יום ד',  30/3/1955

 

כל הבוקר במשרד החוץ.

החלטת הגינוי של ישראל על עזה נתקבלה אמש במועב"ט פה אחד. גדעון בא להדגיש חומרתה. זו הפעם הראשונה מאז הכרעת 1947 הצביעו ארה"ב ובריה"מ יחד בעניין הנוגע לנו - אז לטובתנו ועתה נגדנו. לקח המעשה התוקפני ברור.

חשבתי כי נפרסם מייד תגובה על החלטת מועב"ט, אך החברים שיכנעוני כי יש להמתין לקבלת ההחלטה השנייה היום לגבי האמצעים שיש לנקוט לשמירת השקט בגבול. בין כה וכה ברור כי תיקונינו המבקשים לגנות את מצרים אין להם סיכוי להתקבל. הוחלט ללמדנו "בלק".

יחד עם הכרזתה בכותרות מרעישות על החלטת הגינוי החריפה מבשרת העיתונות על חיסול סכסוך הקישון. הנוסח ב"דבר" מסולף במזיד: הוסכם במפורש לתנאי החברה, כי שום אונייה חדשה לא תוכנס לנמל וכי הפריקה תיעשה "רק" בשתי האוניות וכן נקבע כי תתנהל "בוררות". הוכרחתי לחבר מייד הכחשה בשביל עיתוני אחה"צ ורק משום הכבוד וקשרי העבר [של מ"ש] לא פירשתי בשמו של "דבר". בערב קיבלתי מכתב מחנה זמר [כתבת "דבר" בי-ם] ומצורף לו הנוסח המדויק שהיא שלחה לעיתונה. נוסח זה "תוקן" בתוך המערכת על ידי נמיר. מאלף מאוד!

משה ברטור בא לדווח על נוכחותו כמשקיף בכנס הארגון האזורי לאירופה של המועצה הכלכלית והחברתית (ecosoc) שליד או"ם. בראש מוסד זה עומד השבדי הדגול [גונאר] מירדאל, מחבר הספר המהולל על בעיית הכושים בארה"ב ["דילמה אמריקנית"], אשר הכרתיו בפריס בשנת 1950. הזמנתיו לבקר בארץ וברטור הביא לי הפעם את תשובתו: בַּקֵר יבקר בישראל ובמצרים באוקטובר ש"ז. ברטור מלא התלהבות מחשיבות סיכויי שיתוף פעולתנו עם e.c.e [ארגון השותפות הכלכלית האירופית]. המשקיפוּת אינו מגבילה בשום פנים אפשרויות השתתפותנו בדיונים, הופעותינו בהרצאות ובהצעות, הנאתנו מהקשרים עם המדינות הנוכחות ולימודנו בניסיונן. רק להצביע לא נוכל. לדעתו כדאי לנו להושיב בברן או בז'נווה מזכיר ראשון מוסמך לענייני כלכלה שינצח על קשרינו עם גוף זה.

זיאמה דיבון דיווח על ענייני המימשל הצבאי ובעיית פיצויי קרקע לערבים שבארץ. לדבריו נוקט ב"ג קו שקול וחיובי וכופה על הצבא ויתורים לטובת סיפוקן של תביעות ערביות צודקות. הצבא מאוכזב מ"הזקן" בתחום זה ולכן יש לפקוח עין לבל תהיינה חבלות.

נתקבל מכתב מהשגריר ניקולס בו הוא מודיעני, לפי בקשתו האישית של אידן, כי בעצם היום הזה ימסור מזכיר המדינה הודעה בבית הנבחרים על הצטרפות אנגליה לאמנת תורכיה ועיראק. עם זה יודיע אידן כי אנגליה אינה מצטרפת לחליפת המכתבים שבין נורי סעיד ומנדרס. מייד הכתבתי תשובה - תודה על ההודעה המוקדמת, הוקרה להסתייגות מהמכתבים הפוגעים בישראל, ועם זה הבעת חרדה נוכח כניסת אנגליה למערכת הגנית הסגורה בפני ישראל מבלי שתציע הסדר מקביל לישראל.

וולטר נכנס בשאלת בואו של ראובן. זה עידן מפצירה שג [השגרירות בוושינגטון] כי נניח לו לבוא, ללמדנו על המצב בוושינגטון וללמוד המצב כאן. בראשונה התנגדתי יען לא ראיתי ברכה בקפיצות מהתם להכא נוכח הוצאת הממון, גירוי מישאלות דומות מצד נציגויות אחרות, פרסום מעורר ניחושים וכיו"ב. עתה שנפל בתוכנו כאן ריב כה נוקב כאשר ביני ובין ב"ג, בשאלה כה גורלית ככיבוש הרצועה, באתי לידי מסקנה כי מוטב להיענות. עתה בא המנכ"ל ומודיע כי רוב החברים מציעים להזמין את אבן: אם כבר יבוא מישהו - מוטב האיש המוסמך. חָלקתי. ראובן ייטיב מאבא לקלוט את תחושת המצב וישוב טעון יותר ממנו, גם יְשַמֵר את הטַעַן ביתר יעילות לעתיד לבוא. נמלכתי בדעת ב"ג טלפונית והוא הסכים עמדי.

קרוב לאחת הגעתי לספריית שוקן להשתתף בישיבת הפתיחה של כנס חבר הנאמנים של המיכללה. בושתי להודות לעצמי ולאוסטר, שפגשני בפתח, כי זו לי הפעם הראשונה שרגלי דורכות על מיפתן ההיכל המפורסם הזה. האולם למעלה היה מלא, רוב הפנים מוכרות, בין אלה שמהארץ ואלה שבאו מחו"ל. בקרב המסובים מספר "חורבות": משה זמורה, [עו"ד שלום (סלומון)] הורוביץ, [השופט גד] פרומקין. מחו"ל באו מספר קנדאים, בכללם אלן ברונפמן, אחיו של סם המתעקש לא לבוא ומצליח בהתעקשותו, הראויה למטרה קצת יותר נעלה; מספר אמריקנים ועוד אחדים מאנגליה, מהלווציה [שווייץ] ומצרפת. ג'ורג' וייז ישב ראש. פתח אנגלית בברכה לרה"מ ומייד הזמינני לשאת דברי. מושג לא היה לי כי שומה עלי לנאום. לא הייתה ברירה אלא לקום ולהרביץ משא קצר בשתי השפות. אחרַי הירצה מזר ארוכות ומשעממות על בעיותיה הכספיות והלימודיות של המיכללה. עם שסיים מיהרתי הביתה.

אחרי ארוחת הצהריים נמתי פחות מרבע שעה וב-3 הייתי כבר בכנסת. עניתי על שאילתה אחת המופנה נגד סרלין: האם התקפתו על קופת חולים בנאומו על התקציב משרד הבריאות נערכה על דעת הממשלה. עניתי, כמובן, בשלילה.

ישבתי בכנסת עם אשכול וגולדה וגדליה יערי בשאלת התשלום לצוות "בת גלים". זימנתי את שני חברַי למען ישמשו סמכות מוסרית לפסוק אם אומנם מגיע לחבריא אלה, שהתנדבו למשימה נועזת, תשלום-יתר בעד העזתם. הפליאתני גולדה בהמלצה לשלם את כל המגיע לפי הכללים, גם אם לא הוצא הכסף והתשלום ישמש עכשיו רווח נקי. כך הוחלט והושפענו לא מעט מתמיכתה הגמורה של ההסתדרות בתביעתם של ימאים אלה.

יעקב ריפתין, שכנראה "הריח" משהו, בא להתחקות על המצב ולחקור אנה פני הדברים מועדות בחזית הביטחון. בכל הזהירות אך בכל הבהירות ביקש לדעת אם זומם "הזקן" משהו. ממשפט למשפט הלך ועלה גילוי לבו עד שאמר בפשטות כי אין מפ"ם רוצה במלחמה ועם זה הביע חשש כי כושר ההתפוצצות של ב"ג עצום לאין שיעור מזה של לבון ולעומת זה ודאי כושר עמידתי בפני הראשון פחוּת בהרבה מאשר בפני השני. הרגעתיו כאשר יכולתי, ועם כל מאמצי לא לאמר דבר ברור העידו עיניו הפקחות-ערמומיות כי הוא תפס מייד מה שביקשתי להצניע ונחה דעתו.

חזרתי הביתה לקבלת הפנים של תה וקפה למשלחת "המילווה" מארה"ב ומקנדה - כשלושים איש ואישה ועוד כעשרים מלווים ומארחים. לאחר שיחות חולין בשתי וערב, תוכָן רצוף התפעלות בלי גבול מכל מראה העיניים מפי האורחים שרובם "עמך" ומיעוטם משכילים - נגזר עלינו להושיב את כל הקהל למען ישמעו וישמיעו. היה נאום ברכה לי ולצפורה עם הגשת אלבום כביר-ממדים, שתוכנו מלא השראה - רשימות אנשים בערים שונות שתרמו כך וכך - מושג אמריקני מובהק על מה שרצוי לאדם בארץ רחוקה לקבל כמזכרת - ואולי דווקא מושג נכון על מה שרצוי לאותם אלמונים: לדעת כי שמם וזכרם הגיעו שחור על לבן לידיעת ר"מ ישראל והריהם גנוזים לתפארת במעונו.

אחרי הברכות והתודות נפתח זרם השאלות וניתך גשם נדבות של תשובות: קשרי תרבות בין ישראל לבין התפוצות, ויחסי ישראל וארה"ב, ופשר תקרית עזה. עניתי במפורט והפלגתי לכבשונם של עולמות. כשאמרתי בסיום דברי כי העולם טרם התרגל לראות יהודים כאילו היו גויים - פרץ צחוק רם ונשמעו קולות: "זהו כל העניין!" היו הצטלמויות בלי סוף.

בטרם יצאו אחרוני האורחים אצתי-רצתי לבית הנשיא המפציר לראותני זה היום השלישי. קלט משהו מפי זאב שרף על ויכוח רציני ביותר שהתעורר בממשלה וביקש לדעת פשרו. סיפרתי עיקרו של העניין ולא כיחדתי חומרתו. אפשר היה להסתפק בדוח זה, אבל הנשיא הפליג להמון עניינים פעוטים וחזר על שאלות למכביר שכבר הציג לי ונעניתי, עד שהייתה השעה שבע וחצי ורק אז נחלצתי.

בבית לא מצאתי איש ול-8 הגעתי לכנסת. צפורה רדפה לשם אחרי וחזרנו אח"כ הביתה במכוניתה. בכנסת הסרתי מעל סה"י הצעת "חרות" לדון מייד בבואו של פקיד ממשלת בון אלינו - איש לשכת העיתונות הממשלתית של בון המסייר במזה"ת הערבי והחלטנו כי לא נאסור עליו לראות גם את "הארץ".

חזרנו ואכלנו והתיישבתי על הניירות. רק אז קראתי את המאמר [של המערכת] הממאיר של "הארץ" על שחרור הארבעה בערבות, כולו מלא חשדות ורמזים ולעז מפורש - כאילו השחרור בערבות לא בא אלא בעקבות קנוניה וכדרך יחידה להביא את הבחורים לידי סילוקו של העו"ד שמואל תמיר, מפחד מפא"י פן יהיה משפט זה לרועץ למפא"י ולאישיה בממשלה כתוצאה ממה שיתגלה. מייד קראתי אלי את שר המשפטים והיומ"ש לממשלה ודרשתי לפרסם הכחשה. רוזן הסכים. עוד בכנסת הראה לי טיוטה שהכין לפרסום, אך אני פסלתיה: רוזן ביקש להודיע ברבים כי הבחורים הודו במעשה הרצח באוזני הצבא, כי הצבא נמנע מלמסור עדותו וכי הנאשמים ניסו להתנות את הודייתם לפני בית הדין בהבטחת חנינה להם מראש - פרסום שהיה מצית מדורה חדשה של נאצה והאשמה. היומ"ש, החושב רק משפטית והנעדר כל תחושה של יחסי ציבור, גרס כי מוטב לשתוק. לבסוף הציע חיים כהן כי אם אין מנוס מפרסום - תעשה זאת המשטרה. שילחתי אז את השניים והזמנתי לטלפון את יחזקאל סהר ואמרתי לו מאלו נקודות חייבת הודעת המשטרה להיות מורכבת וכעבור דקות מספר טילפן לי נוסח הודעה ותיקנתי בה משהו ואישרתי פרסומה מייד. ואלו היו נקודותי:

1) ה-4 נעצרו על פי ידיעה שנתקבלה;

2) המשטרה לא התנגדה לשחרורם בערבות יען טרם הספיקה לרכז חומר האשמה הדרוש להבאתם לדין;

3) חקירת המשטרה נמשכת;

4) אין כל שחר לידיעות שכאילו נקנה סילוקו של העו"ד תמיר במחיר שחרורם של הארבעה. עוקץ ההודעה היה באלייתה.

ישבתי על הניירות ועל היומן עד שהחל ראשי סובב עלי ככדור עופרת ועיני נעצמות ואני תופס עצמי כותב מילה שאין לה כל קשר לנאמר לפנים ואמרתי לעצמי הרף! מחר יום ממושך וגדול - חג העשור של ההתנדבות והבריגדה בת"א, על מצעד ועצרת.