יום ד',  16/2/1955

 

רובו של יום זה נרשם כעבור שלושה שבועות לפי הזיכרון שדהה.

בבואי למשרד בבוקר הוכיתי תדהמה: רשימת הרכילות הופיעה ב"למרחב" על קירבה ועל כרעיה ["השר לבון הועמד לבירור", בראש עמוד א'], בתוספת כמה "נפכים". מה קרה כאן? מילא בן-אהרון הונה אותי, או שמא לא נתקבלה דעתו על המערכת בת"א ולא עמד לו אומץ לבו להודיעני על כך בעוד מועד, אבל הצנזורה מה היה עליה? עד מהרה התברר הרז: העיתון לא הגיש כלל רשימה זו לצנזור. נמחקה שם הזכרת שמו של רב-אלוף דורי וכן הושמט הרמז כי העניין שבגללו הועמד לבון לבירור הוא עניין ביטחוני - הווה אומר המערכת הכינה תירוץ זה לעצמה שכאילו העניין אינו נוגע כלל לבעיות של ביטחון ואם כך אין היא חייבת בצנזורה כלל.

זאת אומרת, עניין לבון יצא החוצה ובאופן הממאיר ביותר. טיכסתי עצה עם גולדה וטדי והחלטתי לפרסם הכחשה בעיתוני אחה"צ. ברור כי רשימת "למרחב" שנהפכה מייד למסמר היום בציבור - צפורה שמעה עליה מפי מכרים שפגשה ברחוב בשעה מוקדמת בבוקר - תעבור את כל העיתונות ותשמש עילה לתלי תלים של פירושים. שתיקתי תתפרש ותוצג כהודיה. ניסחתי אפוא הודעה קצרה, שבה הכחשתי כי לבון הועמד לבירור אלא ציינתי כי הוא עצמו שדרש בירור בעניין מסוים וכי מסרתי מסקנות הבירור לוועדת השרים לחוץ וביטחון.

הייתה זו התחלה של יום המבשרת רעה, אך עדיין לא שיערתי כיצד יגיע ביום זה הסיוט לשיאו.

ב-9 נפתחה ישיבת הוועדה. נכחו רוקח וברנשטיין; רוזן שקם מעל ערש דווי, גולדה וזיאמה. שפירא חלה ולבון לא בא. הרציתי את הפרשה כפי שקבענו אמש. ברנשטיין נשא נאום ממלכתי ביותר - מתון בתוכנו ומתפשר במסקנותיו, אך הפליט הערה על אחריותו של השר. רוזן הביע אכזבה ממסקנותי, אך לא קרא עליהן תיגר. מי שנכנס בריב היה רוקח: המטיר אש וגפרית על גיבלי, הזכור לו עוד ממשפט טוביאנסקי, אך מייד הוסיף כי מה בצע בסילוקו של איזה קצין - השר האחראי הוא החייב ליתן את הדין ולכן על לבון להתפטר. הישיבה נסתיימה ללא מסקנה מפורשת ולכאורה אפשר היה לגרוס כי מסקנותי שלי אושרו, אך רוקח דאג להזכיר כי בישיבה האחרונה של הממשלה הוגד (ע"י ספיר) כי העניין טעון הַחְזרה לממשלה ולכן צפיתי כי בישיבה הקרובה תוצג בעיית התפטרות לבון בכל חריפותה - זה במקרה אם הוא עצמו, לאחר מסקנות אמש, לא יודיע מחדש, והפעם נחרצות, כי הוא מתפטר. אגב, רוקח בדבריו אמר לי מחמאות ארסיות על אבירות נפשי בלמדי סנגוריה על חבר וידיד מתוך נאמנות אישית, כביכול. עניתי כי אין לעיני אלא הצד הממלכתי וכי לבון עצמו הגיש לי כבר פעם את התפטרותו אך סירבתי לקבלה.

בינתיים עולם כמנהגו. מתוך רציפות הגיונית למופת התיישבתי מייד אחרי ועדת השרים עם אשכול, גולדה, יוספטל, פנחס ספיר וטדי על מדוכת ההתלקחות החדשה ביחסי "המגבית" וה"מילווה" בארה"ב, הכל בשל התפרעותו החדשה של מונטור שהחליט כנראה לטרוף את "המגבית" חיים ולנהל את מפעל "המילווה" בכל מקום ובכל זמן כאילו אין "המגבית" קיימת כלל. פרץ זרם מברקים מאנשי "המגבית", מהמרכז והמקומות, המתריעים על התנקשויות ומאיימים בהתפטרויות ובחילול השם. אשכול קרא למונטור לבוא מרומא לארץ, אך הלה הרהיב עוז בנפשו לא להיענות. דרשתי קו חריף לקיים את סמכות הממשלה. אשכול קיבל דעתי בהסתייגות מסוימת. שתיקת גולדה בישרה רעה - היא אינה מסוגלת להרהר אחרי מעשי מונטור ורואה בכל ניסיון לכבול במידת מה את יצריו ולהפסיק את השתוללותו - פגיעה בבבת העין.

השגריר האמריקני בא לראיון שניתן לו לפי בקשתו. עמדי ישב יעקב הרצוג. תוכן הראיון היה מעולף סוד - וייט שהיה בביתי אמש לא ידע עליו דבר. משהתיישב הוציא מכיסו נייר והודיע חגיגית כי נתבקש על-ידי מזכיר המדינה דאלס למסור לי שדר אישי. אומנם ההוראה היא למסור את השדר בעל פה, אך הוא מוכן לקוראו באוזני מעל הכתב מילה במילה וגם יהיה מוכן להכתיבו אחר כך ככתבו וכלשונו ליעקב. בשדר מבטיחני דאלס נאמנה כי הוא הוגה יומם ולילה בבעיית ביטחוננו ומקווה כי בבוא מועד יוכל להציע לי משהו שיתקבל על דעתנו, אבל דא עקא, העניין מחייב שיקול רב משום הבעיות החוקתיות הכרוכות בהתחייבויות ההגנה של ארה"ב - רמז ברור כי ההסדר המוצע יכלול ערובה להגנת ישראל - והצורך להתחשב בשיקולים הנוגעים לארצות אחרות. בינתיים מקווה דאלס כי אוסיף לקיים את קו ההתאפקות אשר עליו תפארתי, וכן כי תחול התקדמות בשיחותינו עם ג'ונסטון.

הודיתי על דאגת המזכיר ותשומת לבו. אמרתי כי אין לי מושג על מה הוא חושב ואוכל רק להביע תקווה כי מה שיציע לנו בבוא מועד יסייע לשלום האזור ויוכל להתקבל על דעתנו מפאת תנאיו. אשר לשתי המישאלות, הריני שמח להזדמנות להעיר על נושאיהן. קו ההתאפקות מותנה בהתנהגותם המקבילה של השכנים. אך הללו מתפרעים והולכים, בייחוד בשתי גזרות: הירדנים בחבל בית גוברין והסורים בגבולות "המפורז". התחצפות זו לא נסבול זמן רב בשקט ומוטב לארה"ב להשמיע דברים ברורים ברבת-עמון ובדמשק - אחרת תהיינה צרות. בעניין המים הבעתי אכזבתי המרה מנסיגת ג'ונסטון תחת לחץ הערבים ואמרתי כי כנראה נצטרך להיפרד ועם כל אי-רצוננו לפנות לדעת הקהל הרינו מוכנים ומזומנים לכך ובטוחים ביכולתנו להוכיח צדקתנו בוויכוח שבינינו לבין ג'ונסטון. הסברתי את מקור הרע והתרעתי על הניסיון לקפחנו כלכלית למען תת סיפוק מדיני לערבים - ניסיון שאינו אלא גזילת כבשת הרש. לאוסון נראה המום ונרגש מהתרעה זו אבל שאל בחוכמה אם אין מוכנים לתרום משהו ממי הירדן כדי לאפשר התיישבות פליטים. אמרתי משהו כן, אבל כאן דורשים מאיתנו כמות נכבדה אשר בשום פנים לא ניתן. שוב הוקעתי את הטמטום המרושע שבסירוב לבנון להעביר כמות מים מהליטאני להשקייה בירדן ותמהתי מדוע מתפשרת ארה"ב עם עמדה חשוכה זו.

הגיעתני בקשת לבון כי אמסור לידיו את חומר העדויות שהושמעו נגדו בפני שני החוקרים. קראתי לגולדה ואמרתי לה כי אני נוטה לסרב: אם הוא דורש חומר זה משמע כי כוונתו להשתמש בו ופירוש הדבר התדיינות חדשה עם אנשי חרמו בצבא שתתנהל הפעם באוזני הציבור כולו. אין כלל לשער עד היכן יגיעו הדברים. והעיקר הוא כי לעדים הובטחה סודיות גמורה. אומנם הם גם חויבו על סודיות וברובם הפרו אותה, אבל זה לא יצדיק הפרת דיבורם של אולשן ודורי, בייחוד של הראשון, כלפי העדים. גולדה טענה כי קשה למנוע מלבון מילוי בקשה זה אך נשארתי בדעתי.

ליתר ביטחון שלחתי את שמאי לשאול בדעת אולשן. הביא לי ממנו תגובה שלילית חריפה - אסור, לדעתו לתת ללבון את החומר. לאמיתו של דבר, כל דבר שנאמר נגד לבון ושנראה בעיני החוקרים שייך לעניין ועשוי להשפיע על מסקנותיהם - הובא לידיעתו בחקירת שתי וערב שנערכה לו. משמע שלא הועלם ממנו דבר שהיה לו משקל לגבי הבירור, אלא הדברים נאמרו לו מבלי שיפורש בשם אומרם ועל ידי כך נמנעה ממנו יכולת ההתנקמות - או נמנע רושם של התנקמות מצדו - במקרה אם יישאר שר-ביטחון ויעשה באנשים מה שיעשה.

בקשה זו של לבון הדאיגתני מאוד - משמע כי פניו למלחמה וכי אין לו מושג לתוך איזו שוחה הוא עומד להפיל עצמו. מה אם יתחילו הנפגעים לספר עליו מעשי בלהות הקשורים בחיידקים ובגזים?

בבואי הביתה לארוחת צהרים מצאתי את חיים. הוא מתפרנס עכשיו, אגב ריכוז ענייני "המאוחדת" בת"א, מעבודה חלקית במטה הבחירות - במחלקת ההסברה אשר אשר [ידלין] חולש עליה. ובכן הם מכינים הקלטות של קטעי נאומים של "גדולי הדור" והבקשה שטוחה כי אמציא להם לֶקֶט כזה מדברי.

תקוע טילפן כי ברנס חזר מסוריה ובפיו תנאי חדש של הסורים להחזרת ארבעת השבויים: בדקו ומצאו כי מאז שביתת הנשק נתלקטו בידינו כשלושים שבויים סורים - עלינו לשחררם אם רצוננו להקביל פני הארבעה. ברור כי השלושים אינם בנמצא וספק אם היו פעם. ברנס סבור כי אין זה תנאי בל יעבור, באשר הוצהר לפניו כי הם יסתפקו בכל תשובה אשר הוא עצמו ימצאנה כמספקת.

אחרי שלוש יצאתי עם צפורה לת"א, לחנוכת הבית החדש של התיאטרון הקאמרי. רק הגענו לדירה, והנה טלפון מיעל ורד. אשכול וארן חוששים פן העיתונים ייטפלו לפירסום של "למרחב" ויפתחו במחול שדים סביב לבון. הם מפצירים כי אכנס מייד את עורכי העיתונים, אסביר להם את הנזק הנשקף לעניין במדינה מפירסומו של העניין ואשפיע עליהם כי יתאפקו מכל תגובה למה שהופיע ב"למרחב". שללתי הצעה זו והחלטתי לא להיענות לה: אם אכנס עורכים וכותבי מאמרים ראשיים, הם לא יסתפקו בדברי תוכחה ואזהרה שלי אלא יבקשו לדעת פשר דבר ולרדת לעומקו של עניין. שאלותיהם יביאוני במצר ולא אוכל להימנע מהסתבכות - בסופו של חשבון יוחמר העניין עוד יותר.

הגענו ל"קאמרי" לרגע פתיחת הטקס שאי-אפשר היה לדחותו אף לדקה אחת משום שידורו ב"קול ישראל". הבית החדש נבנה במקום אולם "הפועל" שברחוב נחמני - היכל מעט, נאה בצניעותו, מכיל כ-800 מקומות ישיבה למטה וביציע. הקהל הרב היה מיושב כולו וכל שחקני ה"קאמרי" ועובדיו התיישבו על הבמה. משונה היה לראות את שושנה ברנע [מ"הבימה" לשעבר] בתוכם. יוסף ידין פתח ואחריו נקראתי לנאום ואמרתי מה שאמרתי. סיים יוסף מילוא והיו פרקי נגינה באמצע. אף ראש העיר נשא מידברותיו, ולא בלי טעם. צפורה נסעה מייד לירושלים ואני השתהיתי שעה קלה והתערבתי בין הבריות. תמהתי לריבויים המופלג של אנשים בת"א הנמנים על יקירי קרתא, אם בחומר או ברוח, שכן זכו בהזמנה למעמד חגיגי זה, אשר אין לי מושג מי הם ומה הם. כל "הטבילה" הזאת באווירה כה רחוקה מהיורה הרותחת שאני נשלק בה, באה כאילו להסיח דעתי מהסיוט הרודף אותי - אך הייתי כבורח מעצמי מגורלי ולא הועלתי כלום.

חזרתי אל הדירה. שוב טלפון מירושלים ושוב לחץ כי אכנס את העיתונאים במאמץ נואש של הצלת המצב. עשיתי לעצמי חשבון: מי ומי יבואו? "דבר" אינו טעון ריסון. "למרחב" אינו ניתן לריסון. "חרות" יאטום אוזנו משמוע. "הבוקר" מרוסן ממילא על ידי הבטחת רוקח. ל"על המשמר" אין לחשוש דווקא במקרה זה. כדי להשפיע על "זמנים" אין צורך במסיבת עיתונאים. נשאר "הארץ" והוא המועמד העיקרי והרציני ביותר למעשה פשע במצב הנתון. ובכן יש לנסות אליו דברים ושוב אין צורך במסיבת עורכים לשם כך. אדרבא, לפנייה ישירה ביחידות יש כאן יותר סיכויים.

בינתיים טילפן כסה כי עליו לראותי בכל הדחיפות - ובא מייד. לבון מדוכדך וממורמר כאשר לא היה מראשית המשבר - על סף התמוטטות גמורה. למרבה העלבון והקצף - נמסר לו כי המאמר ב"למרחב" ראה אור משום שהתרתי את רצועת הצנזורה - הווה אומר הסכמתי לקרב את קיצו על ידי הוצאת העניין לפומביות ודווקא באמצעות סיעה ב'. דאבתי מאוד על סיבוך ממאיר ומיותר זה ואמרתי כי אפנה מייד אל פנחס להוציא טעות מלבו.

כסה ניסה לדבר על לבי כי אעשה מאמץ ואכנס את העורכים. נשארתי בדעתי.

עוד כסה מדבר ואיסר בא. הוא שמע על מצב רוחו של לבון. יש להזהירני מהסכנות הצפויות עכשיו ממנו. הוא מסוגל לכל. אין כל אפשרות להצילו. גם אסור להצילו ואשמתי היא כי לא סילקתיו לפני כמה חודשים, כאשר הוא, איסר, בא לתבוע זאת ממני לראשונה (כאילו הייתה לי אפשרות כלשהי לעשות זאת אז, בטרם הקיפה ההכרה בהכרחיות הניתוח את צמרת המפלגה - והן גם עכשיו היא מחולקת בשאלה זו, ולאו דווקא לפי קווי המוצא המפלגתי, ונמיר וברקת יוכיחו!). עכשיו עלי לנקוט כלפיו בקו החריף ביותר. לשווא ולחינם יהיו כל המאמצים למנוע פרסום בעיתונות. העניין יָצָא לאוויר העולם ושוב אין לעצור את הנחשול. לא זוהי הסכנה - נזק זה ייגרם ממילא - אלא יש למנוע אסון נוסף העלול להיגרם על ידי לבון עצמו. לפי ידיעות שבידי איסר הוא מתכונן לגולל את פרשתו בפני הציבור. הוא אוסף חומר על משפט טוביאנסקי כדי להרשיע את גיבלי. אבל השמצה כזו של גיבלי פירושה השמצת בן-גוריון, שלא רק לא הדיח את גיבלי אלא אישר העלאתו בדרגו ומינויו לראש אמ"ן. וכן יש סכנה של ניאוץ הרמטכ"ל ואין כלל לדעת עד היכן יגיעו הדברים אם יינתן חופש פעולה למשחית. עלי לאיים על לבון בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אוחז נגדו באמצעים הנמרצים ביותר - עד לדרישת הוצאתו מהמפלגה והחרמתו הגמורה - אם יעז לבצע זממו.

השמאי הקטן הזה נוקב ברצינותו וביושרו, אבל דווקא ישרנותה הבלתי אנושית כמעט של מחשבתו עושה לפעמים את עצותיו לנטולות ממשות מציאותית. על כל פנים לא השתכנעתי כי זהו הצעד שעלי לעשות ברגע זה דווקא - להפחיד ולהרתיע את לבון ממעשים אשר בוודאי גם לדידו טרם הגיעה שעתם.

טילפנתי לאפי וביקשתיו לגשת מייד אל לבון ולהסביר לו את הטעות בדבר הצנזורה. חשבתי כי מוטב לי למסור את ההסבר על ידי שליח שידבר עם לבון פנים אל פנים משאבוא להצטדק לפניו בשעה זו בטלפון.

אחרי זה אחזתי את השור בקרניו. טילפנתי ל[גרשום] שוקן וביקשתי לדעת מה כותב "הארץ" למחר. נענה ומסר לי בהרחבה תוכנו של המאמר הראשי: הם חוזרים על מה שהופיע ב"למרחב" ואחרי זה מצטטים שני בתים משירו של אלתרמן, קובעים כי זהו העניין שבגללו נערכה חקירה ביחס לפעולות שר הביטחון ומסיימים בדרישת סילוקו. התחלחלתי. אמרתי לשוקן כי אסור לו לפרסם מאמר כזה. זוהי הסגרת המדינה. לדעת הקהל העולמית לא איכפת אם הפעולות במצרים נעשו על פי הוראה מוסמכת או בלתי מוסמכת - לדידה העיקר הוא הודיית ישראל כי הפעולות נעשו על פי הוראה מישראל. זוהי איפוא נעיצת סכין בגב המדינה. יתר על כן, הרשעה פומבית של לבון לא תהיה המילה האחרונה. הוא יצא להתגונן ויבקש להוכיח כי קולר התליות בקהיר אינו תלוי בו. ויכוח פומבי בשאלת האחריות לאסון קהיר יהיה כשלעצמו אסון. "הארץ" יתחייב באחריות פלילית אם יפתח סכר לנחשול זה של הוקעות והאשמות.

אך מיודעי גוסטב לא לקח מוסר. העיתון [- אמר -] מָעַל כבר די בתפקידו הציבורי על ידי שתיקה, גם הפסיד מבחינה עיתונאית. שני עיתונים אחרים כבר הקדימוהו - "דבר" ע"י פירסום השיר ו"למרחב" על ידי סיפורו. אשר לנזק שבגילוי האחריות לעניין מצרים, הרי השיר לא פירש בשם הארץ והקורא יכול להסיק כי הכוונה לשבויים בסוריה (איזה היגיון נפלא ואיזה יושר מופתי!), ואשר ללבון שייפגע וישיב, הרי בפירוש הצהיר פעם בכנסת כי לעולם לא יענה על התקפות בעיתונות, כל שכן על אלו שב"הארץ"! התווכחתי עד שיבש חיכי והרפיתי ממנו בשאט. אחרי הכל, אמרתי, בידי הצנזורה ומה שלא יעשה השיכנוע תעשה השררה.

אבל טילפנתי הפעם בעצמי לפנחס לבון ואמרתי לו כי מחר עומד להופיע מאמר ב"הארץ" הדורש התפטרותו. הוספתי כי ראיתי כחובתי להעמידו מראש על הצפוי. כוונתי המסותרת הייתה להעמיד את פנחס במיבחן! היבין כי מוטב לו להקדים ולהתפטר ולפרסם זאת מייד? בין אם הבין או לא הבין - ודאי הבין! - לא הראה כל נטייה להסיק מסקנה זו.

איסר הלך ממני למפלגה להיפגש עם כסה ונמיר. אני קבעתי לעצמי לאותו ערב ביקור אצל שפרינצק. גוּנַב אלי כי הוא נפגע עד עמקי הנפש משום שלא הוזמן להתייעצות המפלגתית שהייתה בביתי. גולדה דאגה להודיעני זאת ויעצה כי אעשה משהו לפייסו. מייד הזמנתי עצמי לביקור. לא פיללתי איזה ערך מכריע בהתפתחות העניינים עתיד להיות לשיחה זו.

ובכן יצאתי לנסוע לשפרינצק ובדרך סרתי למפלגה. מצאתי את נמיר, כסה ואיסר ממתיקים סוד. הבינותי כי איסר הרביץ כבר את מישנתו בדבר מזימת לבון והאמצעי היחיד לסכלה. נמלכתי בדעת השלושה בדבר הורדת גרזן הצנזורה על העיתונות הערב ולא מצאתי תמיכה. פיקפקו אם תוכל הממשלה לקיים איסור שאין מוכח כורחו מבחינת הביטחון.

בבואי לשפרינצק ראיתי משאלותיו הראשונות כי אני פטור מהמשימה שהיטלתי על עצמי - לספר לו ביחידות מה שהרציתי לפני החברים במקובץ. הוא פתח בהצהרה כי לא איכפת לו כלל גורלו של לבון [אף שהדבר היה טבעי בהיות השניים יוצאי "הפועל הצעיר" בטרם מפא"י] - כל דאגתו היא לעתיד הצבא. הצבא זהו העם, זוהי המדינה. אסור למוטט את רוחו. יש רק הצלה אחת - ב"ג חייב להיות שר הביטחון. אמרתי כי כבר נמצא מי שהגיע למסקנה זו - שאול - וכבר דיבר ודיברו גם אחרים עם ב"ג על כך, אך הוא דחה את ההצעה לחלוטין. אם כך - אמר שפרינצק - הריהו איש חסר אחריות. שאל אותי חותכות: האם אני מוכן בלב ונפש לקבל את ב"ג כשר הביטחון? אמרתי: "ללא כל פקפוק, בלב שלם!" חשתי כי אבן נגולה מעל לבו - אבל מה בצע אם ב"ג מסרב? טען וחזר טען והדגיש שוב ושוב כי זהו המוצא היחיד וכי יש לעכב את סידור העניין וממילא כל פרסום שהוא עד שיוסכם עם ב"ג על שיבתו למשרד הביטחון. לא האמנתי כי הדבר ניתן אך אמרתי: "אדרבה, ננסה שוב". סיפרתי לשפרינצק כיצד עומדים ענייני הפרסום ובאיזה דין ודברים אני עומד עם "הארץ". לא האמין למשמע אוזניו - בתמימותו סירב להאמין כי גוסטב שוקן מסוגל לא לציית לרה"מ כשהוא פונה אליו בקריאה אישית בשם ענייניה העליונים של המדינה. כדי ללמדו לקח בהווי הציבורי של מדינתנו הזמנתי מיניה וביה את שוקן לטלפון וערכתי עליו התקפה חזיתית שנייה, עוד יותר נוקבת ומוחצת מהראשונה. דיברתי בקול רם, למען ישמע שפרינצק כל מילה ומילה. גייסתי מחדש את כל מערכת הטיעונים והעליתי חרס. שוקן עמד כקיר אטום. שוב זרקתי את השפופרת בחרון-אין-אונים. שפרינצק תמך בכל עוז בהפעלת הצנזורה.

עוד מראשית הערב אמרתי לשמאי כהנא להודיע לצנזור הראשי כי עליו למנוע כל פרסום שפירושו כי מעשי מצרים נעשו על פי פקודה מהארץ. אישרתי מחדש הוראה זו לאחר כישלון ניסיונותי להשפיע על שוקן ואמרתי כי עוד הלילה ארצה לקבל דוח כיצד נסתיימה המערכה עם העיתונים על תגובותיהם, נוכח ההוראה שנתתי.

שפרינצק לא נח ולא שקט. מששמע כי עוד יושבים חברים במפלגה נסע איתי קרוב לאחת-עשרה לשם והשמיע באוזני נמיר וכסה את האני-מאמין שלו לגבי ויתור על לבון והחזרת ב"ג.

משהוצגה כך השאלה ומשום התאוצה החמורה שחלה בקצב התפתחות העניינים קבעתי למחר בבוקר התייעצות דחופה של חברים בת"א. שמאי החל מטלפן לירושלים והחריד את אשכול וזיאמה בהזמנת חצות. את גולדה מצאנו בת"א. גמרנו כי יש להזמין גם את ב"ג ולאחר שכל הניסיונות להשיגו באמצעי הקשר של צה"ל נכשלו, שיגרתי אליו באישון לילה את נחמיה ארגוב ובידו שדר ממני כי הוא מתבקש לבוא בבוקר לת"א, אך אם אינו יכול לנסוע מחמת מצב בריאותו, הרי חברים אחדים יבואו אליו לשדה בוקר.

בחצות קבלתי דוח על המצב בעיתונות, שהתברר אחר כך כי לא היה מדויק, באשר נתקבל מהעיתונים חומר גם אחר חצות. לפי הסקר הראשון - נפסלה מחציתו השנייה של המאמר הראשי ב"הארץ", התולה קולר מצרים בצוואר לבון, אך הוכשרה המחצית הראשונה החוזרת על סיפר "למרחב" וקובעת כי אכן הועמד לבון לחקירה - לא חשוב אם ביוזמתי, לפי גירסת "למרחב", או ביוזמתו-הוא לפי גירסתי. בשאר העיתונים לא נפסל דבר רציני. ב"חרות" אין מאמר ראשי, אלא רק מסירת תמצית הסיפור של "למרחב" ואילו ב"על המשמר" יש מאמר שאין בו פסול.

ואחרי כל אלה כששכבתי לישון עוד לא ידעתי כי מחר תבוא ההכרעה ואיזו הכרעה תבוא.