קושטא,  י"ד חשון ע"ז  [10.11.1916]

צפורה!

 

 

היה לי חשק להוסיף כינוי לשמך, אך חדלתי מזה. כל הכינויים כ"כ שטחיים, נדושים, רגילים ואין בהם הכוח להביע את אשר בלבי. לו ידעת כמה קרובה נראית את לי מרחוק, כ"כ קרובה - כאילו היית תמיד איתי, בכל סתרי מחשבותי, בכל יקרי חלומותי.

 

היה חלום, גם הוא עבר.[1] כמה סבלתי למען כְּלוא את החלום הזה עמוק בשִכְחָתי, למען גרש אותו מדמיוני. היה בעיני כתענוג אסור, כדבר פשע. ואחר מלחמה רבה ועזה עם עצמי הִתַרְתי. ואז פרצה תאוותי בכל תוקפה וחוזקה. אז רציתי את הכל. רציתי את ארץ ישראל, את יפו ואת תל-אביב. רציתי את אימא, את נשיקותיה ודמעות שמחתה, את לטיפותיה ואנחותיה. רציתי את האחיות, את שלוש אחיותי, כל אחת עם עולמה הרוחני שלה עם לבה העמוק והאוהב שלה. את אחי רציתי, שהוא לי בהרבה דברים החבר היותר טוב ונאמן, שהוא כולו שלי ואני כולי שלו. את אליהו רציתי, אליהו החבר, הידיד, האוהב, הכואב את כאבנו כאח, כרע יחידי השומע את דפיקות לבנו מרחוק. ואותך רציתי, צפורה; רציתי להרגיש את ידך על ראשי, לשמוע מפיך: אֶח, משה, משה. לדבר איתך בשפת ריסוקי משפטים, שברי מילים, חצאי רמזים, המובנת רק לנו לשנינו. והרצון הזה, התאווה הזו, הייתה כ"כ אדירה, עזה. והנה, בבת אחת, בהנפת קולמוס אחת נִמָח הכל והיה כלא היה.

 

ומה את חושבת? בעצמי התפלאתי כמה בנקל התרגלתי, התפשרתי, לא פרצה אנקה מפי ודמעה לא ירדה מעיני. כלום. ברחתי באותו יום מן הבולוק ורצתי אל דב, דב שלי, ומצאתיו בבית המרחץ, והייתי כמי שבא לבשר בשורת אסון משפחה לאיש אהוב ומשתדל להשליט בת-צחוק כוזבת על שפתיו ולהתחיל מעניינים של מה בכך. ופתאום פתחתי ואמרתי לו דברים פשוטים: יודע אתה, דב? איני נוסע לא"י ולא אסע. הולך אני ליַקַג'יק ושם אתחיל לעבוד ברובה. והוא נדהם המסכן והביט עלי בכאב ובצער כ"כ עמוק. דב, דב! לולא הוא כי אז אפשר היה להיחנק בעיר נוראה זו ובזמן האכזרי הזה.

 

ואח"כ שבתי "הביתה". ולא כלום. צחקתי עם "חברים" על גורלי, ואכלתי קַרַוַונַה, ושכבתי שוב לישון בתוך הזוהמה. והייתי כאילו שקט. ובלילה פתאום נתעוררתי. מדוע נתעוררתי אין צריך לומר, כי אין מערבים פרוזה בשירה. אני לועג לעצמי, אין דבר.

 

התעוררתי והיה חושך מסביב. ובחושך אפשר לחשוב ולרכז את המחשבה יותר טוב משבאור. כי אין שום דברים חיצוניים המפריעים את המחשבה, והראייה והשמיעה אינן עסוקות. ואז שיוויתי את כל מורא מצבי ואת האסון הגדול אשר קרני. ואז שיוויתי את חלומי הגדול, את אשר חלמתי, עם המציאות המנוולת שאני בה. ואז אחזתני רעדה והייתה איתי תקיפת עצבנות. הרימותי את ראשי, פני היו מתעוותים, אגרופי נקמצים, בכיתי בלי דמעות וצחקתי בלי קול. אט אט השתלטתי בעצמי והרגעתי את רוחי. ואירדם.

 

ואז חלמתי חלום. זה היה אחד החלומות היחידים בחיי אנוש, חלומות מזהירים המתרשמים בזיכרון עם כל פרטיהם ושרטוטיהם, כתמונה עשויה בידי אמן גדול, ומאירים החלומות האלה, כזיכרון אושר שחלף וכשריד שביב אור שנגנז, את חיי החושך. ובחלומי: והנה אנו כולנו, כל משפחת גולי הצבא המתענים פה, שבים באגודה אחת לארץ ישראל. שבים אנו בים, בסירות מפרש גדולות - שלוש ארבע סירות. נוסעים אנו בלב ים, שמים ומים מסביב. והיום יום סתיו, בוקר קריר ורענן המחזק את הגוף ואת הרוח ומפיח אומץ בלב האדם. ובסירה הראשונה, על החוטם, עומד אני, מרים ראשי וזוקף את חזי כלפי הרוח ועיני בולעות את המרחב. והים אינו שקט, מכה הוא גלים וניתזות טיפות המים ומכות בפני והרוח נושב בהם בחוזקה. ועל גלי הים ועל גלי הרוח ועל הגלים אשר בלבבי - אני נישא אל ארצי, אל ארצי.

 

ואיקץ והנה חלום.[2]

 

שלום, צפורה. סילחי על המליצות. נשפך המכתב בבת-אחת ולא הספקתי לסננו בקור שכל.

 

קראי את מכתבי לרבקה וספרי לה, או יותר טוב תני לה לקרוא את החלום.

 

משה