יום ה',  27/1/1955

 

מוקדם בבוקר מיהרנו לחזור לירושלים - אני לפגישה עם ג'ונסטון וצפורה להכנת ארוחת צהריים לכבודו, וזה למרות היותנו נאלצים להיות בערב שוב בת"א.

במשרד רה"מ קיבלתי תידרוך חטוף אחרון מטדי ומיעקב [הרצוג] לקראת פתיחת המו"מ על תוכנית המים. טדי ידע על עניין הפקודה לחטוף חיילים סורים. מתברר כי המונח "בתחומנו" או "באזורנו" מתייחס לפס הצר, רוחבו 10 מטרים, שלאורך חוף הכנרת שלהלכה הוא שלנו ולמעשה אין לנו כל שליטה עליו, כך שכל מיבצע לפרוץ לתוכו על מנת לחטוף חיילים פירושו מעשה תוקפני, כל שכן ששום קטטה, כל שכן תיגרה, לא תוכל בשום פנים להגביל את עצמה לתחום של 10 מטרים!

ג'ונסטון בא לביקור נימוסין בלוויית לאוסון ופתח במסירת ברכה מהנשיא [אייזנהאור]. אמר כי הוא מביא בידו נתונים יותר נוחים אבל דחה הסברת העניין לפגישה. בשעת ההצטלמות עמדנו ליד מפת הארץ. ג'ונסטון הצביע על פינת אילת ושאל אם יש שם משהו חשוב. זקפתי אוזני לנעימת השאלה הזאת - השתמע ממנה משהו מעין תמיהה, אם אומנם חיונית אותה פינה בשבילנו. כשאמרתי כי מצאנו שם מקורות מים חיים ואנו מקימים שם עכשיו מספר יישובים חקלאים הביעו פניו התרשמות כנה. נשארתי מודאג: שמא מתוך זיקתו לעזרת מצרים בהשפעה על ירדן וסוריה הוא אומר לקנות את לבה של קהיר בהשפעה עלינו לוותר על אילת?

הוועידה נפתחה באולם ישיבות הממשלה. אנו מצד אחד, כשאני באמצע, מימיני אשכול ונפתלי ומשמאלי ברנשטיין ומשני העברים שאר אנשינו, ואילו האמריקנים ממול עם ג'ונסטון באמצע. פתחתי בקידום פניו בברכה ובהדגשת עיקרי גישתנו, לרבות הזכרת הליטאני והדגשת קוצר רוחנו, עם התקרב האביב, לחידוש העבודה בערוץ הירדן. ג'ונסטון ענה בציון ארבע השאלות העומדות על הפרק:

א) שטחי ההשקיה - בעניין זה אין לנו ויכוח איתו, שכן הסכים מאז, בניגוד לעמדת הערבים, כי במים שברשותנו נהיה חופשים להשתמש בכל מקום שנרצה;

ב) חלוקת המים כשלעצמה;

ג) השימוש בכנרת כמאגר;

ד) סמכויות פקח-המים ה"נייטרלי". מייד עבר לעניין הכמויות ונקב סיפרה המוצעת לנו - לכאורה גדולה מהקודמת.

כאן הגיש לנו שתי סוכריות:

א) מיכסת המים ליחידת שטח בעמק הירדן הערבי הוקטנה, אך לעומת זה השטח כולו הוגדל, הכל כאילו על יסוד חקירות שנעשו;

ב) הם מוכנים לוותר על תוכניתם לגבי איגום החצבני ותעלת ההטיה הצפונית ולקבל את תוכניתנו-אנו על ההטיה ב"בנות יעקב" ואיגום בבית נטופה. אחרי הרצאתו הופסקה הישיבה והוחלט להמשיך רק אחר הצהריים.

בינתיים החליפו אנשינו דברים בינם לבין עצמם ובאו לידי מסקנה עגומה ביותר. הסיפרה שנקב ג'ונסטון עולה אומנם על המוצע לנו בתוכנית מיין הראשונית, אך יש בה נסיגה ניכרת מהסיפרה שהבאנו את המומחים האמריקנים לידי הסכמה עליה בסיום השלב הקודם של המו"מ. השטח המוגדל בעמק הירדן הערבי הוא בעוכרינו וכן ההתעלמות ממי התהום באותו אזור ומחישובים אחרים שלנו אשר הנחנו כי כבר נתקבלו. פני אשכול וספיר חפו ובלאס התגעש.

הקדמתי לבוא הביתה וניסיתי לנום קמעה לפני הארוחה. כעבור עשר דקות - ספק אם עצמתי עין - נכנסה צפורה בשקט ובמתינות, ישבה בפאת המיטה ושמה עלי את ידה. הבטתי בה וראיתי בארשת פניה כי קרה דבר רע. אלה היו פניה כאשר באה להודיע לי, שוב בשבתה על מיטתי, בהיותי שכוב בבית החולים בניו-יורק לאחר ניתוח [כיב-קיבה], כי אמי מתה. פתחה ואמרה: "גדעון טילפן כי נתפרסמו פסקי הדין בקהיר." שתקה רגע כשכולי ציפייה, והמשיכה: "שניים נדונו למיתה." הייתי המום וראשי שהורם צנח שוב אל הכר. אך התאוששתי והתלבשתי מהר. התברר המצב: שניים למיתה [ד"ר מרזוק ושמואל עזאר], שניים למאסר עולם [ויקטור לוי ופיליפ נתנזון], שניים - בכללם הבחורה [רוברט דאסה וויקטורין ניניו] – ל-15 שנה, שניים [מאיר זעפרן ושמואל מיוחס] לשבע שנים, שניים [אלי נעים וצזאר כהן] זוכו. הידיעה של יופ"י אומרת: "בית הדין הצבאי הוציא היום פסקי דין אלה ואלה." לפי זה, כאילו חזרו המצרים לנוהל המקובל ושמו ריווח בין פרסום פסקי-הדין לבין אישורם; לפי זה, עוד לא פסה תקווה - אך מי יודע? מייד הברקתי לוושינגטון להפעיל את הנשיא. הברקתי ל[אליהו] ששון לשאול מה אומר עכשיו אותו נציג מצרי ברומא שטען כל הזמן כי לא יהיו דיני מוות. נשאלתי אם תהיה הודעה של הממשלה. שללתי רעיון זה וקבעתי כי הודעה תהיה רק לאחר ביצוע דיני המוות, אם יישארו בתוקפם. ובכל אלה אמרתי לעצמי: אין תקווה, אין להעלות על הדעת כי נאצר יחון אותם, לאחר שנגזרה מיתה ונודע הדבר ברבים. ושוב אמרתי לעצמי: ובכל זאת, בכל זאת, אולי יחון. נדברתי עם גדעון כי יטלפן למנכ"ל הנמצא מחוץ לעיר לחזור מייד לירושלים ולנצח על הפעולה שיש להמריץ בכל הבירות.

תהיתי: מה היה כאן? הן לא היה זה שבועות הד מקהיר אשר לא הוליך אלינו את הגירסה כי לא יהיו דיני מוות - להיפך, כי פסקי הדין יהיו מתונים. לא רק [מוריס] אורבך שמע דברי ארגעה אלה במפורש יוצאים מפי הגבורה, לא רק רוג'ר בלדוין [יועץ לענייני חוץ של הליגה הבי"ל לזכויות האדם; אמריקני], אלא גם האמריקנים, גם הבריטים, גם הצרפתים ואפילו הולנדים ואחרים שמעו והשמיעו נוסחה זו. אומנם לא סמכנו על הישועות והנחמות, אלא הרעשנו עולמות בלי הרף, אך בכל זאת, אם הכל התנבאו באותו סגנון - הלא דבר הוא! ובכן מה קרה? שאלתי את גדעון ומצאתיו מלא זעם. הוא השקיע מאמצים כה עצומים במבצע ההצלה שדיני המוות בשבילו כמוהם ככישלון אישי. לדעתו - רימה אותנו נאצר, הוֹנָה ביודעים את כל הפונים אליו, הישלה את כולנו בשווא. לא קיבלתי סברה זו. נאצר עושה על כל רואיו רושם של איש ישר. אלא ייתכן כי הבטיח מה שהבטיח בתום לב ואחר כך התברר לו - כאשר קרה לו לא פעם - כי הכנופיה [כת קציני ההפיכה] נגדו ועליו לבטל רצונו מפני רצונה, או שנשתנו בינתיים הנסיבות שחייבו קורבן-דמים; נניח, פיצוי ל"חֶבֶר הערבי" בסכסוך עם עיראק! או שמא סבור נאצר כי שני דיני מוות מתוך עשרה - כששניים זוכו - הם בגדר פסקי דין מתונים?

בינתיים נתאספו אנשינו לארוחת צהריים ובטרם יבואו האמריקנים הספיקו למסור לי בשורות איוב: היה להם בירור עם המומחים מהצד שכנגד והצבעים הקודרים נדחסו עוד יותר. חלוקת הכמויות גרועה משחששו; סמכויות הפקח רחבות משהוצגו לפנינו בראשונה על ידי ג'ונסטון ויש בהן פתח לסכנות רציניות; הם עומדים בכל תוקף על כלילת הכנרת כמאגר וברור כי הכוונה לא רק הידרולוגית אלא מדינית - כשהודענו להם כי לא נקבל הסדר כזה טענו: "אם כן, מה יצא לנו מכל העניין הזה?" משמע שערכה של הכנרת כמאגר הוא בהיות הדבר בסיס להתערבות אמריקנית מתמדת. על כל פנים כך השתמע מהדברים.

במצב רוח מרנין זה הסברתי פנים לג'ונסטון ולחבריו. נעניתי להפצרת יעקב וביקשתי מג'ונסטון כי ישלח מברק אישי לנשיא לעוררו להתערבות אישית בקהיר. הבטיח לעשות זאת מייד. ליד השולחן שוחחנו על דא ועל הא. חקרתיו על שליחות [מזכ"ל האו"ם] המרשילד [לפקין, בדצ' 1954, לשחרור טייסים אמריקניים שנשבו בצפון-קוריאה כחיילי או"ם] ועל ההסתבכות החמורה סביב פורמוזה. שוב הוכיח עצמו כאיש שיחה מרתק. סיפר דברים מעניינים מאוד על הפיתוח האטומי - תיכנון מטוסים אטומיים שיהיו נוחים לשימוש לאין שיעור מהסילונים וסיכויים להמתקת מי ים להשקיה. הוא בטוח כי בעוד 10 שנים ואולי בזמן קצר מזה יעלה השימוש במי ים מומתקים לצורכי חקלאות פחות מכל תוכנית מים מסוג זה שאנו עוסקים בה עכשיו.

בפתיחת ישיבת אחה"צ עם ג'ונסטון ושותפיו ערכתי הדיפה נמרצת להצעותיו. שללתי החלוקה המוצעת כתוכנית שאינה באה בחשבון כלל ועיקר, הודעתי כי אין לדבר על השימוש בכנרת לאלתר והזהרתי מהרחבת סמכויות הפקח. דיברתי בחריפות מכוונת ופני ג'ונסטון התאבנו למישמע הדברים. ענה מה שענה, החל ויכוח מעשי בין המומחים בין שני הצדדים וביקשתי רשות לפרוש לפני גמר הישיבה.

בצאתי נודע לי כי כבתה קרן האור האחרונה בקהיר. נתפרסם רשמית כי פסקי הדין אושרו אמש על ידי נאצר ואינם ניתנים לערעור.

עוד בשעת הישיבה עם ג'ונסטון, כשהמומחים מתנצחים במספרים, חיברתי טיוטה של הודעה לפרסום אחרי הוצאת פסקי הדין לפועל - אם לעיתונות או בכנסת.

ב-6.30 יצאתי עם צפורה לתל-אביב. ברח' הירקון חיכה לנו חיים ואכלנו יחד.

ב-8.30 התחילה ישיבת הוועדה המדינית של המפלגה. הרציתי כשעתיים על משפט קהיר, על בריתות ההגנה במזה"ת ויחסינו עם ארה"ב על רקע זה ולבסוף על המו"מ עם ג'ונסטון. הוויכוח התרכז כולו בנושא האחרון. נשמעו קטרוגים קטלניים על עיצומו של המו"מ. בן אשר, ליבשיץ ובהיר הציגוהו כאסון - פורענות אשר עלינו להימלט ממנה בכל הדרכים האפשריות. גם משיגים אחרים, קצת יותר מפוכחים, פסקו למעשה בשלילה. אשכול וספיר נכנסו למערכה וטפחו על פני התיאורטיקנים עובדות נוקבות של מציאות קשה וחמורה. הגעתי לרשות הדיבור לתשובה רק בחצות ודיברתי שוב כשעה. הוקעתי את ההיעדר הגמור של מחשבה צלולה על המסקנות המעשיות של דחיית כל הסדר - במה נשאר אז ומה הם סיכויינו לפיתוח-מים בלתי-מופרע. הבירור נסתיים בהחלטה לא להכריע בשאלה לעת עתה. פירושה היה כי הרשות נתונה להמשיך במו"מ ועוד סוף ההכרעה לבוא.

במהלך הישיבה קבלתי פתק מאיסר: "הפֶגש בקהיר מה יהא עליו?" עניתי כי כמובן מאליו הוא בטל ומבוטל. לא ניוועד בצלו של גרדום. אם יוכלו אנשיו בארה"ב להושיע - אדרבה!

באחת התיישבנו - חבר האנשים החַטָאים המנהלים את המו"מ עם ג'ונסטון - לטכס עצה על הקו שיינָקט בהמשך המו"מ מחר.

בצאתי את החדר מצאתי בפרוזדור את חיים. הוא הגיע בחצות ושמע את דברי תשובתי. צפורה יצאה מהישיבה משולהבת מהעניין המתוח שהיה בה. היא וחיים המתינו לי כשעה בפרוזדור.

פנחס לבון ניגש אלי עם גמר ישיבת המדינית ותבע "סיכום". עתה שיצאו פסקי הדין אין לדחות עוד את ההכרעה. אמרתי לו שוב כי מתחייבת התייעצות חברים ואשתדל לסדרה בלי דיחוי. לא אמרתי לו, כמובן, כי אני מחכה להד משדה-בוקר.