יום ו', 11/3/1955
בבוקר סיירתי בבניין "היכל התרבות", המיועד לשמש בעיקר מעון לתזמורת הפילהרמונית - שהעבודה בו בעיצומה. קיבלוני ראש העיר, בן-ציון כדורי [מנהל מח' הפיתוח בעיריית ת"א] והמהנדסים. יציקת הבטון כמעט נסתיימה ובקרוב יגשו לשלב השני של העבודה - הקירוי, ציפוי הקירות וכו', ואחר כך לשלב השלישי - הריפוד והריהוט. הכוונה לפתוח את האולם ב-1 בינואר 1957. הבניין כולו יעלה 3 מיליון ל"י, שרובו ייתרם על ידי קרן נורמן. המשך העבודה עכשיו נתאפשר על ידי הלוואה לעת"א מתקציב הפיתוח. הייתה לי יד בשיכנוע אשכול לאשר את ההלוואה הזאת. גם בהיותו עירום ועריה וללא כסות גג עושה הבניין רושם אדיר בממדיו. האולם יכיל 3,000 מקומות ישיבה. התיכנון הארדיכלי מקורי ומחוכם - היציע חובק את "הריצפה" משלושה עברים כפרסה. יהיו סידורים מורכבים ביותר לאיוורור, לוויסות מידת-החום ולהבטחת האקוסטיקה. הנהלת הבית תהיה ברשותה הישירה של העירייה ולמעלה ממחצית הערבים בשנה יהיה האולם פנוי מהתזמורת וניתן לשימוש למטרות אחרות. הוא עשוי ליהפך למכשיר כביר של פעולה תרבותית ואמנותית בשביל העיר וכן בשביל הארץ כולה. מול חזית הבניין תסודר כיכר ענקית שתישאר פנויה לתחנית של מכוניות ולאסיפות המוניות. מהמהנדסים למדתי שתי מילים עבריות חדשות:
1) סְפָח - במובן אגפי בניין הסמוכים והנלווים לסוף הבניין העיקרי;
2) זָרים במובן streamlined.
בבואי למשרד החוץ בקרייה הודיעוני כי השגריר האמריקני מבקש ראיון דחוף - היום או מחר. לא רציתי להיענות מייד, שפירושו היה לראות את לאוסון זו הפעם השנייה בת"א, והזמנתיו למחר לירושלים. בינתיים ראיתי בעיתונות רמז ברור ממח' המדינה כי נוכח תקרית עזה ניחמה ממשלת ארה"ב על מחשבתה להציע בשלב זה ערובה לביטחון ישראל והחליטה לדחות את הדבר לזמן בלתי מוגבל. נראה כי חשבון הצדק איתנו על מעשה עזה ירחיק לכת. אכן אפשר היה לראות זאת מראש משהתברר כי המיבצע פרץ את המסגרת שנקבעה לו לכתחילה וממדיו התרחבו פי ארבעה. כבר אמרתי בישיבת הממשלה כי בעניינים כגון אלה כמות הופכת איכות.
במשך היום הודיעני הרצוג מירושלים כי השגריר עומד לכבדני שוב בשדר אישי מדאלס. הרי לך! עודני שוהה לענות על שידרו הראשון והנה הוא מקדימני בשני. ברור כי שדר זה יודיעני על נסיגה מההבטחה שבראשון בדבר ערובת-ביטחון.
קיבלתי בלשכתי בקרייה את בנימין יהודה, בנו הצעיר של המשכיל הספרדי הירושלמי הנודע יחזקאל יוסף יהודה, המתדפק על שערי משה"ח. עורך דין לפי מקצועו, אנגלי גמור לפי השכלתו (תיכונית וגבוהה) אך עבריתו לטושה ועסיסית, שופעת חן מזרחי במיבטא ובביטוי. ידען מופלג בתנ"ך ומרביץ תורה על ידי שיעורי תנ"ך בשכונתו. עם כל זה עושה רושם של אדם תמים, אך תרבותי ונעים הליכות.
זיאמה דיבון דיווח על כמה עניינים שוטפים שבטיפולו, בעיקר הוויות המימשל הצבאי בתנאי המשטר החדש במשרד הביטחון. סיים במשאלה אישית כי לקראת הסתיו, הווה אומר לאחר הבחירות, ישוחרר מהעבודה לשנה למען יוכל להשלים כמה מחקרים ולקנות דעת אגב ביקור באנגליה. אמרתי כי אין להעלות על הדעת יציאתו כל עוד אין לו חליף - אדרבה, יכיננו, שכן אני מחייב תמיד המשך הלימודים ומוכן לשחרר עובד אחראי לשם כך, ובלבד שלא יבולע לעבודה.
לאחר שהפכנו בבעיה נתנו עינינו ביצחק נבון.
יחזקאל סהר בא למסור על מצב עניין הארבעה. כאמור, סירבו הללו להודות או בכלל להעיד. מסרו רק זהותם - שמותיהם ומקומות מגוריהם. המפכ"ל פנה לרמטכ"ל ושאל אם מוכן הצבא לסייע בחקירה המשטרתית - זאת אומרת אם תוכל המשטרה לשלוח חוקריה לברר מה ידוע על הפרשה למקורות צבאיים. הרמטכ"ל אמר כי ישאל את פי שר הביטחון ואחר כך ענה בשמו כי אינו מסכים לחקירה בצבא. המפכ"ל בא אלי אובד עצות. ברור כי הצבא מחפה על האנשים. אין לו שום אפשרות לחקור את העניין - נוכח סירוב החשודים לפתוח פיהם - בלי שיתוף פעולה יעיל מצד הצבא. אם שיתוף פעולה זה איננו - ושום ראיה או עדות ממקור אחר לא תושג - לא תהיה ברירה אלא לשחרר את החשודים ולסגור את התיק. הוא מבקש עצה. לדעתו אין לשאת התנהגות זו מצד הצבא, שפירושה התייצבותו נגד השלטון הממלכתי המוסמך.
הודאגתי. הרואה ב"ג כיצד הוא עלול להסתבך? הוא עצמו הביא את העניין לידיעת הממשלה, סיפר את עיקר תוכנו של הדוח הצבאי והציע למסור את האנשים למשפט. הוועדה שנקבעה לפי הצעתו לא הייתה מיועדת אלא לקבוע את אופן המסירה למשפט - אם לבית דין צבאי או אזרחי ולפי איזה אישום. עתה הוא מאשר, למעשה, חבלה בפעולת המשטרה וסיכול החלטת הממשלה על עשיית דין באשמים. אמרתי לשמאי לכנס את ועדת השרים, בתוספת שר המשטרה, לישיבה דחופה לפני ישיבת הממשלה ביום א' בבוקר.
נסעתי לראות את אוסף העתיקות הפרטי של וולטר מוזס. רבות שמעתי על אוצר גנוז ובלום זה וכמה פעמים קבעתי ביקור בו ודחיתי. עתה סוף סוף נסתייע הדבר. עם כניסתי לבית לא האמנתי למראה עיני. מבוא אשר לא תואר ולא הדר לו, בית ישן נושן, לפי סגנון הבנייה בת"א של שלהי מלחמת-העולם הראשונה, מדרגות צרות ומדושדשות, טיח הקירות מתקלף, דלתות מלפני המבול, ולמרבה לוויית חן - חלונות המיפלסים אטומים בלוחות ברזל חלודים, זכר לימי ההפצצות, אשר איש לא טרח לסלקם עד היום. אך כשהגעתי לקומה השלישית ונפתחה לפני הדלת החומה-דהה ונכנסתי לפנאי ולפנים - נדהמתי שבעתיים. אפתעות כאלו היו לי בדמשק, כשמסימטה אפלה וצוחנת הייתי עובר למבוא מקומר ונמוך ומאחורי הדלת הכבדה והמפורזלת היה נגלה לעיני הגן הנעול ובמרכזו מיזרק מים והכל מסביב שטוף-אור ומרהיב. אכן כאן נתגלה מראה אחר לגמרי אך לא פחות מפתיע - ארונות זכוכית מהרצפה עד התקרה, מלאים עד אפס מקום אוצרות ושכיות חמדה אשר מעולם לא ראיתים בגודש כזה ולא שיערתי מציאותם. כל המושגים שהיו לי על ממדיו וערכו של אוסף זה החווירו ונעשו מגוחכים בהשוואה עם מה שחזו עיני. כעשרת אלפים מוצגים מרוכזים כאן בשניים-שלושה חדרים ודומה כי כל חפץ וחפץ הוא כליל תפארת וראוי שיסתכלו בו בלבד. חשיבותו המיוחדת של מוזיאון פרטי יחיד במינו זה ועיקר תפארת בעליו הוא באוסף כלי הזכוכית הכלול בו, אשר אין שני לו בעולם. כל כלי וכלי הוא מלאכת מחשבת ומהווה שיא של נוי. האוצר כולו הוא פרי אספנות של עשרים שנה, שנעשתה בשקידה ובהתמדה עצומה ומתוך הבנה מדעית ואמנותית נדירה. הושקע בזה הון רב, אך ערכו של האוסף עכשיו הוא בוודאי פי עשרה ממה שעלתה רכישתו. האספן עצמו שופע בקיאות והתמצאות, נראה כי קרא ושנה, חקר ובדק בלי הרף, גם נסע הרבה וראה כל מה שיש לראות אי שם בעולם בתחום זה של כלי חרס וזכוכית מתוצרת הארץ והארצות הסמוכות בימי קדם - מלפני יציאת מצרים ועד אחרי חורבן בית שני. אוסף כלי החרס אף הוא יקר ערך ומעניין ביותר. המדור השלישי שבמוזיאון זה אין לו קשר כלשהו לעתיקות וגם אינו שייך בכלל לממלכת הדומם או ליצירת ידי אנוש. מדובר באוסף דחלילי ציפורים שניצודו עי ידי בעל הבית במו ידיו ברחבי הארץ - מהנגב ועד החולה - אף זה אוצר אשר אין מושלו בארץ, וספק אם יש כמוהו בעולם בתחום האורניתולוגיה של א"י או המזה"ת.
מוזס עשה הסכם עם עיריית ת"א - דווקא איתה ולא עם המדינה, שמא משום ימניותו? - לפיו יקום כל האוסף לנחלה לה, והיא תיטע פארק ליד הירקון ובו תקים ביתנים ל"מוזיאון הארץ", חמישה-עשר במספר. הראשון יוקם בקרוב ויכיל את תצוגת כלי הזכוכית ועליו יתווספו במשך הזמן אחרים, הכל קודש לידיעת הארץ וסביבותיה, בארכיאולוגיה ובטבע. הוא עצמו התחיל באספנות מעולם החרקים, אבל אחר כך עבר לעתיקות ומעולם החי צירף רק את הציפורים. מוזיאון כזה, מקווה מוזס, ייהפך אבן שואבת לתיירות, בהיותו יחיד במינו. הוא ישמש נקודת מוקד לקשרים בינלאומיים בשביל המדינה, מסוג מיוחד, בעל ערך תרבותי מובהק. בדרך כלל עני ודל אוצר השרידים מתרבותה הקדומה של א"י בכל מוזיאון חשוב שבעולם והדבר עומד בניגוד משווע למקום שתופסת ארץ הקודש בתודעתו ההיסטורית של העולם הנוצרי. במידה רבה חייבת בזה הכנסייה הקתולית, שסגרה בפני המוני חסידיה את ספר התנ"ך כדבר-מה השווה לכל נפש וממילא עשתה את עניין דעת א"י למופלא שאין לדרוש בו. סייע לכך גם זרם המחשבה החדיש במאות האחרונות, שראה בתנ"ך רק נכס דתי ובדת רק גורם הבא לחזק את הבערות. כאן יש תעודה נשגבה למדינת ישראל - לחשוף את צפוני קדמוניותיה של הארץ ולהנחילם לעולם התרבותי דווקא משום שזוהי ארץ הקדושה גם לו - ועם זה להיבנות מהזיקה החדשה הזאת לביצור מעמדה הבינלאומי. מגמה זו חייבת להשתקף במדיניות מח' העתיקות הישראלית על ידי עידוד חברות זרות לחפור בארץ. עד כה נעשה בשדה זה אך מעט מזעיר - חפירות בעלות ערך נעשו רק ב-4-5 מקומות, בעוד שמאות תלים עודם גונזים את סודותיהם ומצפים לגואל. חפירות ארכיאולוגיות כשלעצמן, שתיעשינה על ידי חברות זרות בעזרתה או בשיתופה של ישראל, עשויות ליצור לנו רשת חשובה ביותר של קשרים בינלאומיים. אלא שמוזס מלא חימה על מח' העתיקות שלנו, שמנהלה שמואל ייבין הוא איש חרמו. לדבריו טָפַל עליו ייבין עלילות-כזב לרגל חלקו בתערוכת ארץ התנ"ך בניו-יורק. הוא, מוזס, שיזם אותה תערוכה, ומבחר מוצגיו העשיר את תוכנה, אבל עין ייבין הייתה צרה בו, שכן העדיף תערוכה יותר דלה, אבל "כולה שלו", על פני תערוכה יותר עשירה ומגוונת, אבל כזו שיש גם ל"יוזמה פרטית" חלק בה. עמד והפיץ תזכיר מלא דברי נאצה על מוזס ואז הוציא זה את שלו מהתערוכה, וזו שהוצגה אחר כך באנגליה ובהולנד והמוצגת עכשיו בשבדיה, לא נהנתה מתרומתו.
הארכתי בעניין זה, אך האמת היא כי ביליתי שעה בעולם של אגדות קדומים, גם של רעיונות יוצרנים לעתיד.
צפורה, שבאה אותה שעה מת"א, הצטרפה אלי באמצע הביקור. היא ראתה כבר פעם את האוסף ודחפה אותי לראותו.
מדירתו של מוזס ברח' בוגרשוב נסענו לדירתנו, חילפנו בחיפזון, ומיהרנו למלון "השרון". הספקתי לחטוף שיחה עם איסר העומד לצאת לחו"ל בענייניו. לפי התרשמותו, אין כמעט איש בארץ הדן לכף חובה את הבחורים רוצחי הבדואים. דעת הקהל בהחלט לצדם. מסירתם למשטרה לשם חקירה נראית כצעד של יציאת ידי חובה כלפי חוץ ולא כמעשה חינוכי כלפי פנים.
במלון "השרון" ארוחת פרידה פרזנית שערכו לעצמם פאבלו ורוזליה מנגל לפני שובם לארגנטינה. נכחו למעלה משלושים איש - שגרירים וצירים ונספחים ורעיותיהם וממשה"ח המנכ"ל וראש הטקס. ישבתי, כמובן, לימינה של גב' מנגל, המובילה חזרה לבואנוס איירס שלושה בנים, מהם שניים שנולדו בארץ. לימיני - גב' וייצמן. אף על פי שבילינו שם שעתיים תמימות, היה הזמן הזה חלל ריק שלא הוריש למחשבתי ולידיעותי קורטוב של תוכן - הראיה, כי אין לי מה לרשום על מעמד דיפלומטי מפואר זה.
חזרנו לת"א. מוסיק [סגן אלוף משה גדרון] טילפן מבית עדה כי לו למסור לי משהו. תפסתי כי זה בעניין המעשה שבין ים המלח ובין חברון וחשבתי כי כוונתו להזהירני על ההסתה המתנהלת נגדי בעניין פרסום השמות. התברר כי זהו רק פרט מהכלל ואינו העיקר. מוסיק בא לספר לי כי כל מיבצע הנקמה נערך בעזרתו הפעילה של אריק [אריאל שרון], מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה. לא ברור אם גם משה דיין ידע על המיבצע מראש, אך הבינותי כי אין הוא מוציא אפשרות זו. יתר על כן, הבחורים שותקים עכשיו לפי הוראתו המפורשת של אריק - ושוב לא ברור אם לא על דעת הרמטכ"ל. ונכון כי מתנהלת נגדי הסתה בשל פירסום השמות. אריק משתולל וצועק כי זו הייתה הפקרת האנשים לרצח-נקם, וכי אם יילחמו פעם בשורות הצבא ויפלו בשבי - אחת דתם להיות מוצאים להורג.
בהיות שמוסיק שומע את כל אלה כדיבורים המתהלכים בקרב קציני המטכ"ל ראיתי לספר לו דברים כהווייתם, למען ידע מה להשיב. הוא הופתע לשמוע כי על מסירת הארבעה לדין הוחלט בממשלה לפי הצעת שר הביטחון. הסברתי לו את נימוקי פירסום השמות:
א) בלי שמו של [מאיר] הר-ציון היה עלול להיווצר רושם כי זהו מעשה רצח לשמו - לאור השמות היה ברור, לפחות, כי זהו מעשה נקם;
ב) השמות היו נודעים ממילא לעיתונות ופרסומם הבלתי מוסמך היה גורר אחריו האשמות בהעלמה מדעת. הן בין כה וכה נשמעו בעיתונות תמיהות ותרעומות על אופן הטיפול הבלתי סדיר של המשטרה בעניינם של ארבעת אלה. אבל למשטרה לא ניתנה פקודה לפרסם את השמות. הוגד לה כי הדבר רצוי אבל עליה לתאם את נוסח הפרסום עם הרמטכ"ל. אם אירעה תקלה והוראה זו לא נתמלאה - הרי זו תקלה, וחיי הצבא מלאים תקלות כאלו כרימון. יתר על כן, אם היה בפרסום משום סיכון חיילים - לשעבר ולעתיד - מדוע לא הופעלה הצנזורה למונעו? מדוע לא פנה איש אלי להעיר אוזני על הסכנה, כשם שנעשה הדבר בכמה מקרים אחרים? אך למעשה עניין הסיכון הוא בעיני טענת שווא. הבחורים ביקשו לבצע מעשה נקמה, אבל על מנת שידיעת העניין תישאר סגורה ומסוגרת בחוג אנשי שלומם. אין הם מוכנים להתפאר במעשה רצח כלפי הרבים. אריק וחבריו מסתייעים עכשיו בטענת הסיכון כדי להצדיק חיפוי על מעשה פשע. הנימוק כי אם יילחמו פעם ויפלו בשבי - יוצאו להורג, מוציאני מן הכלים. היעלה על הדעת כי הצבא יסתייע פעם באנשים כאלה שביצעו מעשה פשע נגד המדינה, ועוד מתוך שימוש בכלים צבאיים? לפחות זה צריך להיות עונשם, כי לעולם לא יוכלו להיות חיילים עוד. יכולה להיות עוד טענה, הגיונית מהקודמות: מדוע נתפרסמו מקומות מוצאם של הארבעה - חפצי-בה, עין חרוד, דגניה ב'? הן על ידי כך הוצבו יישובים אלה כמטרה למעשי נקם של רצח וחבלה! אבל האמת היא, כי ההודעה שנתפרסמה על ידי המשטרה לא פירשה כלל בשמות המקומות האלה. היא הכילה רק את שמות האנשים ללא כל פירוט מניין באו. פרסום המקומות נעשה על ידי העיתונים על דעת עצמם. אם יש בזה סכנה לביטחון, מדוע לא מנעה הצנזורה את הפרסום? ואם העיתונים עשו זאת לגבי שמות המקומות מבלי להגיש את הידיעה לאישור הצנזורה, מניין שלא היו נוהגים כך לגבי שמות האנשים, במקרה שהמשטרה לא הייתה מפרסמת אותם בעצמה?
מוסיק הקצין טען וחזר וטען: הנה זוהי הרוח השוררת בגדוד הזה - מעשים אלה וכל ההסתה הזאת הם פרי חינוכו!
על פני חולון לירושלים. מצאנו את סבא שלנו על ערש דווי - הצטנן קשה וכבר ניכרת בו חרדה שמא סופו קרוב. סבתא עצבנית מאוד ולבה של צפורה כאב להשאירם זה עם זו כשאין איש איתם.
בדרך לירושלים אספנו מהכביש שני בחורים תוניסאים, אחד מהם עולה חדש. בצרפתית מגושמת בהיגוייה, אך רהוטה ונכונה, סיפר על הנעשה באותה ארץ. אין סיכוי לשקט ולשלום. ניאודסתור לא יסתפק בשלטון בית אלא יילחם על עצמאות גמורה. הסכנה החמורה ביותר נשקפת ליהודי הכפרים בדרום הארץ, והללו נוטשים מקומות יישובם וזורמים לערי החוף. הסוכנות עושה גדולות, אך הגבירים בני הארץ קופצים ידם. יש בתוכם עשירים כקורח שאינם תורמים פרוטה. הארץ בעיניו כאשר תיארוה השליחים. הוא חבר תנועה ולכן ידע הכל מראש. אך המון בית ישראל חושבים כי כאן מדבר שממה. הירבה לספר על חטיפת בחורות יהודיות בידי מוסלמים ועל כל מיני נגישׂות המסתייעות באיומים על חטיפת בחורות. אפילו בנו של הביי המתנכל לבחורה יהודייה יפת תואר וזו ניצלה משום שהוברחה בעוד מועד לארץ. הוא עצמו השתתף במיבצע נועז של הצלת בחורה יהודייה בכוח הזרוע מידי גוזליה המוסלמים. סיפר מעשה זה בפרטי פרטים ובגאווה רבה על גבורתו וגבורת חבריו.
בהגיעי לירושלים טילפן לי יוסף תקוע מת"א על תוצאות ערעורנו על החלטת וש"ן "המעורבת" בעניין עזה לפני "הוועדה המיוחדת" בראשות ברנס. שוב הוכיח הגנרל את הגינותו ושוב הוכיחו קשרי הידידות איתו את יעילותם. הוא הודה כי הדין עמנו בשתי נקודות:
א) הייתה חובה להזכיר בהחלטת הגינוי גם את קורבנות צה"ל - 8 הרוגים ו-13 פצועים;
ב) - וזה העיקר - החלטת הגינוי אינה גורעת מתוקפן של החלטות קודמות, בהן הורשעה מצרים על הפרות הסכם ש"ן והודגשה אחריותה למצב הפרוע באזור הספר. סיכומו של היו"ר חזר ואישר, כמובן, את אופיה המגונה של התקפתנו על עזה, אך עם זה היה בו איזון התמונה שיצאה מסולפת בחד-צדדיותה מידי הוועדה המעורבת. ועוד בפי יוסף דברים חשובים, אותם ימסרם לי בעל פה מחר.
לארוחת ערב אצל אדי וחנה גלבר. ארוחת ליל שבת משפחתית - טיפוסית לסוג רחב של משפחות יהודיות בארצות האנגלו-סכסיות, עם הדלקת נרות וקידוש וזמירות וברכת המזון. כפי שהעירה צפורה, אין הילדים מתעצבנים פן יאחרו ל"פעולה" ואינם קמים מהשולחן בחיפזון לצאת את הבית, אלא ברור וקבוע מראש כי ערב זה מבלה המשפחה יחד ונהנית מאווירת השבת. אילנה, שהוזמנה איתנו, טעמה בפעם הראשונה בחייה טעם של ארוחת ליל שבת מסורתית במסיבת משפחה.
בין האורחים אחרי הארוחה היו ַמָזרים. עוררתי שאלת חפירות ארכיאולוגיות על ידי חברות זרות. מזר טען כי המדיניות היא לקרבן ולעודדן לבוא ולחפור, אלא אין הן מחשיבות את ישראל בהשוואה לארצות השכנות ומהן שחוששות כי יבולע למעמדן במדינות ערב אם תחפורנה אצלנו. עם זה ציין בשמחה לאיזה פרסום נרחב זוכה כל תגלית חדשה אצלנו בעיתונות המקצועית והכללית בעולם. סיפר רבות ומעניינות על מימצאים חשובים בירדן והרים על נס במיוחד את חשיפתן של שכבות עוד יותר קדומות בחפירות של יריחו - נראה כי זוהי אחת הערים העתיקות ביותר שנתגלו אי שם בעולם, אולי העתיקה ביותר, שכן הוכח קיומה הרצוף קרוב לעשרת אלפים שנה אחורנית.
