יום ד', 2/3/1955
המועקה שהייתי שרוי בה אתמול לרגל תקרית עזה הוקלה היום בהרבה לרגל התגובה בעיתונות כאן ובעולם והדים אחרים שהגיעו מהבירות. "הארץ" הפתיע בוודאי את עצמו בצאתו חוצץ להצדקת הפעולה. זה במאמר ראשי, ואילו בעמוד הראשון הוא ראה להדגיש כי זהו "קו של שרת" - כי אין אני נגד תגובות בכל מקרה שיהיה, אלא רק נגד ריבויין ללא צורך, גם נגד פגיעה באזרחים ובייחוד בנשים וילדים והרי הפעם נשמר סייג זה בכל חומר הדין. גם ב"מעריב" מאמר של קרליבך השולל את הנטייה לראות בתגמול של עזה את ידו של ב"ג דווקא.
בחו"ל הועיל מאוד - וייתכן הציל את המצב - הפרסום המוקדם שניתן על פי הפצרתי למעשי הריגול של כנופיות מרצחים. גם גירסת צה"ל על התקרית עצמה בילבלה את כותבי המאמרים. כן עשה רושם היעדר אזרחים בין הקורבנות. כמה עיתונים, בייחוד בצרפת, הדגישו את כל מה שהצטבר אצלנו - ההתפרעויות המצריות, מעשה "בת-גלים", התליות.
מצרים פנתה למועב"ט והדיון נקבע ליום ו'. תקוע הציע כי גם אנו נגיש תלונה, גדעון התנגד, שאלנו בדעת אבן. יש פנים לכאן ולכאן אך דומני כי מוטב להתאפק. הדיפת התלונה המצרית והופעתנו כמרשיעים ולא כמתגוננים אינה מחייבת דווקא הגשת תלונה.
שבע שעות רצופות – מ-9 בבוקר עד 4 אחה"צ, ללא הפסקה, עסקתי בהכנת נאומי בכנסת. הכתבתי שני פרקים:
אחד על חוזה תורכיה-עיראק, על אחריות ארה"ב למשטר הבריתות המסכן ביטחוננו ועל הבעיה שעומדת לפניה מצרים: להימנע ממעשי איבה או לשאת בתוצאות, כמו בעזה;
ואחד על נושא אחר לגמרי - ריב "המילווה" ו"המגבית" והגנת מונטור בפני משמיציו הנמהרים בארץ. את הפרק הראשון הספקתי לתרגם אנגלית. לגבי נושאים אחרים בנאום - בכלל זה התשובה לבגין - הסתפקתי ברשימות.
בבואי לכנסת עוד נמשכו עוללות הוויכוח. אחר כך ענה זיאמה למתנכלים למינהל ההסברה - תשובה עניינית ונמרצת. אחריו הגיע תורי ודיברתי כשעה. העמל הרב שהשקעתי בחיבור הנאום היה לברכה רבה. הכנסת הייתה דלילה אך קשב הנוכחים היה דרוך. גולדה אמרה "נפלא" וארגוב "מצוין". גם אנשי הפוהמ"ז ואפילו מ"הכלליים" אמרו יישר כוח. בייחוד עשתה רושם פיסקת הסיום על מצרים. כאן עמדה לי עצת גדעון לא להסתמך על התקריות המצריות האחרונות כהצדקה למה שקרה, אלא לתלות את הקולר בעמדתה הכללית של מצרים, המסתמכת על קיומו של מצב מלחמה בינה לבין ישראל, בחינת: רצונכם במלחמה - הרי לכם!
בבואי הביתה התברר כי צפורה לא התפעלה ביותר מהנאום: היו ניסוחים קולעים, אך אני מסוגל ליתר עומק [ר' דה"כ, כ' 17, ע' 1003-999].
באמצע היום קיבלתי מכתב מב"ג בתשובה לשלי מאתמול. כדרכו, הוא עונה לרוב נקודותי שלא כעניין. בין השאר מכיל המכתב התפרצות של חמת-זעם נגד משקיפי או"ם על תפקידם בעניין תל אל-מוטילה [באזור כורזים] לפני שלוש שנים. לגופו של מיבצע עזה הוא מוכיח כי התרחבות הקרב וריבוי החללים היו בלתי נמנעים. התברר באמת כי הדבר שהוסיף למצרים אבידות כה רבות הייתה תגבורת שחשה למקום המעשה במכונית גדולה - היו בה כעשרים חיילים שכמעט כולם נהרגו. הדבר היה בשעת נסיגת אנשינו וגם מאיתנו נפלו שניים בקרב חד זה, אשר אלמלא הוא היו נשארים בחיים.
ניקולס ביקש לראותני מחר בבוקר. לאוסון סועד אצלי מחר בצהרים. ברור כי אשמע תרעומות ותוכחות. כיוון שהזהרתים במפורש על פקיעת הסבלנות, יש לי במה להדוף טענותיהם.
[להלן מכתב דב"ג למ"ש, הנזכר לעיל, שנמצא בתיק צמוד ליומן:]
למשה - שלום רב. ת"א, 1.3.55
שבתי עכשיו (שעה 19) מביקורי בנצרת (לפני הצהריים - פיקוד צפון), בחיפה (אה"ד - חיל הים) ובתל השומר - בבית החולים ראיתי הפצועים (13 איש - עוד שניים נמצאים בבי"ח קפלן. אותם לא ראיתי ושמעתי מאריק [רס"ן אריאל שרון] פרטי המבצע. בהגיעי הביתה מסרו לי מכתבך, וזוהי תגובה ראשונה לידיעתך.
1) השתלשלות הדברים: עם הגדרת המטרה כפי שהראתה לשנינו ביום א', ועם התנאים המציאותיים שבהם נתקלו אנשינו - היה הדבר שקרה בלתי נמנע, אם כי אחדים מהרוגינו הם פרי משגה של המפקד שנהרג [סעדיה אליקים, מ"פ] כפי שהסביר לי אריק ואני סומך על דבריו. כחמישה-עשר הרוגים הם תגבורת שבאה לאחר שאנשינו נסוגו וחזרו - ומתוך התגוננות היו מוכרחים לפגוע בהם.
2) מצרים עלולה לפנות למועצת הביטחון, אבל זוהי מדינה שאינה מקיימת החלטות המועצה.
3) הגירסא של צה"ל אפשר לעמוד בה עד הסוף.
4) קרה דבר אחד חמור מזה - אומנם בהיעדרי מן הארץ - כתל-מוטילה. הסורים עברו הגבול [בראשית מאי 1951] וערכו במשך 4 ימים קרב עם כוחנו, הרגו ארבעים איש (מהם נפלו כמאה) - ואני תמה היכן היה או"מ אז ומשגיחיו. מכיוון שנעדרתי מן הארץ ולא ידעתי פרטי הדבר לא התעניינתי בעמדת משקיפי או"מ, ובשובי ביקרתי במרחב לראות מה קרה, אבל לא עלה אז על לבי לשאול היכן היה או"מ. היום נזכרתי בכך, ואני שואל כיצד קרה הדבר שעל אדמתנו (ואין צל של ספק שזהו שטחנו, לא מפורז) עמד צבא זר ולחם נגדנו ארבעה ימים - ואו"מ לא התערב. וגם איני יודע מה עשינו אנחנו אז (אנחנו - זה לא הצבא אלא הממשלה, או יותר נכון משרד החוץ). מאיתנו נהרגו אז יותר מאשר הפעם ע"י המצרים. סוף סוף לא ייתכן שנתן ברכתנו לאיפה ואיפה. אני יכול להבין שממשלות זרות נוקטות באיפה ואיפה, אבל איני מחויב להשלים עם מוסר הוטנטוטי זה.
5) לבסוף - הפגיעה הפעם הייתה רק בחיילים, לא נשים, לא ילדים, לא אזרחים ולא בתי מגורים של אזרחים.
6) עלי להוסיף - למען האמת - כי גירסת צה"ל ניתנה לפי הוראתי. הם חשבו לא להודיע כלום. אמרתי, זה לא ייתכן, ועלינו להודיע על המקרה אם אפשר כך עוד לפני שיודיעו המצרים, ואמרתי להם גם מה להודיע.
לאחר שקראתי שנית מכתבך עלי להוסיף, כי בסעיף 1 אתה בלי יסוד מפקפק אם המספר הרב של הנפגעים היה בלתי נמנע. יש לך חשד שמא היה זה מתוכנן. אין לי צל של ספק שלא הייתה כל כוונה לכתחילה לפגוע באנשים סתם. הפקודה שאתה ראית או שמשה [דיין] מסר לך במעמדי - החמרתי אותה, והיחידה קיבלה תיקון לנוסח הראשון. התיקון שניסחתי בעצמי היה: לא לפגוע באנשים אלא מתוך הכרח ביצוע המשימה או לשם הגנת חיי חיילינו.
והמבצעים עשו הכל לקיים זאת, ואילו לא באה תגבורת לאחר חזרת אנשינו היו פחות הרוגים מהצד המצרי ופחות מצדנו (לנו יש 8 הרוגים ו-13 נפצעים). שניים מאיתנו נהרגו בנסיגה ע"י התגבורת.
הייתי מאושר יותר אילו לא היו פגיעות באנשים או פגיעות מועטות, אבל בשיקולי עד עכשיו איני שותף לחששותיך.
הבידוד שלנו אינו פרי המעשה - הוא קודם לכך, כשהיינו תמימים כיונים.
שלום רב,
ד.ב.ג.
