קושטא, כ"ב חשוון ע"ז  [18.11.1916]

רבקה יקרה!

 

 

הד"ר רופין בחביבותו הגדולה הציע לפני להשתמש בשבילים הנהירים רק לו למשלוח מכתבים באופן חופשי, ואני כמובן שלא סירבתי הרבה.

 

יש חדשות, והפעם - חדשות טובות מאוד. אני כותב הפעם רק לך, כי אליהו נמצא בגליל לפי מכתביך אלי ואל משה גברץ, שנתקבלו תמול. אני אמסור לך את האמת הגדולה ויחד עם זה את נוסחת האמת הקטנה, הניתנת להתפרסם ברבים לשם הרגעת הרוחות.

 

בראשית - יחי רופין! באמת אפשר להאמין ב"אתה בחרתניותנו", או באמונה החדישה של אחד העם בהשגחה ההיסטורית שלנו. המכה שהוכתה בה ארץ ישראל בִּגְלוֹת רופין ממנה הייתה לרפואה ולתשועה גדולה לנו. ואגב אורחא, גם עניין בגידתו של גברץ וצאתו את הארץ הוא נס גדול, שלולא הוא היינו הולכים פה כולנו לאיבוד.[1] ובכן - יחי רופין!

 

יש כאן איש ושמו ד"ר זְלוֹציסְטי.[2] האיש הזה הוא יהודי וציוני טוב, יחד עם זה פקיד גרמני צבאי חשוב - ראש משלחת "הצלב האדום" הגרמני בתורכיה. לכאורה די כבר דבר זה, כדי שאפשר יהיה לקוות שאדם זה יעשה את כל אשר יש ביכולתו ואשר אין ביכולתו לטובתנו. אלא לא זו בלבד, כי-אם אדם זה הוא מכירו הטוב, ידידו בנפש ממש, של מפקד התעלימגיאה שלנו הגרמני רַבֶּה-בֵּי. והנה, למרות כל המעלות האלו לא נקף האיש אצבע עד שבא רופין וישב על צוואריו ודיבר על לבו השכם ודַבֵּר, ביקש ופקד וציווה, וסוף סוף היה האות - הייתה שיחה בין זלוציסטי ורַבֶּה.

 

כמה אי-הגיוניות יש. כמה קשה, לפעמים, להוציא לפועל דברים שצריכים להיעשות בקלות הכי גדולה. זכותו של רופין אינה רק שגרם לשיחה זו. שמו של רופין הלך עם זלוציסטי, ורופין עתה ידוע כאן, אצל הציר הגרמני וכו', הודות לספר החדש שכתב על סוריה[3] (על זה עוד יש לדבר, אבל לא הפעם).

 

והנה תוצאות השיחה. כה אמר רַבֶּה: מיום שבאו הצעירים האלה הנה, הרביתי להתעניין בהם, כמובן מבלי שירגישו בזה. אני שבע רצון מהם, מעבודתם והתקדמותם. התעניינתי בכלל בטיפוס הזה ועל-ידי זה באתי לידי התעניינות בציונות וקריאה בספרותה. אני הבינותי למה מיועדים הצעירים האלה. הבינותי שהם עתידים להגן על עמדות הפוליטיקה הכלכלית הגרמנית בסוריה, ודבר זה יקר לי בתור גרמני (הֶעָרָתִי: צריך לדעת את העמדה של הוועד הפועל[4] בברלין, של ליכטהיים בקושטא ועוד, ביחס לגרמניה בתורכיה, התיאוריה המדינית הציונית הגרמנופילית ילידת המלחמה, שעמדה לציונים לרכוש בתוך מגן חזק את גרמניה בשביל ענייני הציונים בתורכיה[5]). ע"כ הנני מבטיח לך - ולי יש דעה מכרעת בעניין החלוקה והמשלוח של יוצאי התעלימגיאה - כי 99% נגד 1% הינם בעד זה, שצעירים אלה לא יישָלחו נגד רוסים, ובכלל לא יהיו בסכנת חיים, כי אני רוצה שהם יישָארו בחיים למען יוכלו למלא את תעודתם. רובם יישָלחו לסוריה, חלק לדרדנלים (שם יש עתה גדודי מבצרים ודֶפּוֹיים, אין כל פעולה מלחמתית) ולעיראק. זלוציסטי ביקש למחוק את עיראק מן הרשימה, רַבֶּה הבטיח גם זאת.[6]

 

את כל הדברים האלה מסר לי זלוציסטי באופן רשמי - בפני רופין - כלבא-כוח החבריא שלנו. יחד עם זה דרשו רופין וזלוציסטי לבלי לפרסם את כל הדברים האלה לחבריא, כי מאה איש יפטפטו הרבה, יכול הדבר להיוודע לערבים חברינו, להתפשט בתעלימגיאה ובקושטא, ואז יוּזק כל העניין. על-כן הוחלט להגיד להם, כי דעת רַבֶּה טובה עלינו, כי הוא מכיר בנחיצותנו לטובת גרמניה וכי לא נישָלח למקום סכנה ועכ"פ לא נגד רוסים.

 

כנראה לא מסר לי זלוציסטי הכל. לפי מה שסיפר רופין לדוד [ה]כהן,[7] הייתה הבטחת רַבֶּה יותר מפורשת  ל ס ו ר י ה  ממש. רופין דיבר כנראה בעצמו עם רַבֶּה. בכל אופן, בשבוע הבא תהיה תשובה ברורה. הנה כי כן, אין מצב החבריא איום כל-כך ואפשר שיבואו כולם לארץ ישראל ואני אשאר כאן.

 

אני ממהר מאוד. יש עוד שני עניינים שאני צריך לדבר עליהם: יעקב לוי ברח מן הצבא. זו הייתה מכה נוראה, הולמת, בשביל כולנו, בייחוד בשבילי, כי דעתי על הדרך הזו לא שונתה. הוא מסתתר כאן.[8] יש דבר אי-מוסרי במעשהו, שהוא "קפץ לתוך הים" ואחר המעשה בא בדרישה: הצילוני. לסידור ניירותיו נחוץ סכום של 20 לירה.

 

הד"ר [רופין] אינו רוצה להתערב בעניין ואמר, שעלינו לייסד קופה לצרכים בלתי רגילים. הכסף שניתן אנו, או שנמסור לו פתקאות להורינו ביפו שיתנו כסף לד"ר טהון, ואז הוא ייתן פה כסף נגד פתקאות אלו, וגם יוסיף כַסכום שאנו ניתן. בלי ויכוחים החלטנו להציל את יעקב לוי לאחר שהמעשה כבר נעשה - בדיעבד אין להשיב. נחוץ כסף גם לגבנמן, השוכב עוד בבית חולים ויש לו תקווה לקבל חופש לחצי שנה.

 

העניין השני נוגע אלי, חלום חדש. אפשר מאוד מאוד, שרופין יקבל פקודה או מינוי לחקור את הכלכלה והחרושת וכו' של אנטוליה מטעם וַזרת החקלאות והמסחר (יש בזה פוליטיקה גרמנית ופוליטיקה ציונית חשובה); אז הוא ידרוש ללִוְויָתוֹ שני אנשים והם אני ודוד [ה]כהן. אבל על זה אל תדברי, נראה.

 

בעצם, אין איתי כל חדשות. את הרובה עוד לא הנחתי מן היד. האפשרות ללכת ל[אחת מחזיתות] אירופה במקומה עומדת, אולי השבוע ייפָתר דבר-מה. הרגיעי את אימא. דב יצא מבית החולים. בא כבר לקושטא כרגיל. הכל בריאים, דורשים שלומכם.

 

שלום,

משה

 

נשיקות לילדים. שלום לאליהו, לצפורה.

 

על רוב הדברים או על כולם שכתבתי במכתב זה  א י ן  צ ר י ך  לדבר - היוצאים מן הכלל בנידון זה ידועים לך.