן לי פתחון פה לשאול אותו, שוב point blank, אם נכון כי הפוהמ"ז נערך למלחמה נגד מפא"י בזירת הבחירות וכן אם נכון כי הוטלו משימות על גרינוולד, הפלסתרן הנודע, לפתוח במסע של השמצה אישית כלפי מנהיגי מפא"י. שפירא הכחיש נמרצות ונרגשות את שתי הגירסות כאחד. אויבם העיקרי הם "הציונים הכלליים". גרינוולד שהוא חבר "המזרחי", הריהו להם כספחת. הוא עצמו עומד בפרץ למנוע כל התקפה והשמצה אישית. אדרבה, אעמוד איתו בקשר ואעיר אוזנו על כל תקלה. התרשמתי מכנות דבריו ובאתי בהכרח לידי מסקנה כי ידיעות ש"ב בעניינים אלה לא היו מבוססות.
ארוחת צהריים אצל שר המשפטים רוזן עם אורח מהולנד, הפרופסור היהודי [ג'ורג'] ון-דן-ברג עם רעייתו הגויה. הצטיינויותיו של פרופסור זה הן שתיים: הוא אב לשנים-עשר בנים ובנות והוא אחד המומחים הגדולים בעולם לשיטות של בחירות. בתוקף סמכותו השנייה הוא שולל את ההתנגדות שקמה בארץ לשיטת הבחירות היחסיות, ומוכיח באותות ובמופתים כי אין ביטול השיטה הזאת עשוי לרפא את נגעיה וכן כי ביצוע שיטת הבחירות האזורית עתיד להיתקל בקשיים שלא נוכל להתגבר עליהם.
בשעת הארוחה הובא לי מברק דחוף. כשיצאנו פתחתי את המעטפה והנה בה תשובה מדאלס על שידרי. חזיתָ איש מהיר במלאכתו! [ר' משלי, כ"ב 29]. בתשובה דגש חזק בעניין תוכנית ג'ונסטון ושוב ציון הכורח בהתקדמות לקראת פיתרון בעיות מרכזיות התלויות ועומדות בינינו לבין הערבים כתנאי קודם לכל התקשרות ביטחונית.
אחה"צ במשרד רה"מ שיחה עם ב"ג ביחידות. הסברתי כי הוא סותר את הנחתו היסודית בדבר סמכות ההכרעה של רה"מ בכפותו עלי ברירה בין שתי אפשרויות נוקשות ובשללו ממני על ידי כך את האפשרות לקבוע הסדר שלישי הרצוי לי. שתי האפשרויות הן או הכל בידי הצבא או הכל בידי משה"ח, ואילו לי רצוי משטר של שיתוף. אם אקבל דין הברירה שהוא כופה עלי איאלץ לדחות מסירת הכל לידי משה"ח, לו גם מהטעם הפשוט שאין הדבר ניתן לביצוע וכולו תלוש מקרקע המציאות. הטעמים שהעלמתי היו כי במקרה זה יהיו שר הביטחון והמטכ"ל פטורים מאחריות ומצד הצבא ייעשו מעשי חבלה כלפי משה"ח. הרי שעלי לקבל את האפשרות השנייה - מסירת העניין לשה"ב ולצבא. ואף אומנם הנני מוכן לקבל פיתרון זה עקרונית, אומנם על כורחי, אך כרע במיעוטו בתנאים הנתונים. פיתרון זה מחייב מסגרת מסוימת הכוללת כמה סייגים. כאן מניתי לא פחות מעשר נקודות: הכרעת רה"מ, משטר של התייעצויות, קשר הדוק בין הצבא לבין משה"ח, השתתפות נציג משה"ח בישיבות וש"ן, זכותי לראות כל מסמך חשוב בטרם יישלח, זכותי לראות את ברנס ככל שאחפוץ, תחום ברור בין דובר צה"ל, המדווח עובדות ביטחוניות, לבין דובר משה"ח המעניק לעיתונות הערכות מדיניות, ועוד. עיקר הוויתור מצדי - אנשי משה"ח חדלים לראות את ברנס בענייני ש"ן והקשר הזה איתו עובר כליל לשה"ב ולרמטכ"ל. גם סמכות ההנחיות וקביעת העמדות עוברת לידיהן, עם כל האפשרות שיש לי להכריע לפי ראות עיני בכל עניין חשוב.
תגובת ב"ג הפתיעתני. נראה היה כי כמה מהסייגים נתקבלו על דעתו, אך התנאי לגבי פגישותי אני עם ברנס וכן צמצום סמכות דובר צה"ל הוכיחו לו עד מה מורכב העסק. מאחורי כל זה הטרידה אותו בוודאי המחשבה על ודאות ההתנגשויות איתי שבהן הוא עצמו הוכרח לקבל מראש את הכרעתי. פתח ואמר: "אני רואה כי יהיו סיבוכים. אולי מוטב שהעניין יעבור למשה"ח ותהא אחריותו שלמה. מצדי אתן הוראות נמרצות לצבא לעזור למשה"ח ובלבד שיהא ברור כי האחריות מוטלת עליו." אמרתי: "טוב, אבל אז מוכרחים הקצינים העוסקים בענייני ש"ן להישאר בתפקידים. לא ייתכן להחליפם בפקידי משה"ח. אין כאן שאלה הניתנת להיפתר על ידי מדים. יש כאן בעיה של מומחיות צבאית ושל סמכות פיקוד." אמר: "ניחא, קצינים אלה יושארו על כנם אבל הם יקבלו הוראות ממשה"ח." והוסיף: "אני מוכן גם לפיתרון השני" - מסירת העניין לצבא, עם כל הסייגים שמניתי, אבל אז אין ביטחון כי ביום בהיר אחד הוא לא ירגיש מחנק נפשי שבו לא יוכל להחזיק מעמד: הוא ידבר עם ברנס בלשון כזו ואני בלשון כזו, הוא יראה צורך בהסבר כזה ואילו בעיתונות יראה את העניין מוסבר על ידי משה"ח אחרת. סבלנותו תפקע והוא יחליט להסתלק. אין רצונו בזה - כשקיבל עליו את התפקיד גמר בלבו להתמיד בו עד הבחירות ויהי מה - אך אין הוא אחראי שלא ייווצר מצב שיכריחנו לפרוש. מה יהיה אז? מוטב להעביר למשה"ח! אבל שוב ושוב חזר ואמר, כי הוא מוכן גם ללכת בדרך האחרת, ואז דרוש לו מזכיר אנגלי טוב, אלא שהוא חושש וכו'. וכך הלך וסבב במעגל וחזר על הדברים פעמיים ושלוש וארבע. אמרתי: "ובכן שוב אתה מעמידני לפני ברירה. מוטב, תן לי לילה לחשוב ומחר אתן לך תשובה סופית."
בין השאר אמר: "הנה, למשל עניין המשמרות. אם אני אראה את ברנס אומר לו במפורש כי אני נגד הצעה זו. זה בניגוד להסכם ש"ן. אין לו סמכות כזו. ולא איכפת לי מה תאמר מועב"ט או מה תאמר אמריקה. אבל אתה בוודאי תגרוס אחרת. תיווצר שניות של עמדה. ברנס ינצל זאת."
ראיתי סכנה יותר חמורה: לאחר שיקבע שה"ב עמדה בשיחה ראשונה עם ברנס, יקשה עלי מאוד להתכחש לו ולהכריע נגדו. אז על כורחי אענה אמן ואתחייב על עמדה שמכל בחינה מצפונית לא אוכל להיות אחראי לה. השניוּת תחול לא ביני לבין ב"ג כלפי חוץ, אלא בתוכי כלפי פנים.
לא עניתי לו לגופו של עניין המשמרות, יען ממילא הסכמתי לדון בזה בערב ולא רציתי להרחיב ולהעמיק את הניגוד בשיחה זו שנסבה על בעיית נוהל ולא על עמדות ממשיות. כך שוב נפסקה השיחה ללא מסקנה.
בשובי הביתה ניתקתי עצמי בכוח מהסבך הזה עם ב"ג. השתקעתי במו"מ הוושינגטוני. אבן כדרכו דורש את דברי דאלס לטובה ונוטה להתעלם מהמוקשים הטמונים בהם. דאלס מדבר בפירוש על הסדרים בעיקרי הדברים כתנאי קודם לחוזה ומזכיר כדבר המובן מאליו את ההפוגה בגבולות, ואילו אבן מנסה להשתכנע ולשכנע כי נוכל לצאת ידי חובה במאמצי הרגעה, בהסכם עם ג'ונסטון ובהצעת תשלום פיצויים לערבים תמורת חיסול ההסגר הימי - מבלי שניכנס למו"מ על תיקוני גבולות. הרואה הוא נכוחה או שמא הוא מוליך את עצמו ואותנו שולל? גדעון מקטרג עליו חמורות ומאשימו באשליות - אבל חוששני כי גם הוא לוקה בקיצוניות - בכיוון הפוך. לשם הבהרת המצב הברקתי לאבן שאלון מפורט הדורש פיענוח מדוקדק של כמה וכמה פירכות וסתומות בדברי דאלס, הן בכתב הן בעל פה.
חזרתי לאותו סבך. שקלתי היטב מחדש את הבעיה מכל צדדיה והחלטתי לקבל את הצעת ב"ג בדבר ריכוז הפיקוח במשה"ח כהצעה כנה ורצינית ולא כטכסיס גרידא, ולנהוג לפיה. הכריעו שני שיקולים:
ראשית, ב"ג הזהירני בפירוש על אפשרות של משבר דווקא אם הוא יקבל לידו את העניין, כפוף לסייגים שציינתי;
שנית, וזה העיקר, מסירת העניין למשרד הביטחון, אפילו במסויג, פירושה סיבוכים על סיבוכים ביחסי חוץ, אשר הכרעות רה"מ לא יוכלו להוות תריס כנגדם - הן משום שעד להכרעה כבר יסתבך העניין והן משום שבהרבה מקרים תהיה ההכרעה כרוכה בהתנגשות גלויה בין רה"מ ושה"ב, ולכן לא תחול. לעומת זה זכותי היא, כל עוד אני רה"מ - אולי רק למשך החודשים הספורים עד לבחירות - לנהל עניינים על אחריותי ולפי שיטתי.
הזמנתי אלי את ג'ו תקוע, נהגתי בו אמון מלא, סיפרתי לו פרשת שיחתי עם ב"ג לפרטיה והצגתי לפניו את מסקנתי. הייתי בטוח בו כי הוא רואה את כל ההסתבכויות האישיות והציבוריות העלולות לצמוח מההסדר שבחרתי בו - הוא אחד המעטים בצמרת המשרד שיש לו חוש לצד זה של הבעיה - ואעפ"י כן תמך בהחלטתי בכל לב. הן תמיכתו והן התחשבותו בסכנות הפנימיות האורבות לי חשובות לי מאוד, יען הוא יהיה תמיד בתוך תוכי העניין.
ידעתי היטב היכן נעוץ עוקצו של העניין ומה הדבר שהביא את ב"ג להעדיף לכאורה את מסירת המשימה למשה"ח. הסייגים שקבעתי הם שהביאוהו להציע מה שהציע. הווה אומר, אילו באתי לספק את ב"ג הייתי חייב לבטל את הסייגים ולא להיאחז בהצעתו הנדיבה ולקבלה ברצינות. אבל ביטול הסייגים היה מביא לידי פיצול גמור של הסמכויות והאחריות - יצירת שני מרכזים מדיניים ניצים בתוך ממשלה אחת.
בערב שיחה של שלוש שעות לארבעתנו: ב"ג, גולדה, זיאמה ואני. זיאמה העסיקנו תחילה שעה ארוכה בבעיית הבחירות לוועידת ההסתדרות. הוא מלא פחדים מפני תעלומת התוצאות - יש המוני בוחרים אשר אין לאיש מושג אנה פניהם מועדות. השדה כולו זרוע מוקשים למפלגה: הקואופרטיבים, המקצועות החופשיים, המעברות - בכל אלה ריכוזי טינה כבושה. לדעתו יש לדחות את הבחירות לפחות לשבועיים על מנת לתקן את הבדק בכמה נקודות תורפה.
העמדתי לבירור את עניין הארבעה - רוצחי חמשת הבדואים. היה דיון כאוב. סיפרתי את הפרשה כפי שידעתיה, לרבות עזרת הצבא - גדוד הצנחנים - למיבצע הנקם העיוור והאכזרי. ב"ג ניסה לכפור באמיתות ידיעותי. גולדה אמרה כי בעצמה שמעה מפי בתה וחבריה, אנשי רביבים, כדבר הידוע לכל, כי יד הצבא הייתה בדבר. דיברתי על שני הנגעים שפשו בנוער:
הראשון - הזלזול בחיים, שהתפתח בעקבות מלחמת הקוממיות וגילויי חירוף הנפש העילאים שהיו בה - זלזול המביא לידי הפקרת אנשים את חיי עצמם, ע"י "טיולים" נועזים עד לטירוף בלב ארץ האויב וזלזול המתיר לאנשים לקפח על לא דבר חיי זולתם,
השני - יצר הנקם שנתעלה לדרגת עיקרון מוסרי עליון. נשמתו האפלה של התנ"ך שבה לתחייה בקרב בני נהלל ועין חרוד והיא מאיימת להכריע את נשמתו הנאצלת.
ב"ג דיבר ארוכות, תמך יתדותיו בשפינוזה ובמקיאוולי, יותר נכון הסתמך על הערצת שפינוזה את מקיאוולי, וביקש להוכיח כי מוסר אישי ומוסר ממלכתי אינם היינו הך. הוא עצמו מדוכא ומאוכזב מחוסר היכולת להביא את הבחורים בפלילים, אך אין לעשות זאת מבלי שיופיעו אנשי צבא כעדים מרשיעים ואילו את הופעתם אין הוא יכול לאשר מטעמי ביטחון. לא יכולתי להבין את העניין אחרת מאשר כביטוי לחשש כי במשפט עלולים להתגלות צפונות גדוד הצנחנים שיפליצו את הציבור. גם גולדה הייתה נבוכה ואומללה וכל המחזה של ארבעה רבי מלוכה בישראל נמקים יחדיו בחוסר אונים להבטיח שלטון החוק והצדק והמוסר בתוך עמם היה מדכא ומשפיל.
בסיומה של פרשה רבת ייסורים זו פקדתי בקשת זיאמה מהבוקר והסברתי עניין המשמרות המשותפות. היה לי רושם כי גולדה וזיאמה נוכחו כי השד אינו לגמרי כה נורא כפי שתיארוהו. ב"ג שתק נמרצות ושתיקתו לא בישרה טובות. ראיתי בה רמז ברור לזעמו על שבעיית הסמכויות טרם הוכרעה. בלילה טילפנתי למנכ"ל על המסקנה שהגעתי אליה - בניגוד לסיכומי הקודם. היה מאוד שבע רצון.
[להלן מכתב דב"ג בתשובה למכתב מ"ש בעניין ה"הגדה" של שדה בוקר; נמצא בתיק צמוד ליומן:]
למשה שלום רב, ירושלים, 17.4.55
לצערי - איני יכול להסכים למסקנותיך אם כי הן נשענות על האגדה שלי. אני לא כופר שאו"מ אמרה "תקום מדינת יהודים" - אבל אני עומד בדעתי שהמדינה קמה לא בכוח אמירה זו, והייתה קמה" גם בלי אמירה זו.
איני מתיימר לשכנע אותך - אבל ברצוני להעמידך על טעותך בדבר דעתי אני.
בסיפור המעשה שלפני הקמת המדינה כמובן שאין לפסוח על פרשת בווין ועל הפנית בעית א"י לאו"מ והחלטת העצרת - אבל המדינה קמה מתוך הכרח וההכרח הפנימי שלנו - לאחר שאנגליה לא יכלה או לא רצתה עוד לקיים המנדט ברוחו ובכתבו.
בב"ח
ד.ב.ג.
