ב"ג תחת לבון
יום ג', 8/2/1955
בבוקר, במשרד החוץ, התכוננתי להרצאה על המו"מ עם ג'ונסטון בוועדת חוץ וביטחון. חידשתי בזיכרוני את שלבי התפתחות העניין ועיכלתי את שפע החומר שקלטתי מפי וינר.
ההרצאה בוועדת חוץ וביטחון נמשכה כשעתיים. היו שאלות למכביר שעניתי על המדיניות שבהן והנחתי לווינר לענות על ההנדסיות. הגישה הכללית של חברי הוועדה הייתה עניינית והאווירה כולה הרבה יותר חיובית ופחות עצבנית מזו ששררה בוועדה המדינית של המפלגה ואף באותה התייעצות במשרד רה"מ בהשתתפות חברַי השרים והרמטכ"ל. בגמר הישיבה העתירו חברי הוועדה ובראשם ריפתין ובן-אהרון שבחים להרצאתי בשל בהירותה והיקפה. שאלתי את וינר אם עמדתי במבחן ותשובתו הייתה: "בהצטיינות!" בלאס היה מלא התפעלות: "אני נבהל ומשתומם," אמר, "כיצד יכול אדם להכיל בראשו חומר כה רב."
קרוב לגמר הישיבה נכנס שמאי ודחק פתק לידי. קראתי: מודיעים כי [גיאורגי] מַלנקוב [ראש ממשלת בריה"מ] התפטר. מייד בישרתי את החדשה המרעישה לחברי הוועדה והתדהמה הייתה ניצחת. מבטים מתגרים נתלו בריפתין אך הלה לא נבוך. "אם זה נכון, אזי זה בסדר", הייתה תגובתו הטיפוסית.
בבואי הביתה לארוחת הצהריים נודע לי כי צפורה בילתה שוב את הבוקר בבית-נקופה. הסיעה לשם במכוניתה את אסתר מימון וטיפלה יחד איתה בריכוזן ובמיונן של נשים המוכנות ללמוד עברית. הוברר לה כי את העולות החדשות הרבה יותר קל להמריץ ללימוד השפה מאשר את אלו שכבר נשתקעו זה שנים בחיי שיגרה והורגלו לא לדעת עברית; הללו איבדו את כושר ההתעוררות והמאמץ. צפורה נתקלה בתופעות משונות ביותר בשדה חינוך הילדים. בני העולים החדשים, שאינם יודעים עברית, משתלחים מבית הספר שבקריית ענבים חזרה לבתיהם ומופקרים לחוסר כל חינוך. ילדה אחת שולחה הביתה משום שהוריה לא שילמו בעדה סכום מסוים - כזהו חינוך חינם שנותנת המדינה לילדיה! אם אחת, עולה מתוניסיה, אשר שלושת ילדיה נשארו מחוץ לכותלי ביה"ס של קריית ענבים, נוסעת איתם יום-יום לירושלים להביאם לאיזו ישיבה אשכנזית במאה שערים - פיתרון אחר לבעיית חינוכם לא נמצא!
ההתקפות [של הכיב] פחתו במקצת, אך עודני מקפיד על מנוחה יותר ממושכת לאחר ארוחת הצהריים ואמצעי ריפוי זה משפיע לטובה.
אחר הצהריים נפניתי סוף סוף לחיבור תדריך מפורט לאליהו אילת, המיוחל ממני זה ימים, לקראת שיחתו עם אידן מחרתיים. יצא מברק ארוך מאוד. לכתחילה ניסיתי לכנס את הממשלה לדיון במדיניות חוץ היום, למען יחובר התדריך ללונדון על יסוד מסקנותיו, אך השרים לא נתפנו, הישיבה נקבעה למחר, וניסחתי בינתיים את ההוראות על דעת עצמי.
ב-5.30 נסעתי עם צפורה לכנסת לשמוע את נאום התקציב ומצאתי את אשכול כבר מדבר. נאומו נמשך עד להפסקה, התחדש אחרי ארוחת הערב ותפס את כל הישיבה השנייה. הנאום היה רב-תוכן וענייני ביותר - בהיר בניתוח ומשכנע בריכוז העובדות. השתרע על פני שדה רחב ומגוון ולא בכל חלקיו בלט בו הציר המרכזי. הודגשו בו הישגים רבי רושם בבלימת ההתייקרות, בעליית קרן המטבע, בהגברת הייצור ובהגדלת היצוא. הובלטו מגמות ההבראה במשק הכספים וכיווני התפתחות חיוביים בכלכלה הלאומית. לא חסרו בו אזהרות לגבי העתיד אך כל נשימתו הייתה תקווה איתנה ומבוססת בהכתרת המאבק הכלכלי בניצחון. לא הועמדה באכזריות מספקת בעיית התהום בין רמת החיים הקיימת לבין הכנסות מטבע חוץ שתיפער לאחר סיום פרשת השילומים והמענק. ההתראה על הבאות לא הושמעה בכל חומרתה. גם לא הוצגה במלוא רצינותה בעיית קליטת העלייה ההולכת וגדלה כיסוד עיקרי במערכת דאגות המדינה לעתיד הקרוב.
דיבורו של אשכול - כחטיבת עצים: סגנון ללא כל ברק והיגוי ללא נוי, גם היעדר גמור של ארשת חגיגיות ויראת כבוד כלפי המעמד המיוחד במינו של הגשת התקציב השנתי. מהפסוקים הראשונים הושרתה אווירת חולין. המטבע הכבד הלך ונפרט למעות זעירות. תשובות עוקצניות ושטחיות לשיסועים ומשפחתיות בלתי-הולמת בהערות צדדיות הוסיפו להפשיט את ההופעה מכל מחלצות של מעמד מכובד. אבל עם כל אלה הייתה הרגשה ניצחת כי כאן עומד לפני הבית אדם היודע היטב מה הוא רוצה ומה הוא עושה, החותר בכוח עצום לקראת המטרה שהציב לעצמו והמוכן להעמיס על כתפיו האיתנות משאות כבירים מבלי שתיכוף קומתו.
התלחשתי עם זיאמה על פיתרון בעיית לבון שהוסכם עליו אמש. אמר: "ידעתי כי הדבר למורת רוחך, אבל האמן לי כי זהו המוצא היחיד - אין זולתו." בהפסקה שוחח אשכול עם לבון וגמר איתו על חילופי פרס-נחמיאס. הרגשת הדיכאון מהוויתורים שעשיתי - על ידי השארת לבון עצמו ועל ידי סילוקו הזמני של פרס - לא עזבתני כל היום.
בינתיים "משברון" חדש. קיבלתי מכתב מרוזן בו הוא מודיעני נחרצות כי מנוי וגמור עמו להתפטר באם יבצעו המשפטנים את איומם לשבות. אבל הוא עצמו הוסיף בעל-פה, כי לכתחילה קיווה כי איומו זה ירתיע את המשפטנים, ואילו הם לא כן עימדם: אדרבה, יתפטר השר ויתברר על ידי כך ברבים לאיזו שערורייה גורמת הממשלה בעקשנותה.
בארוחת הערב בבית, בין ישיבה לישיבה, פתחתי את המַשדר ושמעתי שיר חדש של [מרדכי] זעירא, המילים ליצחק שנהר ["מה אומרות עיניך?"], מושר בפי רמה סמסונוב, שקולה ואמנות זימרתה נתעלו מאוד. המנגינה מלאה חן, אך לא גרסתי את שבירת השיר לשניים על ידי מעבר-פתע ממיקצב של שלושה רבעים לארבעה רבעים. זהו אחד השירים החדשים שנתחברו ביוזמתו של מינהל ההסברה - יותר נכון ביוזמתו האישית של זיאמה ארן - והמופצים עכשיו ע"י "קול ישראל".
עד אחת ישבתי על הניירות. בין השאר קראתי שתי מגילות ארוכות - דוח מדכא של אלישיב על סיורו בקרים ודוח עוד יותר מדכא של אורבך על שליחותו האחרונה בקהיר. מהשתמטותו השיטתית והעקשנית של נאצר מלראותו הפעם אפשר היה להסיק כי העניינים אינם כשורה ויש לחכות לסוף מר. מאוד פצעה אותי הערת לואיס ג'ונס, מיודעי מהשגרירות האמריקנית בקהיר [לאורבך], כי כנראה "אין לשרת שליטה על העניינים" אם מעשים מטורפים כאלה יכלו להגיע לביצוע. והרתיחה אותי עקיצתו של איש מחמ"ד זה, המקובל אצלנו כהוגן ביחסו לישראל והנחשב לידידם הפרטי של נחום גולדמן מזה וטדי קולק מזה - כי גם אם תהיה תלייה, אין בזה אסון בשבילנו, שכן ודאי יעזור לנו הדבר לאסוף יותר כסף באמריקה!
