מכתב 51 - יקירי אליהו (גולומב) ורבקה (אחותי) - 10.11.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 51 - יקירי אליהו (גולומב) ורבקה (אחותי) - 10.11.1916
כותרת משנה  קושטא

 

קושטא, [תאריך משוער:  10.11.1916]

יקירי אליהו ורבקה!

 

 

כותב אני הפעם לשניכם יחד, כי לולא זאת היה עלי לחזור על הדברים פעמיים במכתבי אל שניכם, או לגרוע חלק אחד מכם, או לכתוב לכל אחד את החצי ולאמר "עיין אצל השני את השאר". ובהיות שהדרך היותר הגיונית לכתוב מכתב אחד ושלם, הנני לעשות זאת.

 

את מכתבי הביתה מובן שקראתם.[1] שקרים אין שם. הכל אמת ויציב. בכל זאת רוצה אני לפרט לפניכם קצת. אתם זוכרים בוודאי את התקוות המזהירות שלי על משלוח סוריים לסוריה, אח"כ על משלוח בעל-בקיים לסוריה, כל אותן השמועות הנעימות שנולדו בחברת הערבים חברי, יותך נכון הסורים יוצאי בעל-בק, חברה שאני שייך לה בכל נפשי ומאודי, ונחשב לאחד מחבריה החשובים ובעלי-ערך. והנה, מכל זה לא יצא דבר, עורבא פרח! אף אחד מהערבים לא נשלח לסוריה, ולא רק לסוריה כי אם גם לעיראק לא נשלחו. חלק גדול מהם הלך לדוברוג'ה ולמקדוניה, אחרים עוד נמצאים איתי "נכונים לפקודה" (תורגמנים ולא תורגמנים) וילכו או לאירופה, ואם לאסיה אזי רק לקווקז.[2] מובן, שיש לראות כאן כוונת הממשלה לא לשלוח ערבים לנקודות ערביות לאחר המאורעות הידועים.[3]

 

בכל אופן, יש ללמוד מזה שאין מתחשבים בהסתגלות לאקלים וביתר הדברים הטובים, שכ"כ בטחנו בהם. ואין מה לדבר, שאין כל פקודה שכל יוצאי החיִל הרביעי חייבים לשוב לחיק אותו החיִל. הכל שקר וכזב ודברים בטלים. מעשיות על הקַרַוַונַה.[4] לסוריה נשלחו מן המחזור שלי (500 איש) 15 איש בסה"כ, מהם 2 ארמנים ו-13 תורכים. רוב המשלוח היה לפרוֹנטֵי אירופה - דוברוג'ה ומקדוניה - וחלק גדול גם לדֶפּוֹיים בפנים הארץ. עם היכָּזב התקווה לשוב לא"י כבר התפשרתי - בלית ברירה. אני מבין ומרגיש, שזה כבר עד סוף המלחמה - ז"א מי יודע מתי! ועל כן יש לי חשק רב לבטל את עניין השתדלותי[5] ולנסוע לאוסטריה. לעזאזל. מאחר שלא א"י, אין לי כל חשק להירקב בקושטא. לכל הפחות אראה ארץ חדשה, אהיה בגליציה,[6] זה די מעניין.

 

כל הדברים על היעדר כל חשש סכנה, שכתבתי הביתה, הם נכונים וקיימים בהחלט. אבל עתה א"א לחזור וצריך לתת לשתדלנים לעשות, מאחר שאת הכסף ישיבו רק כאשר יִכלו כל הקִצים. ולעת-עתה מר לי מאוד ואוי לי מן הרובה, ומן הקרוונה, ומן השמירה בלילה ומן הכינים[7] וכו'.

 

ומדוע אני מדבר בטון כ"כ בטוח על אוסטריה? שימעו ואספרה.

 

בשבוע שעבר קראו להתייצב לפני רַבֶּה לתורגמנים אחדים, כ-12-10 במספר, וביניהם אני, דב, דוד, שמואל, יעקב לוי ואחרים שלא מחברתנו. בָחַן רבה (המפקד של התעלימגיאה), גרמני בעצמו, ומכולם עמדתי רק אני בבחינה - מיוֹדעי הגרמנית.[8] כל החברה שלנו, המסכנים, נתבלבלו ונפלו בתורכית שלהם. הוא היה נותן להם צווים בגרמנית לתרגמם לתורכית. מובן, שאת הגרמנית היו מבינים, אך לתרגם לתורכית לא יכלו כהלכה. בנוגע אליהם אין זה חשוב כ"כ. לבחינה זו אין ערך מכריע. והם עוד יישארו רשומים כתורגמנים ולא יישָלחו, אלא יבואו ליַקַג'יק ומשם יישָלחו לפי הדרישה. כי בחינה זו לא הייתה בחינה רגילה, הנעשית בכל חודש בקורס האחרון, אלא נעשתה באופן מיוחד, עפ"י הדרישה שבאה מן הוַוזַרַה לשלוח כ-10 תורגמנים לצרפתית ולגרמנית.

 

אחר הבחינה אמר רבה (אני עמדתי אז מן הצד, הוא הבדילני מכולם, שאל לשמי וזכר אותו): מן הווזרה דורשים אחדים, אך אנו נענה שאנו ממלאים את הדרישה כפי יכולתנו. הכוונה, ששולחים רק אחד לגרמנית - אותי (דב לא היה בבחינה זו - מדוע? להלן). והנה, אם דורשים כ-10 תורגמנים - משמע שזה לאוסטריה, או לכל הפחות לדוברוג'ה, כי לשום פרוֹנט תורכי אין נחוצים תורגמנים. הגרמנים שבים עתה מכל החזיות התורכיות וחדשים אין הולכים בוודאי. עוד אמר רבה: אנשים אלה יצטרכו לתרגם צווים חשובים, של דיביזיה, קורפוס וכד' וכו'. מזה וגם מתוך זה, שהמשלוח הוא לאוסטריה, אפשר להבין שזוהי משׂרה חשובה ועל כן מחוץ לסכנה. והנה מחכה אני עתה לפקודה שתבוא לדרשני לווזרה, כאן עומדת לי לשטן ההשתדלות שלי, שיש בכוחה למחוק את שמי מן הרשימה בווזרה, ב"משרד העניינים הפרטיים" affaires personnelles (תלמדו את כל הטֶרמינים האלה, עוד הרבה נחזור עליהם) ואני תפילה שיקרה נס ושהפקיד שם יתעקש ולא ייתן למחוק את שמי. וזה יכול להיות, כי אני היחידי ליודעי הגרמנית ברשימה וקשה מאוד להחביא אותי, ואז אני אשָלח לאוסטריה, והכסף[9] גם כן יושב לי והכל על מקומו יבוא בשלום. תישאר אז הדאגה בבית. זה אומנם מפחיד ומבהיל - אוסטריה או רומניה - אבל זוהי טיפשות ולדאוג אין צורך.

 

עד כאן אודות עצמי. עתה על החברים והחבריא. דב. בדב יש מעשה ארוך. הוא חלה במין אבעבועות על העור, מעין אלו שהיו פעם לדוד בית-לחמי, בתקופה המזהירה, כשגר בבית חִיֶנְקוֹ בזמן שעברנו מהחמישית לשישית. גם לנדב [ציפרין] ולמשה כרמי היו, כמדומני, עסקים כאלה, וגם לי היו אבעבועות אחדות כאלו שטיפלתי בהן הרבה. זוהי מחלה כמובן לא מסוכנת, רק "אַ פארְשְלֶעפְטֶע קְרֶענְק".[10] הודות לזה זכה דב להיכנס לבית חולים שבארנקוי. הוא התגנב משם ביום ה', שחשבנו כי הוא האחרון לי בקושטא, ושב ביום ו' בבוקר ועל-כן לא הצטלם. אני, כמובן, הייתי אצלו ביום ו' והנני אצלו בכל יום ו' והשבוע הייתי אצלו גם ביום הראשון, כי באתי להיבחן לארנקוי, מרכז התעלימגיאה ומושב רַבֶּה. היום הופיע דב, לשמחתנו, עוד פעם בקושטא. הוא כבר יוצא בקרוב. היה שם כבר יותר משבועיים. יכול מאוד להיות שיאַבד (יותר נכון - ירוויח) את המחזור הזה ויצא בבא, כי יותר מדי החסיר בפרוגרמה. זה יהיה רק לטובתו, כי במחזור הבא לא יהיו הרבה מתחרים לתורגמנות, ובכלל יותר טוב לחלק את הכוחות ולא לרכזם, כי אז יותר קל לעשות מה שרק אפשר. פניו הוטבו מאוד בבית החולים, יותר מדי אפילו - ממנוחה, מבטלה ומאכילה טובה. מבקרים אותו החבריא כל יום, בייחוד ידידיו ריקליס ודוד כהן[11] ומשתדלים לפַכֵּח את שיעמומו.

 

גם אבשלום גיסין מבקרו. הוא עתה ילד מצוין, חביב מאוד ובעל לב. שנים רבות של בדידות השפיעו עליו לטובה. במוסריותו לא נפל, באופיו נשאר אותו אבשלום: עקשן, אמיץ, בעל מרץ, אבל בלבו הוטב הרבה. זה בסוגריים.

 

בכן, הפסיד דב גם את הבחינה הזאת. לי נדמה, שלא היה מתבלבל. גרמנית הוא מדבר יותר טוב מכולנו, ואם כי בתורכית, נדמה לי, ששמואל [ייבין] יותר חופשי ממנו בדיבור (הפעוט הזה עשה כאן חיל עצום בתורכית). בכל זאת, הינו איש יותר משמואליק ולא היה מתבלבל כמוהו (באמת נפל שמואליק יותר בגרמנית, לא ידע פרוש המלה Gefecht) [קרב]). בכלל, אל תספרו על כל העניין הזה, כשם שלא תספרו על הרבה דברים שייזכרו כאן.

 

לזה שדב הפסיד את הבחינה אין ערך גדול. הוא יהיה תורגמן גם בלי זה. מכיוון שבדב אנו עומדים - אזכיר עוד עניין. יש כאן רופא, גְרַיוֶור פשה, יהודי, נושא משרה בוַוזרת החקלאות. כשניפגש פעם, אספר לכם איך הכיר את הפשה הזה גברץ שלנו (זה יירָשם בספר הזהב של ימי ענוּתנו בקושטא בין יתר מעשי תוקפו וגבורתו של גברץ). גריוור זה מסר - ס"ס התחיל מו"מ בינו ובין גברץ - כי לוַוזרה דרושים צעירים היודעים פרק בע"א,[12] בייחוד בשימוש במכונות, ורצוי כי יֵדעו גרמנית. הוַוזרה יש לה הזכות לפטור מצבא ולקחת מתוך הצבא. נמסרה לו רשימה, שבה נכנסו דב, דוד ועוד אחדים מבני המושבות שפה. לע"ע עוד אין תשובה, אבל הפשה מבטיח שזה דבר בטוח ובוודאי יעשה. הבחורים יקבלו משרות בסביבות איזמיר, קוניה וכו' וגם תהיה להם משכורת. אני מתייחס באי-אמון לעניין, אך מי יודע.

 

בנוגע לדוד - הוא הולך ומאבד את עשתונותיו מיום ליום. מוחו פרוע וחסר כל משמעת. אין לו עד עתה היבט נכון על סדרי הצבא ולפעמים תוקפות אותו פנטזיות מעוררות צחוק. מובן, שיותר מצחוק מעורר הוא רחמים רבים. איש אומלל ומַסְכִּין בכל, בכל. יש לו השתדלויות מן הצד, לא בטוחות ביותר. לולא נפל בבחינה היה נשלח בטח מייד. ומכיוון שנפל - יחכה. ילך בוודאי ליקג'יק ואח"כ מי יודע לאן. בכל אופן, יש לו רוב האחוזים להיות תורגמן.

 

שמואליק – ילד. הוא קיבל כסף.[13] 50 לירה. ביפו כנראה חושבים, שיש כאן אוטומט שמכניסים בו חייל עם 50 לירה ואז מקבלים את אותו החייל עם איזה משׂרת תורגמן חשובה ובדומה לזה. כל עניין ועניין עלול לכמה שינויים וגלגולים, והמצב בוַוזרה ובמשרדים השונים נעשה קשה וחמור יותר ויותר מיום ליום. ועל-כן אין איש יודע את אשר יכול לארוֹע.

 

ועתה על החבריא שלנו, על המשפחה הגדולה שלנו, על כל הילדים היקרים לי פה שבעתיים, שבאהבה ובכאב אני מביט בפניהם החביבים מדי ראותי אותם, על "הילדים שלנו". והנה המצב הוא כך: עד שבא הנה רופין לא הייתה כל עבודה מסודרת, יותר נכון דאגה מסודרת. דאג ליכטהיים, דאג מרכוס, רץ גברץ והזיע - ולא נעשה דבר. משבא רופין התחלנו מתאספים אצלו מדי יום ה' לפנות ערב ועושים סקירה על המצב. סוף סוף הינו איש. בחצי השעה הראשונה כשראיתיו (זה היה ביום ד' האחרון של הבַּיְרַם, לפני נסיעתנו חזרה [למחנה]) סיפרתי לו בקצרה ובצמצום (כמו שאני יכול) את הכל. כל מה שנעשָה, כל מה שיש לעשות, כל מה שצריך ואפשר ואי אפשר לעשות. ובבואי אחר שבוע לקושטא מצאתיו כבר מְמֻזרח[14] בכל העניינים ובקי בהם כבאיזה עניין יישובִי בא"י. והנה הוא עושה מה שרק אפשר, חושב ימים ולילות, מְהַפך בהצעות שונות, מתראה עם אנשים וכו'.[15] והוא בא לכלל דעה, שאי אפשר לעשות כלום - והתייאש.

 

ובאמת יש ממה להתייאש. לעשות? מה? הייתה הצעה לעורר עניין גדול מאוד, עניין ההתעתמנות הלא-חוקית של הילדים האלה,[16] אבל לא יספיק לי הזמן והנייר לערוך לכם את כל ה"הֵנים" וה"לאווים" שבעניין זה. בכל אופן, זה נפסל. להשתדל שיישָלחו לסוריה? ואם אין דרישה? הרי מן המֻרֶתֶבּ [קבוצה] שלנו שלחו 15 איש בסה"כ, ובוודאי שלא יותר מזה (אם רק לא פחות) יהיו מן המחזור הזה. ובכן, שכל ה-15 יהיו משלנו? אבל על סמך מה, ואיך לדרוש זאת? הלא על-יד מאת היהודים[17] יש מאתיים ערבים, והם יותר מאיתנו ילידי ארץ ומסוגלים לאקלים, ויודעי ערבית וכו'.[18]

 

חשבנו עוד, שהיהודים יפגרו בקורס האחרון מחמת אי-ידיעת התורכית, ולכן ישאירום לעוד זמן. אבל הנה עבר שבוע מן הקורס האחרון והיהודים, כמו להכעיס, יש להם ראשים מצוינים ותופשׂים הם כל דבר, ומפקדים היטב, ופותרים שאלות, ויש שעולים הם על התורכים - עם נבזה, ארור! אין כל ספק, שרבים יצאו בתור א' ואם יישָארו, אזי רק מתי מספר, כדוידוביץ[19] ההדיוט. ולכן צריך פשוט מאוד להיכּוֹן למחשבה, שבעוד חודש וימים אחדים יפזרו את כל הצאן הזה לכל רוח. יהיו מהם שיישארו "נכונים לפקודה" על-מנת להישָלח בעוד איזה זמן. יהיו מהם שיישָלחו לדֶפּוֹיים - מקומות טובים לפי שעה - ויהיו גם כאלה שיישָלחו ישר אל המערכה. ואיש מן הילדים אינו רוצה בזה מלבד משוגעים אחדים כהלפרין[20] השואף קרבות. אבל איש אינו פוחד ונכונים הם לקבל את הגורל. כולם בריאים. יש עתה שני חולים (את דב איני חושב): טיברג - שהוא סֹיָלְחְסִז[21] חולה בקושטא, שוכב בבית חולים, אך אינו מסוכן. השני גֶבֶנְמַן,[22] שקרה לו איזה עניין ברגלו מתוך נפילה לא מוצלחת, מעין זה שקרה פעם לדוד כבשנה. עשו לו ניתוח בבית חולים, הניתוח הצליח והרגל תישאר בריאה ושלמה לגמרי. עתה הוא מבריא ומקווה לקבל תַבַדיל-הַוַוא ל-6 חודשים. הלוואי!

 

מוזסון עשה אצלכם, כנראה, רעש גדול. לא צריך היה לנפול כ"כ תחת רושם הדברים המסופרים, אם כי היו בוודאי רובם אמת. צריך להבין, שהרע נורא מרחוק ובאמת אפשר להסתגל ולחיות. סוף סוף הטוב היה לע"ע מרובה על הרע. כולם בריאים, בתעלימגיאה - כל זמן היותי בו - עוד לא קרה אף מקרה של מחלה כטיפוס, אף מקרה מוות אחד. מקבלים לחם די. האוכל הניתן הוא נקי ונֶאכל, הוא רק אינו מספיק. ובכן יש לכל אחד לירה לחודש לכל הפחות. הלירה אומנם אינה מספיקה כלל וכלל. ובכן לוֹוים ונכנסים בחובות, לפעמים אוכלים שלא לשובע. זה עוד לא כל-כך נורא. לכולם יש עתה בגדים, כל אחד מילא קצת את חסרונו בלבנים. העבודה היא קשה, אומנם, אבל יש תמיד שני ימי מנוחה בשבוע, שבהם אפשר גם להיות בקושטא או במושבה. מובן, שאפשר להפוך את המטבע: העבודה קשה, היא מלוּוה במכות (עתה נתמעטו - בקורס האחרון כמעט שאינן לגמרי), בגידופים, הסביבה גסה, תורכית, חלאה וזוהמה על כל צעד. אי הניקיון גדול, הכינים רודות בנו. על הכל - חסר שביב אור בעתיד וכו' וכו'.[23]

 

אך אם תוצאות סיפורי מוזסון היה משלוח לֶדֶרֶר, הרי זוהי קטסטרופה נוראה. מה יעשה כאן לדרר המַסְכּוּן [ערבית: המסכן]? ומה יעשה בייחוד עתה, לאחר שנשארו ימים ספורים לשבתם בקושטא. להשתדל? הלא אצל גדולים לא יוכל להשתדל בלי צורה, בלי שם ובלי שפה. אלא מה! אצל ליכטהיים ומרכוס וכו'. ובכן, ישנו רופין, העולה על כולם יחד. רופין כנראה לא ייסע כל-כך בקרוב. אלא מה? לעזור בדברים קטנים? ובכן, ישנו גברץ המחולל כאן נפלאות, שנעשה כאן לאיש גמור, מעשי par excellence, בעל מרץ, פיקח וחרוץ, מכיר את כל קושטא וכולם מכירים אותו, מחטט בכל חור ומציץ לתוך כל חלון, אשר אין דבר נסתר ממנו ואין אדם נמלט מידו אם רק יש איזה צל של תקווה שיוכל אדם זה להועיל לענייננו ולשמש לנו לעזרה. בכלל, גברץ ראוי לתהילה ואצבע אלוהים היא שנסע לקושטא. כי לולא הוא היינו כולנו עדי אובד בהרבה מובנים.[24]

 

ובכן, אם רק עוד לא נסע לדרר - אנו מקווים שלא קיבל רשות, או שנתקבלה תלגרמתו של רופין כי מצב התלמידים הוא משביע רצון בעוד מועד - אזי למען השם אל ייסע. זוהי דעת כולנו. למה לא שאלונו בתלגרמה? הלא מוטב להוציא את הכסף שתעלה נסיעתו של לדרר וחייו כאן להטבת מצב התלמידים, או לזיין בסכום כסף זה את אלה שיישָלחו למדינות רחוקות.

 

די אודותינו, ומה נשמע אצלנו, זאת אומרת אצלכם? איך ענייני הצבא? איך נסתדרו כל החברים? על משה זילברמן[25] כבר שמענו. עוד "נעלם" אחד במחנה. מה יעשו המורים? ומה יעשו כל משלמי הכופר עד בני 317]?[26] הלא זה הרס, אובדן, כיליון! הגליל ובתי-הספר, שני הדברים האלה רק אל יאבדו - ואז יהיה על מה לבנות. לו הייתה לנו ממשלה חשאית עם הסתדרות פנימית חזקה, צריך היה לרכז את כל הכוחות סביב שני קניָינים אלה ולוותר במקרה הכרח על השאר. להקריב קורבנות מן השאר לטובת שני דברים אלה. אך הלא אין לנו דבר כזה, ולכן לא יהיה סדר וכמה חלקות טובות תעלינה באש.

 

יש לפני עוד מכתב ועל כן אסיים. השעה כבר מאוחרת, שלום לכם ולכל החברים.

 

שלכם,

משה


[1]  הכוונה, כנראה, למכתב 49 מ-3.11, שם מרגיע מ"ש את בני משפחתו באומרו ש"עתידו מובטח", אך אפשר שמדובר במכתב נוסף, שאבד, ובו אולי הדגיש ביתר שאת כי שום סכנה אינה צפויה לו - חרף החבוי בחיק העתיד.

[2]  על התוצאות המרות של שיגור חיילים ערביים לחזית קווקז ר' דברי אשבל במכתב 20 הע' 38.

[3]  הכוונה, ככל הנראה, לפרשה שאירעה ביוני 1916, או, נוכח ניצני מרד לאומי ערבי, תלה ג'מאל פשה 13 אישי ציבור ערביים בלב דמשק: "נתגלה המרד הערבי בחוג החברה הגבוהה ובבואנו לדמשק נגמר משפטם של ה'בוגדים' שנדונו למוות בתלייה ברחבת המידאן באמצע העיר [---] והייתה לנו ה'זכות' המיוחדת לראות את 13 התלויים ברחבת המידאן. היה זה משפט ראווה, למען יראו וייראו. הזעם העצום היה עצור ואיש לא העז לומר מילה" (אשבל, ע' 35).

[4]  חילופי דברים בטלים בשעת סעודה סביב הקדרה המשותפת.

[5]  משסוכל הסיכוי להצבה בסוריה (ר' מכתב 49), מעדיף מ"ש לוותר על ההצבה בקושטא כתורגמן, כהבטחת מקבלי השוחד.

[6]  בחזית זו נלחמו הגרמנים והאוסטרים ברוסים.

[7]  "אחד הדברים הבלתי-נעימים ביותר, אבל הכרחי בחיי הצבא, בתנאינו ובתנאי השיכון הצפוף על רצפת העץ של הדרי מגורינו, היה מכת הכינים. היא הייתה מכה קשה ביותר ומה שלא יכולנו לראות בשקט, כשחיילים פשוטים עסקו בכך, היינו אנו בעצמנו אנוסים לעשות ללא בושה. יום יום בשעת הפנאי היה כל אחד פושט את בגדיו ולבניו ומְפַלֶה אותם לעיני חבריו, כי גם הם עשו כך, אחרת לא היינו עומדים במכה הזאת" (אשבל, עמ' 77):

"במכתבו האחרון של דוד בני הוא מתאונן מאוד על הכינים האוכלים אותם בכל פה. סביבם כל כך הרבה שיקוצים ומאוס עד כי אין להימלט מן הכינים הרבים הממלאים את בגדיהם וכל אשר להם. [---] המכתב מלא דברים רבים על אודות הכינים - קנִים הגה והי..." (מב"ה, 27.2.1917, עמ' 494).

[8]  כמוער לעיל (בעמ' 107 הע' 5), רכש מ"ש את שליטתו הבסיסית בגרמנית הודות לאמו, שדחקה בו ללמוד שפה זו בג"ה. המסורת המשפחתית מספרת שעתה, כאשר הודות לאותה יוזמה יצא ראשון בבחינה לתורגמנים, כתב לאמו: " את קיבלת 5!" (הציון הגבוה ביותר בבתה"ס ברוסיה היה 5: בשנות לימודיו בחרסון זכה מ"ש בציון זה בכל המקצועות בדרבונה העקשני של אמו, שהייתה חוזרת באוזניו שוב ושוב שעליו להצטיין, כי "אתה ילד יהודי!").

[9]  דמי השוחד.

[10]  מחלה "נסחבת", שאינה מרפה (יידיש).

[11]  נראה שהכוונה לדוד הכהן, אך אפשר שלתלמיד הסמינר למורים בירושלים דוד כהן.

[12]  עבודת אדמה - להספקת ירקות ליחידות צבא.

[13]  מבני משפחתו בארץ, לתשלום שוחד.

[14]  מתמצא במצב, מלשון אוריינטציה (אוריינט - מזרח).

[15]  בתרגום העברי המקוצר של זיכרונות רופין בגרמנית אין מ"ש מאוזכר אפילו פעם אחת בתרשומותיו מימי קושטא.

[16]  "הילדים האלה" הם המתגייסים שהיו מתחת לגיל 18 וכקטינים נזקקו לאישור הוריהם להתעתמנותם, אלא שהללו היו תקועים הרחק ברוסיה (ר' מכתבים 24 הע' 9; 37 הע' 11 ו-13; 54 הע' 6).

[17]  מספר המגוייסים הא"יים אינו ידוע במדויק. כותבים ורושמי זיכרונות שונים מעריכים אותו ב-100 עד 120. מרקוביצקי מביא רשימה ובה 129 שמות. מ"ש מאזכר במכתביו לפחות 7 שמות נוספים.

[18]  לפי זיכרונות משה ריגאי, נשלחו לחזית הדרום 20 מבין 100 האי"ים, מסיימי קורס הקצינים בקושטא (ר' מכתב 49 הע' 2).

[19]  נראה שהכוונה לנתן דוידוביץ, תלמיד מחזור ז' של ג"ה, מצעירי המתגייסים.

[20]  אריה הלפרין - תלמיד מחזור ה' של ג"ה. במאי 1917 נהרג בחזית עזה.

[21]  שאינו נושא נשק (תורכית). צוערים שנמצאו בלתי כשירים ללחימה הוכשרו לווטרינרים צבאיים ולתפקידים לא-לחימתיים אחרים (ר' מכתבים 37 הע' 15; 41 הע' 14).

[22]  משה גבנמן-גבעוני, בוגר מחזור ה' של ג"ה. מכתב-מסכם מרשים, בן 6 עמודים, שכתב ב-9.7.1916 מבוסטנג'י (ל"דבורה ואברהם האהובים") על המסע לקושטא והווי ביה"ס לקצינים (מצוטט חלקית במכתב 20 הע' 16), נמצא באג"ה: העתק באמ"ש).

[23]  סביר שסיפוריו של מוזסון בתל-אביב משתקפים בכמה מתרשומות מב"ה, שהתרשם מהם הן כאיש ציבור והן כמי שבנו משרת בצבא.

[24]  "שיר תהילה" לגברץ-גבירצמן, פרי עטו של מ"ש, שחובר בוודאי לרגל אחת מהתכנסויות חבורת הצוערים עם סיום האימונים, מובא להלן כמכתב 52.

[25]  תלמיד ג"ה. נספה במגפות שפרצו בארץ בזמן המלחמה (סיפורה, עמ' 212).

[26]  כלומר ילידי שנת 1900-1899, בני 17 או אף 16 ומשהו.

 

העתקת קישור