יום ב', 7/2/1955
קמתי בהרגשה כבדה והייתי טרף למוסר כליות. אילו מלכתחילה דרשתי התפטרות לבון וחסל - היה לעמדתי בסיס עקרוני ותוקף מוסרי. עתה שוויתרתי לגבי העיקר והסכמתי להישארותו, אלא דחיתי את תנאיו, נמצאתי נלחם כאילו על מעמדו של שמעון פרס ונגד זכותו של שר להחליף את מנהלו הכללי כרצונו - עמדה שאין בה תפארת יקרה.
עשיתי כשעה במשרד החוץ בעניינים שוטפים ועברתי למשרד רה"מ. דנתי עם יצחק נורמן שבא מניו-יורק ועם אליעזר דורון, הממונה על קשרי תרבות במשה"ח, על עתידה של "קרן נורמן" בארץ. אחר כך שמעתי מפי עמנואל אולסבנגר [פולקלוריסט, אספרנטיסט, משורר ומתרגם, עשה בשליחות ציונית בהודו] סניגוריה על "היורדים" להודו, כ-150 נפש, המשוועים להיות מוחזרים לארץ. הם מתגוללים בהקדשות ומתנוונים מוסרית - סוף בנותיהם לזנות ובניהם לפשוע. אלה היו דברי אולסבנגר ונזכרתי בפסוק, משירו של [זאב] ז'בוטינסקי על מות הרצל: "פּוּסְט סינוּבְיָה אִדוּט ונוּצְ'נִיֶה ווֹרִי אי דוֹצֶ'רי ו פּוֹבְּליצְ'נִיֶה דוֹמָה!" [יהיו הבנים גנבי-ליל והבנות – יושבות בתי-קלון; רוסית; ר' "הספד", ז' ז'בוטינסקי, כתבים, כרך ב' (שירים) ע' רל"ח]. הסוכנות הכריזה פעם על חנינה אך נרתעה משהחלו עולי הודו שבארץ לערוך שביתות שבת ברח' נחלת בנימין בת"א.
ביקשתי את טדי לברר מה חדש אצל לבון בת"א אחרי ישיבת אמש ונוכחתי לדעת כי אפי משדלו להישאר ובינתיים הוא מטכס עצה כיצד להמציא לו "הצלת פנים" על ידי דחיית פיטוריו של שמעון פרס לחודשיים-שלושה. ישבתי על מדוכה זו עם טדי ועם זאב [שרף]. סיפרתי לזאב על שיחת אמש ואמרתי כי כל אדם המכבד עצמו אילו שמע מה שאמרתי באוזניו אני ומה שאמרה גולדה - כי הוא הנושא באחריות מוסרית הן לאסון קהיר הן לסבך הנורא שנוצר בצמרת הביטחון - היה מסתלק בעצמו. זאב טען כי יש לנו עניין כאן עם אופי ומוח מיוחדים במינם. אמרתי: "עכשיו יֵצֵא, כי בהישארו מבלי לעמוד על פיטורי פרס הוא שעשה ויתור לי ומגיעה לו הערכה על כך."
שניהם, טדי וזאב, הזהירוני על השערורייה העתידה להתפתח בעקבות הבירור שדרשו רוזן ו"הכלליים" בממשלה. הדבר עלול להביא לידי פיטורי לבון בדרך של לחץ מבחוץ ויהיה בזה ביזיון לאין שיעור יותר קשה משאילו פרש מאליו.
ישיבת המוסד לתיאום - לאחר הפסקה של כמה חודשים. מהממשלה גולדה ורוקח וצבי אבנון ממשה"ח. אשכול עסוק בחיבור נאום התקציב. מהסוכנות יוספטל, שרגאי, קול וגרנות. על הפרק עלייה מצפון אפריקה. שרגאי נקב ספָרות מעודדות ומדאיגות כאחד. מינואר עד יולי עלו בסה"כ 5,000. מאבגוסט עד דצמבר - 13,000. בשבעת החודשים הראשונים ירדו 3,200. בחמשת האחרונים - 1,700. מחצית עולי צפון אפריקה באו מהכפרים. המגמה להעלות את אחוז הכפריים ל-75 אחוז. איכות העלייה נשתבחה, אחוז הזקוקים לסעד ירד בשיירות האחרונות ל-4-2 אחוז. כיום עולים 2,500 בחודש, אך במרוקו ובתוניסיה עומדים הכן 80,000 לפי כללי התבריר הנהוגים כיום. אפשר בנקל להכפיל את המיכסה החודשית אם יהיו אמצעים לקליטה. לפי המיכסה הקיימת של 30,000 לשנה - אנה אנו באים? הריבוי הטבעי של שתי היהדויות הוא למעלה מ-20,000 לשנה. הכוננות לעלייה במעלה. הבשורות המגיעות מהעולים שהועברו ישיר מהאונייה להתיישבות - קיבלו בית, ריהוט, כלים, עבודה - נוטעות אמונה ומחזקות את הרצון לעלות.
יוספטל מילא אחריו והעמיק את ניתוח המצב. בששת החודשים האחרונים של עלייה מוגברת הלכו שני שלישים להתיישבות ומחצית השליש הנותר לאזורי פיתוח. הישג כזה עוד לא היה לנו. עד כה היה שיא העוברים להתיישבות בעלותם נחלת עליית תימן והאחוז לדידם היה % 47. עכשיו % 66. (אבל עמדו לנו עד עתה הבתים הריקים. מכאן ואילך תכבד הקליטה. אם נשוב לאוהלים ולבדונים - תשתנה התמונה מקצה. גם עכשיו אין לבטוח ביציבות. בכוחו של ארגון משוכלל מתמיינים האנשים באוניות, מסתמנים במספרים, מוּלָכים מהרציף לאבטובוס ומובלים מחיפה למרחקי הנגב מבלי שיהא להם מושג מה קרה להם. רק כעבור זמן הם נותנים דעתם על מצבם ומתחילים להקשות קושיות ולבוא בטענות. גם להמשך העלייה בקצב הקיים אין האמצעים מספיקים כלל ועיקר, כל שכן להגברת הקצב.
גולדה הגדירה את המצב בפשטות: העלייה החדשה נקלטת על חשבון יהודי חוץ לארץ ותושבי המעברות בארץ. הבתים הניתנים לעולים הם אלה שנבנו בשביל אנשי המעברות. שיכון אלפי העולים פירושו כי אלפים אחרים, ותיקים מהם, יבלו עוד חורף אחד - הרביעי או החמישי - בבדונים ההולכים ונרקבים ועלולים להתפורר בשל סופה או להיסחף בשיטפון. גולדה הציעה לכנס ישיבה משותפת של הממשלה וההנהלה לטכס עצה כיצד לגייס אמצעים. לדעתה מתחייב מאמץ להשיג בארץ 25 מיליון ל"י מחוץ לתקציב הקיים. רוקח התחלחל למשמע הסכום אך סיימתי את הישיבה בקבלת הצעת גולדה.
עניין החזרת היורדים מהודו לא נסתייע. יוספטל ושרגאי לא אבו לשמוע. סכנת העולם התחתון אורבת לנוער במרוקו לא פחות מאשר בבומבי. יהודי הודו - הכוונה ל"בני ישראל" - הם יסוד יחיד במינו. כאן הם תובעים בכל פה כי יחזירום להודו, שם - כי יעלום מחדש לארץ, אך משהם עולים, שוב פיהם מלא טענות ותביעות ואין פיתרון לבעיית קליטתם, אלא בסידור קיוסק או דוכן של רוכלים לכל אחד ואחד. העיקר החסר להם הוא תחושה ראשונית של השתייכות לעם היהודי וראיית הארץ כמולדת. הם נשארים גוף זר, אבר מדולדל, ונראה כי אין להם תקנה אלא בדור הבא. בינתיים אפשר לחסל את שביתות השבת שלהם על המדרכה בנחלת בנימין רק על ידי תביעת ההורים לדין על שהם מפקירים ילדיהם ללינה ברחוב ונטילת הילדים מהם בחוזק יד.
לעומת זה לא יכול יוספטל לגמור את ההלל על יהודי קוצ'ין. הללו אנשי עבודה, שמחים בחלקם, מלאים להט דתי של אהבת הארץ. שיא השבח בפי גיורא ליהודים אלה - כי הם דואגים לילדיהם, חוסכים מפתם להאכילם וכל מעייניהם בגידולם.
התקפות האולקוס לא הירפו ממני כל היום.
אחר הצהריים השתתפתי בישיבת המליאה של ועדת השמות - ישיבת פרידה מהיושב ראש, אברהם בירן, היוצא להיות קונסול כללי בלוס-אנג'לס. ועדה זו צמודה למשרד רה"מ, אך מעולם לא ראיתיה בעבודתה וזו הייתה לי ההזדמנות להשכיל. דנו בקביעתם הסופית של שמות היישובים העתידים לקום בחבל לכיש ומלבב היה לראות תלמידי חכמים זקנים וצעירים ובינונים - נניח [ישעיהו] פרס ו[אברהם] ברוור, [שמואל] ייבין ו[מיכאל] אביונה, [דוד] עמירן ו...[שם חסר] - מתנגחים בהלכה ויורדים איש לחיי רעהו במחלוקת לשם שמים.
אחרי כן קיבלתי את אולשן וחיים כהן שבאו לתנות צרתם של המשפטנים בשירות הממשלה. גייסתי את זאב שרף לעזרה ושנינו הצהרנו כי טווח המשכורת הקיים פסול בעינינו אך הסברנו מדוע אין לשנותו כיום ומדוע אי-אפשר לתקנו קמעונית והטלנו יהבנו על ועדת גורי.
עוד אתמול, אחרי שביישתי כהוגן את דינור על שתמך כמוכה סנוורים בנוקשותה העקרונית והעקרה של גולדה בעניין "מועדון המריבה", טילפן לי והודה כי בפעם הראשונה נודע לו מפי כי ההורים חוששים לשלוח ילדיהם למוסד שהפך מוקד של קטטות ושערוריות ומתעוררת השאלה לשם מה ולמען מי כל הריב. קיבל על עצמו להפעיל את מנגנון משרד החינוך ואם אומנם יתברר כי אין המועדון מצדיק עצמו מבחינה חינוכית, ייתן הוראה להעבירו. אמרתי לו כי אין העניין כה פשוט, אבל אדרבה, ינסה. היום זירזתי את שמאי להפעיל את אנשי משרד החינוך וקיבלתי דוח כי בבוא מפקח למועדון מצא שם בסה"כ 12 ילד והוגד לו כי לפעמים באים עד 25, אבל רק הודות להפצרתם של מדריכים. לאנשי משרד החינוך ברור כי יש להעתיק את המועדון למקום אחר והם קראו לברעם ולדינה בת חורין [מזכירת ארגון אמהות עובדות בי-ם] להודיעם את גזר דינו של המוסד.
המשכתי בניתוח תוכנית המים האזורית עם וינר ושוב למדתי הרבה.
ישבתי שעה ארוכה על ניירות וחיברתי מברק ממושך וממורט למונטור להזהיר מפרשה חדשה של התנגשויות פרועות וריב מפוצץ [של מפעל "המילווה"] עם "המגבית המאוחדת" בארה"ב.
אחרי ארוחת הערב נסעתי עם צפורה, במכוניתה, לכנסת לחגיגה השנתית של "יום הולדתה". כרגיל, היה המון עם רב - חברי הכנסת ורעיותיהם, כל פקידות הכנסת ופקידי ממשלה רבים, וקהל מוזמנים עצום מבחוץ. כל אלה התנודדו מחדר לחדר, נדחקו בצד ובכתף, ובעצם לא ידעו על שום מה כל השמחה ומה טעם בואם והסברת פניהם איש לרעהו.
נסגרתי עם אשכול וזיאמה באחד החדרים ושפכתי לפניהם מרי שיחי. האם ברור לנו מה עלולות להיות תוצאות בירור עניין קהיר בממשלה? הן משעה שעורר רוזן את הבעיה יצאה זו מתוך ד' אמות של בירור פנימי בחוגנו הצר ונכנסה לזירה הבין-מפלגתית עם כל איומי הפומביות. ובכן כיצד אסביר מה קרה? האומנם אעשה שקר בנפשי ואחפה על הנבלה שנעשתה כאן? ואם לא אחפה - הן עלול לבוא אסון ציבורי. כלום לא תתחייב בסופו של חשבון התפטרות לבון מאונס, לאחר שלא באה מרצון, וכלום לא יעשו מזה "הכלליים" קרניים לנגח את המפלגה ונוצת-פאר למגבעתם להתגנדר בה בבחירות? שני חברַי ניסו לחלצני מהמצר הנפשי ולשית לי עצות כיצד להציג את העניין לבל יבולע לנו יותר מדי, אך דבריהם לא קלעו למטרה ונדברנו כי עלינו להידבר בעניין זה יחד עם לבון - בלית ברירה יחד איתו ואולי על מנת שהוא ימסור את ההסבר בממשלה ולא אני.
אשכול החזיר את השיחה לבעיית לבון כשלעצמו. התרמז מדבריו כי הוא מבקש דרך לספקו בעניין שמעון פרס. התנגש בהתנגדותו של זיאמה לכל מחשבה על פיטורין אבל מתוך הדין ודברים שביניהם נסתננה לאט לאט הצעה להחליף את פרס, מבלי לשלול ממנו את תואר המנכ"ל, ב[יוסף] נחמיאס [נציג משרד הביטחון באירופה], זאת אומרת להחזיר את נחמיאס מפריס לקרייה ולשלוח את פרס לחצי שנה לפריס לנצח על הרכש. באופן כזה לא יפוטר פרס ועם זה לא ייאלץ לבון להחזיק במחיצתו מנכ"ל שאין לו אמון בו. נשאלתי לדעתי ואמרתי כי אני מיואש מכל העניין. שורש הרע הוא בהשארת לבון על כנו. זהו הרס האמת בנו, אנו אנשי הקבוצה המרכזית במפלגה, הרס האמון ביושרנו הציבורי, באומץ לבנו האזרחי, במוּסרנו. יאמרו עלינו כי אנו מחפים על חבר שפשע, רק משום שהוא חבר. על ידי התנהגותנו זו אנו תוקעים מסמר נוסף בארון הקבורה של המפלגה.
זיאמה שאל: "אילו פעלת על דעת עצמך, ההיית מפטרו?" אמרתי: "בהחלט, זוהי הכרתי הגמורה". אמר: "וכיצד היית מסביר את הדבר בציבור?" ואשכול הוסיף: "כיצד היה הוא מסביר את הדבר? הן היה מפיץ את גירסתו ברבים, בין כך ובין כך היה זה אסון וחורבן." והמשיך: "ומי היה בא במקומו?" אמרתי: "אתה, בעזרת שאול." אמר: "אין לזה שחר. לא אבוא לעשות עצמי לצחוק בעיני הצבא. אין לי כל אפשרות להיכנס לעניינים. פנחס ספיר נוסע. אחרי שובו עלי לצאת לארגנטינה. אין תוכנית זו באה בחשבון כלל".
שוב הוכנסתי לתוך מחנק שאין ממנו מוצא.
