יום א', 27/3/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום א', 27/3/1955

 

 

יום א',  27/3/1955

 

קמתי אכול ייסורי נפש וספקות מרים אם אומנם נקטתי קו נכון מבחינת עניינינו לאלתר והחזות ההיסטורית כאחד בהתייצבי מול ב"ג כשהוא מנסה לבצע את אחד מזינוקיו הנחשוניים לכיבוש העתיד הלאומי [הצעתו לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים]. אמרתי לצפורה: "שמא אני נעדר חזון והעזה ואסור לי להפריע לו, אבל מה אעשה והכרתי גוזרת עלי להתנגד." אמרה: "ודאי שכוחו עדיף משלך בדמיון, אבל זהו יתרונך שרגליך עומדות איתן על קרקע המציאות ואילו הוא מרחף באוויר."

שעות על שעות כירסמו את נפשי לבטים אלה עד שנתגבשה בי מחדש ההכרה כי עלי להישמע למצפוני ולא לוותר. ברגע שאבטל דעתי אסור לי להישאר ליד ההגה. לעומת זה כל עוד אני אוחז בהגה זכותי היא לתבוע כי יותן לי לנווט את הספינה בדרך הנראית לי ולא לסטות מהכיוון שקבעתי.

לפני ישיבת הממשלה הטרידני רוקח בענייני בחירות לעיריות וסידור המשטר הזמני בעיריית ירושלים.

את ישיבת הממשלה פתחתי במסירת תוכן שיחותי עם לאוסון וניקולס אתמול בת"א. מייד נטל ב"ג רשות הדיבור ופתח במשאו. דיבר כשעה. במידה שגולל יריעת ניתוחו כן גבר המתח מסביב עד שבהשמיעו את ההצעה לגרש את המצרים מרצועת עזה לא נפל כבר הדבר כפצצה אלא בא כפיתרון חידה שרוב המסובים כבר ניחשוהו. הביסוס היה נוקב ועשה רושם רב אך אותי שוב הבהיל בצרותו - כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת ולא לראות את רחבי השטח שמסביב - ובקוצר-ראותו - כאילו החליט לגרוס את המיבצע עצמו כמטרה סופית ולא להעמיק חדור לתוצאות המשתלשלות ממנו.

משגמר ניתך עליו ברד של שאלות. רוקח בתמימותו הערמומית הקשה אם זוהי דעת ב"ג או עמדת מפא"י. ב"ג ענה כי כשר הביטחון אין הוא איש המפלגה. רוקח זה תמיד דוחק את הקץ בשאלה מטומטמת אשר אילו השכיל להמתין קצת, היה חוסך לעצמו את הצורך להציגה. שאלו האם הצבא מוכן, והפליטים מה יהא עליהם, ומה מצב קופתו של שר האוצר ועוד כהנה. כל אלה היו כיווני כלי נגינה צורמי אוזן לפני התחלת הנגינה עצמה. זו נפלה בחלקי.

אף אני דיברתי שעה תמימה. דיברתי ללא כל התרגשות גלויה אך דומני כי הצלחתי להעמיק את הניתוח ולהקיף את הבעיה ביתר שאת מבפעמים הקודמות. למעשה היה זה ניסיוני הרביעי לסתור את הנחותיו ומסקנותיו של ב"ג. "הכלליים" נדהמו בוודאי להתנגשות חזיתית זו בין שנינו ורוקח נוכח עד כמה מגוחכת הייתה שאלתו אם ב"ג מייצג כאן את עמדת מפא"י.

בעיקרם של הדברים חזרתי על הנאום שנשאתי בביתי אמש. בנקודה אחת יריתי חץ חדש: הוקעתי את סלף ההיגיון שבהסתמכות ב"ג על הפרת הסכם שביתת הנשק מצד מצרים כמצדיקה את ההכרזה מצדנו כי שוב אין הסכם זה קיים עוד ואנו רשאים לחדש את המלחמה. ב"ג כרך יחד את עניין הפרת הסכם שה"ן עם עניין הפרת החלטת מועב"ט על חופש השיט - כאילו הרגיש בעצמו כי הפרת הסכם שה"ן בלבד אינה בסיס מספיק לפעולה כה מפוצצת. אבל כלום חופש השיט מותנה בהסכם שה"ן? וכלום אילו המצב באזור הספר היה שקט ושלו, היה ב"ג עצמו רואה בשלילת חופש השיט בלבד עילה מספקת למסע הכיבוש על הרצועה? ואשר להתגרויות ולהתפרעויות המצריות בספר ובעומק שטחנו, כלום יש הבדל מהותי בינן לבין אלו שנעשות מצד ירדן? ואם הללו מצדיקות כיבוש הרצועה מדוע לא יצדיקו ההן כיבוש מערב הירדן הערבי? אמרתי כי טיעונו זה של ב"ג הוא מה שקוראים האנגלים a spurious argument - טענה שאפשר להוכיח את אי-אמיתיותה.

עוד בנקודה אחת הוקעתי את אחיזת העיניים. הן כל המטרה היא לחסל אחת ולתמיד את נגע ההסתננות הרצחנית. אבל מניין שיחוסל הדבר? נניח יש בעזה בסה"כ 200,000 ערבים. נניח מחציתם נָסים או מוּנסים להרי חברון. הן הם ינוסו בעירום ובחוסר כל, ולאחר שייצרו לעצמם הווי של קבע כלשהו שוב ייהפכו להמון פרוע ומחוסר מחסה. נקל לשער את הזעם והשנאה והמרירות ותאוות הנקם שישתוללו בקרבם. האם תתחסלנה בתוכם הכנופיות שואפות הדמים או שמא תתחצפנה הרבה יותר? פירוש הדבר כי הנגע שחוסל כאילו במערב צפון הנגב הועבר למזרחו וכשם שמכאן הצליחו הכנופיות לחדור לעומק של 20 ק"מ (בפטיש) ו-40 ק"מ (בקוביבה) מפאת מערב, כן יצליחו לפרוץ לאותם מרחקים בחדירתם מצד מזרח. מה הועיל איפוא חכם בתקנתו? ועוד נותרו לנו 100,000 ברצועה ונקל לשער לאלו אמצעים ניזקק כדי להדבירם ואלו נחשולי שנאה נעורר מחדש ובאלו כותרות נזכה בעיתונות העולמית. מחזור הכותרות הראשון יהיה - ישראל פולשת תוקפנית לרצועת עזה. המחזור השני - ישראל גורמת שוב למנוסה מבוהלת של המוני פליטים ערבים.

אך יִכלה כוחי בשעה זו שלאחר חצות אם אבוא לחזור כאן על כל הדברים שאמרתי. הם רשומים.

עם גמר נאומי נסתיימה הישיבה. כיוון שלא נגענו בסדר היום הגדוש עניינים דחופים ביותר, החלטנו לשבת גם אחר הצהריים ואילו להמשך הדיון בעניין הצעת ב"ג להקדיש ישיבה נוספת מחר או מחרתיים. התעוררה שאלת הסודיות. ברנשטיין הכריז בכל גילוי הלב כי אף על פי שפיו יישאר נעול, הוא בטוח כי לאחר שנדונה השאלה בסוד ט"ז שרים - לא תוכל להישאר סוד. רוזן הרחיק ממנו וביקש במפורש כי יורשה לו להימלך בדעת חברים אחראים בצמרת מפלגתו. דב יוסף התקצף: "הייתכן כי אי-אפשר להיוועץ בממשלה בעניין כמוס ביותר?" אף ב"ג התריע. לבסוף הוחלט כי גזירה היא על כל השרים לשתוק ויהי מה. נראה איך ייפול דבר.

בישיבת אחה"צ עסקנו בבעיית המשפטנים והפקידות הגבוהה. הייתה נטייה כללית לאשר תשלום בעד שעות נוספות כפיתרון-ביניים, עד לדיון בהמלצות ועדת גורי, אך לבסוף נקבעה ועדה למו"מ עם איגוד עובדי המדינה מבלי שננקטה כל עמדה עקרונית לגבי טיב הפיתרון שאנו חותרים אליו. חברינו הכריעו כאן את הכף נגד "הכלליים" ואחרים ואילו אני נמנעתי.

הסעיף השני היה נמל הקישון. [יוסף] ספיר הרצה ואני מילאתי אחריו ולמעשה אישרתי עמדתו. כשהועמדה השאלה במבחן הדיון הממשלתי הוברר ללא שמץ ספק כי העמדה שנקטה ההסתדרות - או שנקט "סולל בונה" - היא חסרת כל מגן ציבורי ומוסרי וכי הממשלה חייבת להזדהות עם שר שפעל בתוקף החלטותיה ובמסגרת סמכותו. ב"ג עצמו הציע כי יוטל על רה"מ להבטיח הפסקת כל הפרעה לביצוע החוזה. גולדה שתקה ולא ניסתה לערער. כך נתקבל הדבר פה אחד ופירסומו הערב ברדיו ומחר בעיתונות ינחיל כישלון מיותר לגמרי להסתדרות ול"סולל בונה" - גם אם ינסה סו"ב לטשטש את זהותו תחת מחסה השותפות שבינו לבין יצחק רוקח. אגב, לשעת ההצבעה הסתלק ישראל רוקח מהישיבה - בעניין נמל הקישון הכריעה, כנראה, הזדהותו המשפחתית עם אחיו את הזדהותו המפלגתית עם ספיר.

[יוסף] ספיר היה חרד לאופן ניסוח ההודעה לפרסום על החלטת הממשלה בעניין נמל הקישון, ותוך כדי החיטוט בטיוטה של שרף זרק בי פתאום שאלה: "המותר לי לשאול, אדוני, אם עמדתך בשאלה שנדונה הבוקר מוחלטת?" אמרתי: "בהחלט", וראיתי כי נחה דעתו. פשר שאלתו היה ברור: אם ישמש העניין נושא לדיון בתוך מפא"י והכף תוכרע נגדי ואני אקבל את הדין, הרי נהפכת עמדת ב"ג לעמדת מפלגתו ואז אם "הכלליים" גורסים התנגדות מתקפח מעמדם בבחירות. לא כן אם אני נשאר בשלי, כי אז אין זו שאלה בין-מפלגתית, וכל אחד יכול לנקוט עמדה לגופו של עניין מבלי שייאשם בתבוסנות.

בערב בא אלי יעקב הרצוג ובידו טיוטה חדשה לשדר התשובה שלי לדאלס. הכנסתיו בסוד עניין רצועת עזה והסברתי מדוע לא אוכל לגבש שום נוסח של תשובה כל עוד לא ברור אם אין העולם עומד לחזור לתוהו ובוהו. יעקב הגדיר נכונה את הלך רוחו של ב"ג. ריחוקו מהעניינים למעלה משנה היה בעוכריו. אין הוא חי את המצב המדיני הקיים - עודנו שוגה במושגים שהם נחלת העבר.

כל הערב חיפשו המזכירים את נמיר וסוף סוף גילוהו בחיפה. כשאמרתי לו מה שהוחלט בממשלה - ואפשר היה להימנע מביזיון זה אילו שמעו אנשי חיפה בקולי והיו מסלקים את המשמרות בעוד מועד - התפרץ בקיתון של חרפות על אלמוגי המנסה לצאת ידי הכל. אף על פי כן קיבל על עצמו לקחת עמו דברים עוד הלילה. אמרתי כי אם מחר לא תיפסק השערורייה, אכנס את אנשי סו"ב וההסתדרות בירושלים על מנת להביא את העניין לידי גמר.

 

העתקת קישור