יום א', 6/2/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום א', 6/2/1955

 

 

יום א',  6/2/1955

 

הלילה שוב פקדוני התקפות. רוחות זעף השתוללו כל הלילה וניתכו מטרות עוז. סוף סוף היורה המיוחל.

הרב סנקביץ בא למשרד למסור דוח על עלילותיו [בהשגת פשרה בפרשת "מועדון המריבה"]. עוד אמש הלך אצל הרב [פנחס] אפשטיין, רבם הראשי של נטורי קרתא. הלה סירב בתחילה להטות אוזן לשידוליו, אחר כך התרכך ולבסוף הסכים ל"שביתת נשק" סביב המועדון [של אא"ע] תמורת הבטחה כי אכנס לעובי הקורה על מנת לפתור את הבעיה תוך שבוע - אבל טען כי עליו להימלך באנשי שלומו ודחה תשובתו הסופית.

הייתי בטוח כי לבון יבוא לישיבה זו, לאחר שנעדר מהקודמת, ואף אומנם הופיע.

לפני התחלת ישיבת הממשלה ניסיתי להשפיע על רוזן כי לא יעורר בישיבה שאלת החקירה בזוועת קהיר - ולא הצלחתי. כדי לשכנעו גיליתי לו את הסוד כי כבר נערכה חקירה ולא הגיעה לקביעת האחריות הישירה. רוזן נשאר בשלו ונבצר ממני לשלול זכותו כחבר הממשלה לתבוע דוח בעניין כה מזעזע.

משהציג רוזן את השאלה בישיבה נשתררה סביב השולחן מתיחות קודרת. רוזן סיפר כי נדהם לשמוע את חברי ועדת חוץ וביטחון גורסים כדבר מובן מאליו כי המעשים במצרים נעשו על-פי פקודה מהארץ וכי היה כאן כישלון של הביון הצבאי. עוד יותר התפלץ כשהוברר לו מפי איזה חבר קיבוץ מ"העובד הציוני" שהשתתף בישיבת הנהלת מפלגתו, כי "הכל יודעים" כי כך נפל הדבר. אם זוהי האמת, עליו לדעת מי האחראי. הידע רה"מ על העניין? האומנם נתון החופש לצבא להשתולל בכגון אלה כאוות נפשו? וכהנה וכהנה. "הכלליים" החרו ותמכו בהצעת רוזן - למנות ועדת שרים שתחקור בעניין. גולדה ואשכול ניסו בלי הצלחה רבה לטעון כי אין הממשלה חייבת לדעת הכל ומוטב להניח את העניין בידי רה"מ. סרלין סתם טענה זו בהוכיחו כי אם אומנם אין חברי הממשלה חייבים לדעת פרטי המעשים, הרי הם האחראים למדיניות ורצונו לדעת אם ומתי הוחלט כי מענייננו לחרחר ריב בין מצרים וארה"ב על ידי פיצוץ מוסדות אמריקנים באלכסנדריה. המתח הלך ועלה. לבון שתק. לבסוף חילצתי את הישיבה מהסבך בהודיעי כי אני שקוע כבר ממילא בבירור העניין ואוכל למסור הודעה בישיבה הבאה. אסור [?] אם ידעתי מה אומר ומה אדבר.

[פתק לא מתוארך ולא חתום שנשמר בתיק צמוד ליומן, שכותבו לא זוהה, אך נראה שהוא משרי מפא"י או צמרתה, מובא להלן:]

בעניין ועדת השרים צריך לומר: חקרתי את העובדות, בעזרת שני חברים מהימנים עלי, ולא מצאתי שום הוכחה ששר הביטחון נתן הוראה. אף כי איני יכול באופן פורמלי להזים את טענות גיבלי שהוא פעל לפי פקודה, - הנני חושב כי הוא צריך ללכת, אבל הסכנה החיצונית מחייבת השתקה.

עוררתי בעיית "מועדון המריבה" והודעתי כי בדעתי להתערב בעסק ביש זה על מנת לחסלו. קמה מרקחה. חברי יצאו חוצץ נגד התערבותי. גולדה עלתה בחריפותה על כולם, אבל גם דינור ושטרית בנוקשות רבה מזה, יוסף ולבון במקצת יתר מתינות מזה, חלקו על גישתי: אסור לוותר למתפרעים, המועדון חוקי, על המשטרה לפעול להגנת החוק ונגד מפיריה אין להיכנע להפגנות בארץ, כל שכן בחו"ל, לא יהודי ויליאמסבורג [שכונה חרדית בברוקלין, נ"י] יכתיבו למדינת ישראל את אורח חייה, ועל הכל - אסור לממשלה, ולרה"מ לקחת על עצמם הסדר עניינים שלא במסגרת החוק הקיים. מאוד הייתי מדוכא מהתהום שנפערה בין מושגיהם של חברַי ומושגַי אני והשתוממתי על קהות התחושה לגבי הביזיון הגמור שגורמת שערוריית המועדון למדינה ולבירתה, בפנים ובחוץ. השאלה חדלה להיות שאלת חוק וצדק - היא הפכה רעה חולה שיש לשים לה קץ ויהי מה. מה בצע בצידקתם של בעלי המועדון אם נגזר על הילדים המתכנסים בו לשחק תחת הגנת שוטרים מזוינים באלות, כשמורדי האור מנבלים פיהם לעומתם ושופכים עליהם קיתוני זלזול ושנאה. גורלי לא הוקל על ידי תמיכת "הכלליים" והדתיים ו"המתקדם" בעמדתי. גולדה התעקשה להביא לידי הצבעה החלטת איסור על רה"מ להתערב. הצעה זו נפלה ברוב של "כלליים" ודתיים, כשאני ונפתלי מצביעים איתם, מחצית חברי מצביעים נגד ומחציתם נמנעים.

שתי הפרשיות - עניין משפט קהיר ומכשלת המועדון - גרמו לי מתיחות ועצבנות כזו שלקיתי באמצע הישיבה בהתקפה ממארת [של כיב-קיבה] אשר בקושי שיככתיה בכוס חלב. בהגיעי הביתה שוב עשתה בקירבי שמות החיה הטורפת.

אחר הצהריים בישרני שמאי מפי הרב סנקביץ, אשר נרתם כהוגן למשימה, כי נטורי קרתא הסתלקו מעריכת הפגנה היום, שלכתחילה מנוי וגמור היה עימהם לקיימה למרות הסגריר, אבל הערב יחליטו על התנהגותם להבא, והרוחות סוערות.

טדי בא לבירור כמה עניינים שוטפים. סוף שגלשנו לבעיית לבון. שלא כאיסר, התובע ממני הדחתו, וכזאב [שרף] המתריע נגדי על שום מה לא קיבלתי התפטרותו, מסכים טדי כי מוטב היה להציע לו להישאר אבל בשום פנים אין לקבל תנאים לגבי סילוק שמעון פרס וקיצוץ סמכויות הרמטכ"ל. טדי ביקש להשפיע עלי כי אעשה מאמץ "לרכוש את לבו" של משה דיין. אמרתי כי אין שאלה של רכישת לב. דיין מנהל תעמולה גלויה נגדי כראש הממשלה וכשר החוץ ואין לי כל עניין לצאת מגדרי כדי להתחבב עליו. לעומת זה אני מחייב בהחלט קשר אישי עמו כדי לרסנו ולייעל את מרותה המדינית של הממשלה על הצבא - ויחשוב עלי ועל מדיניותי מה שיחשוב. אבל קשר אישי זה ייתכן רק לאחר שאצליח להתיר את הסבך המקיף עכשיו את משרד הביטחון. אולי הערב ייפול הפור.

ישבתי ארוכות עם גדעון על בעיות של מדיניות ומיבצעים - תביעותינו כלפי אמריקה ואנגליה, במיוחד בעיית הערובה, טכסיסנו כלפי מצרים לאחר התליות, עתיד השיט בתעלה ובמצר ועוד.

אחרי ארוחת הערב נתכנס אצל צפורה באולם למטה חוג תומכי תל"ם ואילו בחדר המגורים למעלה התחילה ישיבת החמישה [מ"ש, אשכול, ארן, מאיר, לבון] שנועדה להכריע בבעיית לבון. עוד ישיבות אחדות ממין זה והתקפות האולקוס תיחשבנה לעקיצות יתוש - יען אפשר יהיה להגיע לשבץ-לב ממש. זו מול זו נשמעו שתי הודעות נחרצות - שלי, כי בשום פנים לא אקבל עלי אחריות לפיטורי פרס ולתיקונים מהפכניים בארגון המטכ"ל, ושל לבון, כי בשום פנים לא יישאר אם לא יינתן לו לבצע תמורות אלו. גולדה, זיאמה ואשכול תמכו בי - אשכול ללא תקיפות יתרה. גם גולדה גם אני השמענו דברים ברורים על שיטותיו הנפסדות של לבון בהנהלת ענייני הביטחון, הן כלפי האנשים שהקיפוהו והן ובייחוד כלפי חבריו בממשלה - אם גם נשמרנו מלומר את האמת כולה שכן על ידי כך היינו מאלצים אותו במו פינו להתפטר. לבון לא ניסה לכפור באשמותיו בעבר, אבל טען וחזר וטען כי אין לדרוש ממנו לעבוד עם אנשים החותרים תחתיו ונרגנים נגדו, החורשים מזימות בלי הרף ומקיפים אותו תרמית וזיוף. תשובתי הייתה כי אין אנו עומדים בתהליך של תיקונים לליקויי המשטר הפנימי במערכת ביטחון. מאחורינו הזוועה של מצרים אשר אני מחזיק אותו כאחראי לה מבחינה מוסרית (שוב לא התריס לבון כנגד קטרוג חמור זה) ובמצב זה לא ייתכן כי תינתן לו סמכות לפטר אנשים ולהשליט סדרים חדשים, כאילו הוא עמד במבחן האחריות ויצא כשידו על העליונה. מצפוני לא ירשה לי לאשר לו עכשיו סמכות כזאת. אם הוא מוכן לסטטוס קוו - מוטב, ולא... תשובת לבון הייתה החלטית: אין לו טענות כנגדי, עלי לנהוג לפי מצפוני, אבל הוא לא ימשיך עם שמעון פרס במשרד הביטחון ומתוך תלות גמורה ברמטכ"ל לגבי כל העניינים הצבאיים. סיפר בלי סוף דוגמאות על תעלוליהם ושיטותיהם הפסולות, בייחוד של פרס. כאילו שכח כי יכולתי לספר כהנה וכהנה על תעלוליו ותרמיותיו הוא, כלפַי אני וכלפי אחרים. כשיצא ונשארנו ארבעתנו "לעכל" את השיחה הורגש בחדר משקע כבד של מרירות וייאוש. בתוך כל אלה מתרסק ללא תקנה עניינה של המפלגה ומי יודע אם לא נהרס עניין הביטחון.

הַרגָשָתי הייתה כי נחתך הגורל, אך אשכול - התומך בעמדת לבון לגבי פרס ומסרב בכלל להתפשר עם הסתלקותו, ניסה להתנחם כי "וְיֶצֶ'רָה מוּדְרֶנְיֶיֶה אוּטרוֹ" [הבוקר חכם מן הערב; רוסית].

בשיחה טלפונית עם טדי קרוב לחצות שמעתי תמיכתו לקו שנקטתי - לחייב הישארותו של לבון אך לשלול את תנאיו. אילו קיבלתי מלכתחילה התפטרותו הייתי מחליש על ידי כך את עמדתי כלפי רבים במפלגה; עתה שסירבתי לקבל את ההתפטרות חיזקתי את מעמדי בהתנגדותי המוחלטת לתביעותיו. אמרתי כי לבון ישלח לי בוודאי מחר מכתב התפטרות חדש ואז אקבל את ההתפטרות ללא שידולים נוספים. טדי הזהירני כי נכונו לי ימים חמורים - כאילו עד עכשיו היו יָמַי רצופים תענוגות. בכל זאת, מבחינה מוסרית הוקל לי הערב ולוואי והיסוסי אשכול לא ידבקו גם בחברים אחרים שינסו להביאני לידי כניעה.

 

העתקת קישור