יום גדול בחיי - יום ה', 31/3/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום גדול בחיי - יום ה', 31/3/1955

 

יום גדול בחיי

 

יום ה',  31/3/1955

 

היום הזה היה לכאורה יום גדול בחיי. אני אומר "לכאורה", מפני שאני מפותל ומסובך במידה כזו בפורענויות התקופה ובלבטי הימים האלה שלא עצרתי כוח נפשי לחיות את היום כיאות - זאת אומרת להשקיע עצמי כליל בזיכרונות עבר ובהערכת התפקיד שמילאתי אז ובהישגים שהיו מנת חלקי.

היום כולו היה קודש לחג העשור של ההתנדבות במלחמת-העולם השנייה.

יצאנו בשעה מוקדמת לת"א. במשרד החוץ בקרייה קיבלתי את הציר הפולני וולניאק, בחור תרבותי ונעים, בעל סבר פנים גלוי וידידותי. בא להיפרד - הוטל עליו לייצג את ממשלתו בוועדת שביתת הנשק בהודו-סין למשך שישה חודשים. אמרתי לו כי אני גאה על הסגל הדיפלומטי בישראל: זו הפעם השנייה שנזקקים לו לגיוס נציגים בוועדות בינלאומיות חשובות. הראשון היה הממונה השבדי שנלקח לוועדת ש"ן בקוריאה.

אחריו בא לאוסון. הפעם הביא עמו את אחד מעוזריו, וויליאמס, לרשום את הדברים. כנראה נוכח בעצמו מניסיון השיחה הקודמת כי אינו מדווח למחמ"ד בשלמות. שוב ערכתי קיטרוג חמור על מצרים, בהסתמכות על התקריות הבלתי פוסקות, וחייבתי את ארה"ב בלחץ נמרץ על קהיר לבלימת ההתפרעויות, שאם לא כן - אצלנו המתיחות בשיאה ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים אם לא יושם להם מחסום מייד. הדברים נרשמו באמונה והובטח להעבירם מייד. לאוסון עורר מצדו בעיית ארבעת הנאשמים ברציחת הבדואים. האומנם שוחררו לחלוטין ומה כל הדיבורים בעיתונות בעניין זה? אמרתי כי החקירה נמשכת, העניין לא חוסל בשום פנים, אך בידי המשטרה אין הוכחות שיוכלו לשמש יסוד להרשעה בבית דין וספק אם יהיו אלא אם בן יודו הבחורים. אשר לרכילות שבעיתונות אין כל שחר לטענה כי הבחורים שוחררו בערבות כפרס בעד הסכמתם להיפטר מעורך-דין מסוים שהוזמן להגנתם. זה לחוד וזה לחוד. איני יודע אם נחה דעתו של לאוסון אך מכל מקום נסתתמו טענותיו.

סקר ממושך עם גדעון ועם יעקב על זירת המאבק בינינו לבין ארה"ב ואנגליה. לפי ניתוח מדוקדק של מסמכים והודעות ורמזים סבורים השניים כי חלה הפוגה במסע שילוב העולם הערבי במערכת ההגנה המערבית. כיום מוכנה ארה"ב להסתפק בהצטרפות עיראק לנדבך הצפוני והיא תחתור לחיזוקו הנוסף על ידי צירוף פאקיסטן ואולי פרס לברית תורכיה-עיראק. צירופה של סוריה אינו דוחק לדידם, ואשר למצרים ברור כי לא תבוא שום התקדמות עד שתיעקר הפרסה. זאת לגבי ארה"ב. אשר לאנגליה - הרי היא בוודאי אינה דוחקת את הקץ. בינתיים למדה ארה"ב מאיתנו משהו ובמגעים עם סוריה והלבנון היא מציגה את שיפור היחסים עם ישראל, לפחות בתחום ההסגר והחרם המסחרי, כתנאי לסיוע אמריקני. על כל פנים נראה כי לאחר שההתקשרות עם עיראק הפכה עובדה - ויש להתקשרות זו הצדקה גיאופוליטית מיוחדת, שאינה חלה על ארצות ערב אחרות - שוב לא תבוא התקשרות נוספת עם איזו ארץ ערבית מבלי שיבוא במקביל לה איזה הסדר עם ישראל.

הוכרחתי לקצץ בשיחה מאלפת - שמא יותר מדי מעודדת? - זו, יען אָכפה עלי תוכנית היום. שני מאורעותיה המרכזיים - המצעד מוקדם אחה"צ והעצרת בערב. אבל עד למצעד מתכנסות היחידות והחטיבות המקצועיות במרכזים שונים בעיר ובאה המישאלה כי אבקר לפחות בכינוסים אחדים. לכתחילה נאמר כי עלי לבקר רק אצל אנשי חיל האוויר - raf - אשר משום שלא זכו לריכוז ביחידות יהודיות הם רואים את עצמם מקופחים ונשכחים. הסכמתי ברצון. אחר כך נוספו הבחורות [ats] ואנשי חיל הים המלכותי. נעתרתי. לבסוף נמצא מליץ יושר לחפרים - עלובי-נפש אלה שהיו הראשונים לגיוס והלכו בנפש חפצה לענף השירות הנחות ביותר, רק משום שהיה בו באותה שעה צורך מלחמתי. כפפתי ראשי. אך משהתחלנו במסע על פני העיר קפצו הצעות ובקשות חדשות אשר גם להן נעניתי ולבסוף יצא כי ביקרתי ונאמתי בשמונה כינוסים: חפרים, נהגים, מהנדסים (re), תותחנים, בחורות, חיל הים, חיל האוויר, גדוד ראשון של חי"ל. בכל מקום תשואות מרעישות ועיניים נוצצות וזרועות מושטות ללחיצת יד ואווירה לוהטת והרגשה של עליית נשמה. דיברתי עם כל ענף וענף "בלשונו" - הרימותי על נס את חשיבותו ותרומתו המיוחדת, הזכרתי את נפתוליו ובירכתי על הישגיו. שמאי לא חדל להתלהב ולהתפעל - איך התנערתי ונעשיתי צעיר וכיצד עומד בי כוחי להעמיס על עצמי עוד ועוד ללא כל תחוסה. ובאמת צלחה עלי הרוח וזכרתי לעצמי חסד נעורי והייתי בעיני כממהר ממחנה למחנה ומפלוגה לפלוגה, כבמסעותי במצרים ובאיטליה בימים ההם, דואג להופיע בכל מקום ער ורענן, להשמיע בכל מקום בשורה חדשה, להרים את מצב הרוח ולהפיח אמונה והתלהבות.

סוף סוף כָּלתה שעתי ונסעתי לדירה. אופנוען של המשטרה היה רכוב לפני כל הבוקר, מפלס למכונית נתיב בחוצות ת"א ההומים מאדם, אשר ניכרים היו בהם סימני חג עם ריבוי התנועה ברגל וברכב מרוב המתכנסים שבאו מערים ומחלקי ארץ אחרים, להשתתף ולחזות.

אכלתי עם צפורה בחטיפה ויצאנו למקום סיומו של המצעד ברחבת הרברט סמואל שבקצה רח' אלנבי קרוב לשפת ים. שם הוקמה במת ההצדעה אליה הוזמנו - מלבדי - בן-גוריון, לוקר, שפרינצק, הרמטכ"ל דיין וקודמיו דורי ומקלף, והשגריר הבריטי. אני וב"ג עברנו על פני שורות הנכים שישבו משני עברי הבמה ושוחחנו עם האנשים. אחדים הזכירוני מתי ראיתים לראשונה, מוטלים בבתי חולים באיטליה או במצרים. זכרתי היטב את טיפולי האישי בכמה מקרים.

והנה מתחיל המצעד. בראש צועדים אנשי גדוד נהגי הפרדות, אחרי כן ותיקי הגדודים העברים ממלחמת-העולם הראשונה - הכל אנשים קשישים, ראשי שיבה, כמעט ללא שריד של הופעה חיילית - ואחריהם הטורים הארוכים של מתגייסי היישוב במלחמת-העולם השנייה: חפרים, נהגים, מהנדסים, חיל חרושת, חיל ציוד וחימוש, חיל האוויר, חיל הים, תותחנים, בחורות ולבסוף הבריגדה: גדוד ראשון, גדוד שני, גדוד שלישי. לא פיללתי ולא האמנתי למראה עיני כי כה רבים - אלפים כה רבים - ייזעקו ויבואו מכל קצות הארץ ויהיו לחיל כבד מאוד. ואיך צעדו! לא רק כחיילים ממש, אלא דומה כי במידרך הרגליים אפשר היה להקשיב להלמות הלב וברור, כה ברור היה, כי כל אחד ואחד מפגין בהופעתו בתהלוכת זיכרון זו את המעשה אשר עשה אז, ברצון עצמו ובמלוא הכרתו החופשית - קם והתנדב, עקר מביתו, יצא למרחקים, חירף נפשו, שירת, סבל, הסתכן, והנה חזר ושוב נתערה, וכבר חלפו שנים, והנהו פה - והוא גאה ומאושר, והוא חדור עד עמקי הנפש חשיבות התנועה שבה השתתף והמפעל אשר תרם לביצועו בגופו, בפועל ממש. וההמונים שמשני עברי הרחוב ועל הגזוזטראות ועל הגגות הריעו ומחאו כף ונשתלהבו ודומה נתמלאו כבוד והערצה. היה זה מצעד לתהילה ולתפארת, מלא רוח, נהדר בממדיו, כבד משקל בחשיבותו הפנימית. והן זה בפעם הראשונה ניתן לאלפים האלה - אפשר שמונה, אפשר עשרה - לצעוד בסך בחוצות עירם העברית ולהפגין יישותם המלוכדת ופועלם הכביר קבל עמם הם, שכן בימי העלילה הגדולה פזורים היו למחנותיהם ולפלוגותיהם ולגדודיהם על פני זירות וחזיתות ואזורי עורף באסיה ובאפריקה ובאירופה וכשנסתיים שירותם חזרו יחידים ובקבוצות קטנות ונבלעו ונתמסמסו בתוך היישוב האזרחי וכאילו לא נודע כי באו אל קרבו. ועכשיו נתלקטו ונתלכדו והחזירו עטרות ליושנן, והוציאו דגלים ישנים להניפם בגאון, וחידשו מסגרות של ענפי שירות ושל יחידות, והרכיבו מחדש אלופים לראשם את המייג'ורים והקפטנים, רב-סמלים וסמלים, ושבה כל התנועה המפוארת לתחייה והכריזו מחולליה ונושאיה כלפי כל העם היושב בציון: הננו! זאת עשינו וכך נלחמנו וכה רבים היצלנו והעלינו ולכבוד כזה זכינו ואת עצמנו, את מיטב שנות נעורינו, את ליחנו ולשדנו ועוז רוחנו ויקוד אמונתנו, שיקענו ביסודות הבניין אשר אתם כולכם, כל העם מקצה, ותיקים ושבי גולה מקרוב באו, שוכנים עכשיו בתוכו לבטח. ועוד ידנו נטויה - עוד יד כל העם הזה נטויה, כל עוד לא תיסוף מקרבו רוח ההתנדבות!

עמדתי דום כשעה תמימה, זמן מעבר המצעד רב-האלפים, והייתי דרוך ומתוח, לבי מנתר מקרבי ונפשי נסערה, ומחדש חייתי את כל הלבטים והמאבקים, האכזבות וההישגים, העלבונות והכיבודים, טיפות המרירות ונחשולי האושר שהיו מנת חלקי באותם הימים, תקופת המתח העליון והיצירה הגדולה של חיי. מי יְתַנה ומי ימלל ומי יביע את אשר הרגשתי וכאבתי וחגגתי ברגעים האלה!

ימינה-שור! ולחזית-שור! ושוב ימינה שור ולחזית שור, ושוב ושוב. והראשים מופנים כבמשיכת תיל החוצה את כל הגופים הנעים האלה, והעיניים ננעצות ומתיזות ניצוצות על הכרה ושל אהבה: אתה זוכר? אתה ואנחנו - יחד עשינו אז את הדבר הגדול! ביקרתנו במדבריות ובערים זרות, בעורף ובחזית, ואמרת לנו דברים וחיזקת וריסנת והסברת ויצקת תוכן לחיינו האפורים והנפת דגל ובישרת עתידות. וכיתַתָ רגליך למפקדות ונאבקת בסבלנות ללא גבול ויישרת הדורים ותיקנת פגימות והצעדת אותנו קדימה בגיזרה אחר גיזרה וחתרת כל הזמן אל המטרה הגדולה - והגעת! וביום הזיכרון הגדול הזה הנה אתה כאן - שלום לך, הננו עוברים על פניך ואתה עכשיו ראש ממשלתנו - הידד, הידד לעמנו העברי! אשרינו כולנו!

מה מאוד הצטערתי להיעדרו של קובי בני, מצעירי החי"ל, בקרב הצועדים בסך.

את המצעד סיימה יחידה של צה"ל, על מדיה ונשקה, רגלים ואנשי חילות אוויר וים - חיילים ממש וכהלכה, חיילים סתם, של מדינה קיימת ועומדת על תלה ושל צבא סדיר ומשוכלל ועומד הכן - כל הקודם וכל הנשכח לא היה אלא הדום ופרוזדור לנכס הכביר והאיתן הזה, אשר כל כוחו בשיגרתו ובדפוסו המגובש.

תמה החוויה. תמה לבלי שוב. עשור ראשון ואחרון. פתאום נזכרתי כי אני הוא שיזמתי את המצעד. בישיבה הראשונה של הוועדה היוזמת, אליה נקראתי, שמעתי תוכנית על אסיפות ומישדרים ועל עצרת רבתי. אמרתי כי זוהי ההזדמנות להראות לעם את מפעל ההתנדבות לענפיו ובמלוא ממדיו כמחנה אנשים חיים - שיצעדו ליחידותיהם בחוצות העיר. הדבר נתקבל - ויהי. את המיצעד אירגן קצין של צה"ל ויאתה לו תהילה על הצלחתו המזהירה.

חזרתי לדירה ב-4. צפורה נסעה לחולון. הייתי יחידי בדירה וריתקתי את עצמי בכוח אל השולחן להכין את הנאום לעצרת. הפריעה לי האקדמה שכתבתי לאותו אלבום ["ההתנדבות", יצא בעשור לחי"ל, 1954, הוצ' "יבנה"], ממנה עשיתי מהדורה שנייה למישדר בקול ישראל ודומה כי מיציתי בה מה שהיה בלבי ובפי לקראת היום הזה. אך ראה זה פלא - כנראה כה רב היה אוצר החוויות והמחשבות שנשאר חבוי במעמקי הנפש, שנתקיימה בי האימרה של אמי: "העט מפיק מחשבות" (פֶּרוֹ איזְבְלֶקַיֶט מיסְלי" [ברוסית]) - והתחלתי כותב וכותב ומכסה עמוד אחרי עמוד. וכך כתבתי בלי הרף עד שהגיעה השעה שש ושבה צפורה ובאו עדה והַרַי ובאה העת לנסוע לרמת גן.

בפעם הראשונה ראיתי את האצטדיון הענקי בלילה והוא מלא המוני אדם - אומרים ארבעים אלף: ים ראשים נגרש! הוּשבתי בטבור, בין בן גוריון ולוקר. עם פתיחת העצרת נקראתי לשאת דברַי. הייתי מואר ודיברתי אל העם היושב בחשכה. דיברתי במתינות ובביטוי מחותך ורק במהלך הנאום נוכחתי כי הוא ארוך במקצת אך התנחמתי כי תוכנו יכפר על אריכותו. הנאום מצורף. אפשר אחרון הוא בפי על המפעל הגדול הזה של המוני בחורים ובחורות בישראל - ושלי.

[הנאום לא נמצא מצורף, אך הובא בשלמותו ב"דבר", 1.4.55, ומועתק משם:]

 

דבר גדול הגו יוזמי היום הזה והמעמד הנהדר שבסיומו, שנתנו דעתם להעמיד מחדש בזיכרון העם את דבר ההתנדבות הצבאית בישראל מראשיתה ובייחוד במלחמת העולם השנייה. תוך עשר השנים שחלפו מאז חלו תמורות כבירות ומהפכניות במעמדנו ובהרכב אוכלוסייתנו. דור הולך ודור בא. היישוב הוותיק היה למיעוט בקרב העם היושב בציון המשוחררת, ורבים רבים נוספו עלינו לברכה בארץ אשר לא היו שותפים לחוויות הימים ההם. יש מה להזכיר ויש מה להנחיל. ערכים הומניטריים ולאומיים יקרי-ערך, שהוצבו ונצרפו אז בכור של סבל וקורבן, מאמץ והישג, טעונים טיפוח וראויים לשמש נושא לחינוך.

ההתנדבות הייתה מלווה ספקות ולבטים קשים: איך להתגייס אל תחת דגלה של מעצמה הרומסת זכויותינו, העושה לאל תקוות עתידנו? זאת ועוד - איך נשלח אחים צעירים ובנים יקרים לזירות מלחמה בחו"ל בעוד שבתוך הארץ אנו שוכנים בתוך עם אויב לנו, והוא רב מאיתנו בקרב הארץ, ולו בעלי-ברית טבעיים, גדולים ועצומים בסביבתה הקרובה? כולנו ראינו היום את האלפים שצעדו בחוצות תל-אביב. התרשמנו מכמותם, התפעלנו מאיכותם. הם היו פחות ממחצית מכל קהל המתנדבים אשר ברובם המכריע שירתו בחו"ל, בארצות קרובות ורחוקות. היישוב היה אז הרבה פחות ממחצית מספר היהודים אזרחי ישראל כיום. נקל לשער במה היו כרוכים הוצאת כוח-אדם כה רב וכה יקר-ערך ממערכות היישוב והסגרתו לידי מרות זרה, על מנת שיילחם בזירות רחוקות.

אבל קול המצפון היהודי גזר ללכת. זה היה גם צו התחושה המדינית של הבאות. והבחורים הלכו. גם אנשים קשישים. והלכו בחורות. באלפיהם. אני מרגיש צורך נפשי להזכיר כאן דמות מחנכת גדולה של חלוץ ומתנדב למופת, בן-ציון ישראלי מכנרת, אשר על אף גילו גילם מקורות של כוח, אמונה ולהט, שהיו נס לרבים שהלכו בעקבותיו.

הלכו בראשונה לפי הצורך הצבאי של המערכה. לפי סדר הקדימה שקבעה המיפקדה [הבריטית] של זירת המזרח התיכון. התגייסו כחפרים, כנהגים לחיל-ההובלה, כאמנים ובעלי מקצוע מסוגים שונים לחיל-ההנדסה, לחיל החימוש והציוד, לחיל החרושת, לחיל הקשר. נענו לקריאת חיל הרפואה, חדרו במספרים ניכרים לחיל האוויר ולחיל הים. בפעם הראשונה אחזה יד היהודי הארץ-ישראלי בתותח, בפעם הראשונה בהגה מטוס הקרב. בחורינו ניצבו למשמר גם על גבולות הארץ ובתוכה כנוטרים שומרי רכבות וחופים. ובכל ענף שירות הייתה נטושה מערכה שעמדו בה חיילים בהכשרתם יום יום, שעמדה בה הסוכנות היהודית בפעולתה המדינית - מערכה על ריכוז מתנדבינו כיחידות יהודיות, מערכה על אופיין והוויין הלאומי המובהק של יחידות אלו, מערכה על פיקוד יהודי בתוכן, מערכה על שמן ועל דגלן. באחת - מערכה על מעמד לאומי גלוי ומפורש לעובדה הניצחת שביקשנו לקבוע, והיא כי בארץ-ישראל קמה מחדש אומה עברית הפועלת לפי רצונה הלאומי העצמי וחותרת בתוקף רצונה זה למקום מכובד ושווה-זכויות במשפחת העמים הלוחמים לחירות, הנאבקים על שחרור החברה האנושית ועם חרפת הריכוז והעריצות.

וכשם שבתוך המערכה הכללית נגד האויב המשותף הייתה מערכה יהודית לאומית ישראלית ציונית על זכות ועל מעמד ועל כבוד, כך הייתה התנדבות מיוחדת בתוך ההתנדבות הכללית והייתה גם התנדבות למלחמה מחוץ למסגרת של התגייסות לצבא. חיילנו מילאו תפקידי מפתח חשובים ושירותים חשובים. חיילים במדים התנדבו, מהם לפקודות קומנדו שפעלו נועזות בחזית ומאחורי עמדות האויב. אנשים שלא במדים חירפו נפשם למשימות מסוכנות אחרות. יום אחד [במאי 1941] שכלנו 23 מטובי בחורינו בחירי ההגנה, שיצאו למיבצע נועז בסוריה וניספו כולם עד אחד לרבות מפקדם הבריטי [ר' "תולדות ההגנה", ג' חלק ראשון, "עם עובד", 1972, ע' 363-5, ו"עת לספר", דוד הכהן, "עם עובד", 1974, ע' 363-5]. היו שיצאו [ב-1941] לפעולות דומות בעיראק ומפקדם היהודי [דוד רזיאל] נפל [ראה "תולדות ההגנה", שם, ע' 481-2, ו"מערכות האצ"ל" ג', דוד ניב, "מוסד קלוזנר", 1967, ע' 73-7]. חוליות מובחרות של חניכי "ההגנה" ובוני הפלמ"ח מילאו תפקידים נועזים [ליד הצבא הבריטי] בכיבוש סוריה [מידי כוחות "וישי", ביוני 1941] בכללם ראש המטה הכללי של צה"ל עכשיו [משה דיין; ר' "אבני דרך" מאת מ"ד, ע' 51 ו"תולדות ההגנה", שם, ע' 366-7]. ושני תריסרים של אנשי סגולה, אף הם שליחי "ההגנה", זכו בתפקיד הנעלה והנועז ביותר כשהוצנחו [ב-1943-4] מאחורי עמדות האויב באירופה, בתוך תוכי עמק הבכא, בשליחות כפולה - להציל יהודים ולפגוע באויב מעורף [ר' "תולדות ההגנה", שם, ע' 628-645]. שבע דרכים הבקיעה לפניה השליחות היהודית במלחמה הגורלית. בגילויים מגילויים שונים הבהיק חירוף הנפש העברית. לעיני כל האומות שחברו יחד להכריע את עוכר המין האנושי, תליין עמנו באירופה, קמה דמות חדשה ומפתיעה - חייל יהודי, בן גאה למולדתו, זקוף קומה, איש תרבות, שכל הופעתו כבוד ועוז רוח. ובצידו של החייל הופיעה החיילת - רצינית, חרוצה, נבונה, מסורה לתפקידה, בת נאמנה לעמה ולמולדתה. אומה עברית צעירה, עצמאית למעשה, מובהקת באופיה הלאומי, מעולה בטיבה הצבאי והאנושי, הייתה לעובדה ניצחת בהכרת המוני הלוחמים מכל צבאות בעלי הברית.

רק מי שזכה לבקר ביחידות היהודיות שהיו פזורות ברחבי מדבריות מצרים ולוב, בסוריה ובארם-נהריים, ומהן שהגיעו ליוון ולאיטליה, יודע כמה עלבון ומרירות וכאב צורב היו מרוכזים בהן עקב ההעלמה והטשטוש של זהותן הלאומית והחיץ שהוקם בינן לבין חזית הקרב. אבל הוא גם יודע איזה להט קדוש היה אצור בתאים אלה של צבא יהודי בן-בלי-שם, איזה כיסופים פעמו בהם לגאולת כבוד עמם ולזוהר עתידו, ואיזה שעות של עליית נשמה וסיפוק עליון היו מנת חלקן.

שנים נמשכה המערכה על מקומו של החייל העברי השש אלי קרב בחזית האש. מי שהתנשא לדכא את העולם הרים יד לרצוח נפש את עמנו ולהכחידו מעל פני האדמה. מיליונים של יהודים משועבדים וחסרי ישע הובלו כשיות לטבח. יהודים גאים ובני-חורין כמהו להילחם באויב פנים אל פנים בשדה קטל. כמיליון יהודים נלחמו במערכות האומות בעלות-הברית. אך אחד ויחיד היה היישוב העברי בארץ, שהיווה גרעין של כוח יהודי עצמאי, מוקד של רצון יהודי חופשי. הוא תבע את זכותו להילחם - בנשק ביד, בפועל ממש. זו הייתה השאיפה שפעמה בלב המוני המתנדבים, זה היה מקור השראתם והתלהבותם.

בתחילת המלחמה הובטח לנו להקים כוח יהודי לוחם. הבטחה זו לא קוימה. לא נותרה לפנינו אלא דרך המאמץ המתמיד, החתירה העקשנית, ההתקדמות ההדרגתית. ושוב הייתה זו מערכה משולבת, אשר עקשנות המתנדבים ויוזמת ההנהגה הלאומית עלו בה בקנה אחד. כך הוקמו פלוגות חיל רגלים של באפ"ס, כך צורפו הפלוגות כעבור שנתיים לגדודים וכך הוקמה - שוב כעבור שנתיים - החטיבה היהודית הלוחמת. הדבר היה בסתו שנת 1944, לאחר שהמלחמה עברה לחלוטין ליבשת אירופה. הדבר קם כפרי ההתמדה והאמונה של אנשי הגדודים, המסירות והשירות למופת של כל היחידות היהודיות עלומות השם, התביעה הבלתי פוסקת של הסוכנות היהודית, ובסופו של דבר - ההיענות האישית של ראש ממשלת בריטניה אז והיום [וינסטון צ'רצ'יל], איש החזון, אביר הנפש, אשר הבין לרוחנו תמיד. ובימים ההם בזמן הזה נכנסה הבריגדה היהודית המוגברת לחזית המלחמה כשהיא חולשת על גיזרה עצמאית [על נהר סניו בצפון איטליה], והונף מעל לאותה גיזרה דגל ציון לקול רעם תותחי ישראל ההולמים באויב. וזוכר אני, ימי הופעתי בקרב יחידות הבריגדה, את רעם התותחים שהמשיכו את פעולתם ללא הרף ואשר הד שריקת פגזיהם ליווה את דברי. זה היום קיווינו לו אז, וזה היום אנו חוגגים עכשיו כעבור עשר שנים. לכל מתנדבי ישראל חלק בהישג ההיסטורי הזה, שהקים את גולת הכותרת למפעלם הנערץ.

המול האיר לנו פנים. לא אונה כל רע ליישוב עקב יציאת כה רבים את הארץ לזירות המלחמה. "ההגנה" והגיוס [לצבא הבריטי] לא צררו זה את זה. להיפך, ארגון "ההגנה" שימש מנוף מרכזי לגיוס, הפריש ממפקדיו ומטובי חבריו לשלוחה החדשה של הכוח העברי הניבנה במסגרתו של צבא זר ובמערכות המלחמה המשותפת איתו, ופקח עינו מרחוק על המתרקם ומתחולל ביחידות העבריות, ולבסוף בחטיבה הלוחמת. יתר על כן, משטר ההתגייסות שקם ביישוב על רקע המאמץ המלחמתי, ואשר איפשר במאורגן את יציאתם של כה רבים מן החיים הסדירים והפעולה המשקית, וכן פתח ופיתח מקורות של גיוס אמצעים מתוך היישוב בממדים שלא ידענו אז כמותם - הוא הוא ששימש יסוד ומכשיר להקמת הפלמ"ח כמגויס בקביעות ועומד תמיד הכן, ולהקצבת אמצעים יותר גדולים לצורכי "ההגנה".

תנועת ההתנדבות זכתה להגשמת כל ייעודיה ואולי עוד יותר מזה. היא שיוותה לנו בפועל מעמד של עם לוחם. זקפה קומת היישוב ועשאתהו סמל ומופת לקוממיות העברית קבל תפוצות ישראל ואומות העולם. היא מילאה שליחות היסטורית בישועת שארית הפליטה, בעיצוב דמותה הציונית ובארגון העפלתה - בשלב ראשון של תהליך קיבוץ הגלויות שקדם למדינה. היא תרמה תרומה כבירה בכוח אדם, בניסיון צבאי, במסורת של ארגון ובכושר-מעשה מקצועי בהקמת צבא הגנה לישראל. היא שימשה אחת מאבני-היסוד האיתנות לבניין עצמאותנו.

בשביל כל אחד ואחד מן המשתתפים בה הייתה ההתנדבות עניין של הכרעה חופשית וגורלית ונשארה חוויה אישית עמוקה. בשביל עמנו כולו היה זה מפעל מדיני כביר-ערך. יצר ההישג המדיני עם רגש החובה המוסרי פיעמו בקרב כל מתנדב בעל ההכרה. אם הייתה בחיינו פעם עלילה מדינית כבירה בתקופה שקדמה לעצמאות, אשר הנפשות הפועלות בה היו לא יחידי סגולה נבחרים העושים את מלאכתם המדינית שליחות מטעם הכלל כולו, אלא המוני אנשים פשוטי עם, הממלאים את השליחות המדינית בפועל כפם יום יום ובהקרבת חייהם - הייתה זו ההתנדבות. כזו הייתה התנדבותנו ליחידות היהודיות במלחמת העולם השנייה. כזו הייתה ההתנדבות לגדודים העבריים - בארץ-ישראל ובאנגליה ובארצות-הברית ובקנדה ובארגנטינה - במלחמת העולם הראשונה. כזו הייתה פלוגת נהגי הפרדות שהוקמה מבין יוצאי ארץ-ישראל במצרים בראשיתה של אותה מלחמה.

ובהעלותנו היום בזיכרון העם את נס ההתנדבות אנו מרימים על נס את דבר ההתנדבות כערך עליון בחיי האומה. אנו קוראים איש לרעהו ולדור הבא: אל תיסוף ההתנדבות מישראל, אל יסוף חירוף הנפש, אל תיסוף ההיענות החופשית לצו הלאומי. ילכו נא בנינו למערכות צה"ל לא רק מתוך ציות לחוק אלא בנפש חפצה ובהתלהבות עמוקה. תתעלה נא בתוכנו ההתנדבות לחזית ההתיישבות וההגנה בנגב ובכל אזורי הספר, לכל משימה חלוצית, לכל מצווה לאומית שהזמן גרמה. ההתנדבות הייתה המנוף העיקרי להשגת העצמאות. העצמאות לא תיכון בלעדיה. בה סם חיינו.

יאיר זוהר ההתנדבות את דרכנו תמיד על אדמת ישראל הגאולה.

 

ורק ישבתי והחלה "התוכנית" - באו עקיצות הזיכרון, נשיכות עד דם. הן רציתי לומר זאת וזאת - ושכחתי. ואיך זה לא עלה על דעתי להוסיף דגש כאן ולהבהיר נקודה שם. והלא זו הייתה ההזדמנות היחידה, הבלתי חוזרת, להזכיר כזאת וכזאת. אין קץ לייסורי נואם אשר השכינה שורה עליו לפתע לאחר שחזר למקומו והוא מתפרץ באיוולתו לשוב אל הדוכן ולהדביר מחדש לקולו ולדברו קהל שכבר חדל משעות אליו והוא נתון לחוויות אחרות.

חנה רובינה קראה "יזכור" שחובר במיוחד לעצרת זו. אחריה נפתחה מסכת הגיוס של שלמה שמיר בביומו של צבי פרידלנד. התייחסתי בספקות ליוזמה נועזת זו. הזמן היה קצר. קשה היה כקריעת ים סוף לגייס את המאות שנדרשו להצגה ושהיו מוכנים להקדיש זמן רב לאימונים ולחזרות. לבסוף נפל הפור על הגדנ"ע בבה"ס התיכונים ובשבועות האחרונים נעשתה עבודה קדחתנית. המסכת לקתה באריכות מופלגת, בחזרות מיותרות על נושאים שנדושו בה בעצמה, בהטפה מופרזת של "ציונות" מילולית. עם כל זה היא החייתה והמחישה הרבה מהלבטים שליוו את ההתנדבות ומהמניעים הנפשיים שפעלו בה. למרות חסרונותיה המובהקים היא העלתה מהנשייה את העלילה הדרמתית בכללותה ובכמה מיסודותיה העיקריים. לתימהוני החזיק הקהל העצום מעמד עד הסוף. מבחינה בימתית גרידא הייתה זו הצלחה גמורה: המחזות נשתלבו זה בזה ללא כל עיכוב, פעם הוארה פינה זו של הכיכר הרחבה ופעם זו, הייתה השתרגות יעילה של פרקי דיבור, שירה, ריקודים ומיבצע צבאי והמראה כולו היה מרהיב ומקסים, כשזרקורי-ענק פולחים את האפלה ושופכים סילוני אורם על פסים רחבים ומאירים יעדים נדרשים.

לבסוף נשא נאום קצר ונפלא - כן, נפלא - מאיר ארגוב, שהצליח במשפטים ספורים לצרור את נשמת התנועה הגדולה. נמסרו דגלי היחידות והחטיבה לידי צה"ל בטקס רב רושם. אחרון אחרון נאם ב"ג. בנדיבות רבה ובגישה היסטורית רחבה העריך את פועלן של הבריגדה ושאר היחידות. אגב כך השמיע אמיתות נצח על הציונות וסוד הגשמתה ולא החמיץ הזדמנות להתפלמס - כן, להתפלמס עם גדולי עולם, כגון סטאלין - כן, סטאלין - והרצל ואחד העם. איזו חברה! ואיזה טוב טעם היה לעשות זאת בנאום חגיגי ובמעמד המוני. סיומו של הנאום הופנה לענייני השעה. מתוך צורך נפשי מכריע לאמר דיבור חד ונמרץ צוירה תמונה של מדינות אויבות בנפש "מדרום וממזרח" הזוממות התקפת דמים על ישראל ותמונה זו שימשה צידוק להכרזות חריפות על יכולתנו והחלטתנו להשיב מלחמה שערה "כמו במיבצע יואב באוקטובר 1948 ובמיבצע עזה לפני חודש ימים". הרי לך איפוא גם תשובה למועב"ט - למען ידעו הגויים! מובן כי היו מחיאות כפים סוערות. "התקווה" הייתה עזת רושם.

מהעצרת נסענו לבית הניקולסים. בין המוזמנים מקלף, לסקוב (שבא במיוחד מאנגליה להשתתף ביום הזיכרון), סהר, עמוס ב"ג, טולקובסקי, וגם בן-אהרון (צעד ברמה!) בתוכם. אכלנו לשובע. ניקולס נשא נאום על כוס שמפניה "לחיי הבריגדה היהודית" ואני החזרתי נאום "לחיי המדינאי האביר וינסטון צ'רצ'יל". אגב כך סיפרתי פרטים מלבבים מתולדות הבריגדה, בכלל זה הדין ודברים בין צ'רצ'יל לבין סר ג'יימס גריג [ב-1940-42 שר המלחמה]. והאנגלים צחקו למכביר.

צפורה חתרה כל הערב לחזור לירושלים משום תוכנית ההארחה הכבדה בביתנו למוצאי השבוע. כיוון שלא נמצאה הזדמנות אחרת שילחתיה במכוניתי עם יוסף. חזרתי לדירה לבדי והייתי טרף לעינויי נפש. שניים היו מקורות ייסורַי.

ראשית, לאחר כל הכבוד הרם והפומבי הגדול שנפלו בחלקי, חשתי עצמי - כפוי טובה שכמותי! - מסוכל בתכלית. ידעתי כי זה מעמד הזיכרון האחרון למפעל הגדול ההוא, כי מעמד זה חלף לבלי שוב, ומה שלא נאמר בו - לא ייאמר לעולם. וכן ידעתי והתאכזרתי עם עצמי בשנני לעצמי את הדבר - כי את הסיפור שלי טרם סיפרתי כהלכה וכבר לא אספרו לעולם. נעגמתי ודאבתי עד דמעות. גם היה לי צורך נפשי לבלות שארית אותו ערב במסיבת חברים מאותה תקופה, לשקוע בזיכרונות ולהאריך שיח. ידעתי כי נערכות מסיבות במקומות שונים, אך העייפות הגופנית הכריעתני, גם חששתי להפרזה בהתרפקות על אנשים גם לא הייתי בטוח כי לא אעורר קנאה וטינה אם אבקר מסיבה זו ואוקיר רגלי מחברתה. הרי שנשארתי בבית ואכלתי בשר עצמי.

והשורש השני היה קללת מוסר הכליות על הדברים שיכולתי לאמר, ששאגו ושיוועו להיאמר, ולא אמרתים, והם נגנזו לנצח. ואלה הדברים: לפני שבועות אחדים קיבלתי מכתב מבחור אחד שלא היכרתיו, חייל אלמוני בחיל הספר [העבר ירדני; כוח משטרתי לשמירת גבול עבה'י וא"י, להלכה בפיקוד האמיר עבדאללה ולמעשה בפיקוח בריטי, בסיסיו בא"י - בנהריים ובראש פינה, התקיים 1948-1926; ב-1932 שירתו בו 47 יהודים וב-1936 פחת מספרם ל-19 ולא גדל עוד - רובם שליחי "ההגנה"]. קַבָל לפני מרות על שפועלם וקורבנם של שרידי היהודים בחיה"ס, שעמדו בפורענויות חמורות ביותר והחזיקו מעמד בתנאים קשים מנשוא, נשכח מלב ואין איש מצרפם לחשבון בהערכת שלבי בניין הכוח העברי והחתירה לצבאיות עברית. ביקש והתחנן כי הנה בבוא יום העשור להתנדבות ייזכר וייפקד חלקם של חיילים עברים נשכחים אלה. נדרתי ונשבעתי לעצמי כי עשה אעשה זאת - ושכחתי. לבושתי ולחרפתי ולמגינת לבי ולייסורי מצפוני – שכחתי! וכן היה פעם בדעתי, כשרק התחלתי לחשוב על נאומי זה בעצרת, להזכיר שני אנשים שהלכו מאיתנו: בן ציון ישראלי ואליהו גולומב. והנה בכתיבת הנאום נשתכח ממני הדבר, אך בשעת קריאתו נזכרתי בבן ציון ושילבתי תוך שטף הדיבור פסוקים אחדים עליו - אך את אליהו שכחתי! אל אלוהים, היאומן, כי את אליהו אשכח? אבל מה אעשה - ואת הנעשה אין להשיב - שכוח שכחתי ואין עכשיו תקנה לחטאי. ועוד: בדברי על חלקה של הבריגדה בליכוד שארית הפליטה ובהעלאתה לארץ לא הבלטתי די את הערך ההיסטורי המכריע של פרק זה בתולדות שליחותה. מדוע לא אמרתי, למשל: "אלמלא נמצאה בלב אירופה, בשעה הרת עולם עם גמר המלחמה העולמית, משלחת ישע המונית זו של היישוב העברי והתנועה הציונית, מי יודע אם הייתה קמה תנועת העפלה באותם ממדים ובאותו כוח חתירה ועמידה, אם הייתה נשמעת תביעת שארית הפליטה לעלייה באותו תוקף ועוז באוזני גופים בינלאומיים, ואם הייתה שארית הפליטה, על העפלתה העקשנית ותביעתה הנמרצת, הופכת לגורם כה כביר במאבק הציוני המדיני של שנות 1947-1945. ואלמלא היו מתחוללים כל התהליכים האלה, אשר שורשם היה נעוץ במציאותה של הבריגדה, מי יודע אם היינו נוחלים עצמאות בשנת 1948 ואם הייתה קיימת עכשיו מדינת ישראל". מדוע לא אמרתי זאת? הן דברים אלה היו עושים רושם אדיר! ולבסוף: מדוע לא כללתי בנאום פיסקה כזו: "תנועת ההתנדבות זכתה להגשמת כל חלומותיה ושאיפותיה. כאשר שוּלח הגדוד השני מהארץ בטרם היות הבריגדה והיו בתוכנו שחשבו את הדבר לגזירה וביקשו להמריד את הגדוד נגדה - הוגד לו [מפי מ"ש]: 'אם נגזר עליכם ללכת - אל תלכו כקורבנות, תלכו כשליחים!' וכך היה. וכאשר הונף הדגל בחזית איטליה נאמר באוזני המיסדר: 'יהי הדגל הזה נס לקיבוץ גלויות ולעלייתם לארץ, אור רומז לכל שרידי ההרג מכל קצות אירופה להתכנס ולהעפיל!" והדבר נתקיים.

["נאום הדגל", שנישא בטקס הנפת דגל החי"ל, במחנה המטה הראשי שלה בבְּריזיגֶלַה, בחזית איטליה, 3.4.45, מובא להלן:]

 

בריגדיר בנימין, קצינים, סמלים וחיילים! זהו רגע גדול בתולדות תנועת ההתנדבות בארץ; זהו רגע גדול בחיי העם העברי; זהו רגע גדול בחייו האישיים של כל אחד ואחד מכם - הרגע אשר בו זכינו להניף את דגל העם היהודי, דגל תנועת-השחרור הציונית שלנו, בחזית שחרור אירופה במלחמה העולמית הזו מידי צורר עמנו ועוכר העולם - בחזית מלחמתנו על תקומת ישראל.

כל אחד ואחד מכם הניצבים כאן, כל אחד מאלה שנשארו בקווי החזית, כל אחד מחבריכם הפזורים ברחבי הזירה הזאת ובמזרח התיכון נשא את נפשו, בהתנדבו לצבא, לראות את הדגל הזה מתנוסס מעל לראשו ומלווהו לקראת קרב. כל אחד מכם במשך חמש שנות המלחמה הצדיע בלבו כלפי הדגל הזה, ראה אותו תמיד בעיני רוחו מתנפנף לפניו. היום הזה זכינו להוציא את דגלנו מבית הגנזים ולהניפו רם ונישא לעיני השמש.

בשבילנו - הדגל הזה, דגלה של החטיבה היהודית הלוחמת, טבול בדמם של חמישה מיליונים יהודים באירופה שהובלו כשיות לטבח, הוא טבול בדמם של לוחמי מלחמת ייאוש וגבורה מעל חומת הגטו - הן אותו, את הדגל הזה, הם הניפו ברגעי ההתפרצות האחרונה, הנואשת, הקדושה. הוא טבול בדם קורבנות ההגנה שלנו בארץ שנפלו על שדות המולדת.

אנו מניפים אותו כנס נקמתנו באויב, כסמל לגאולת כבודם של אחינו השחוטים, שלא יכלו להשיב מלחמה שערה. אנו מניפים אותו כמופת לתקומתנו, כסמל המפעל אשר בשמו ולשמו התנדבתם ויצאתם למערכה, מפעל תקומת עמנו בארצו והחזרת הממלכתיות הישראלית על כנה. בשמם של מיליוני לוחמי ישראל בכל צבאות הברית; בשם רבבות מתנדבים מארץ-ישראל הפזורים בפלוגותיהם; בשם אחינו העומדים על המשמר בארץ; לקידוש שמם של מיליוני הקורבנות, להאדרת שם ארצנו קבל עולם כולו; כנס לקיבוץ גלויות, כאות אזעקה לעלייה ולהעפלה לארץ, כנס בשורת הדרור והתקומה, כאות שבועתנו הנחרצת לא לשקוט ולא לנוח עד ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה - אנו מרימים היום את הדגל הזה שנשלח לכם, אנשי החטיבה היהודית הלוחמת, כמתנת ההסתדרות הציונית העולמית והיישוב העברי בארץ.

יחי נס מלחמת ישראל בחזית!

יחי נס הגאולה של העם העברי בארצו!

 

[שתי עדויות על מעמד הדגל ר' ב"ספר ההתנדבות", כינס זאב שפר וערך יצחק למדן, "מוסד ביאליק", 1949, ע' 266-8]

 

"וכאשר הגיעה הבריגדה לסף הפירוק ונערכה אסיפת פרידה באולם קולנוע אפלולי בעיר הבלגית גנט, הוכרז בפני הנאספים [מפי מ"ש]: 'החטיבה היהודית הלוחמת מתחסלת - הצבא העברי יקום!' והדבר קם ויהי."

מדוע לא אמרתי, מדוע לא הזכרתי את הדברים האלה? ארור החיפזון שבו נתחבר הנאום. ארורים החיים המטורפים שאינם מניחים להכין דברים חשובים ואחראים בעוד מועד ובמלוא שיקול הדעת. באמנה: "אֶל עַגַ'לַא מִן אֶש-שַיְטַאן" [המהירות מן השטן - פתגם ערבי].

הבה ואסיים כך: היה זה יום בעל תוכן כביר לציבור ויום מאושר ורב משמעות לכל אחד ואחד מאלפי המתנדבים. איש אחד חש עצמו בודד בתוך ההמון החוגג. גם כשהיה מוקף חברים וידידים ואוהבים - בודד ומתבודד עם עברו.

 

 

העתקת קישור