יום ג',  18/1/1955

 

הנאום במלואו ב"הארץ" וב"הבוקר". מקוצר ומנופה ב"דבר" - יפֵי הנפש שבעיתון שלי סלדו, למשל, בפיסקה הנמרצת על הברירה שלפנינו להיות מדינה של חוק או מדינה של שוד, והשמיטוה כליל.

ב-8.30 במשרד רה"מ התייעצות יסודית על תוכנית המים הבין-ארצית לקראת ביקורו השלישי של ג'ונסטון: אשכול, בלאס, וינר, טדי, פנחס ספיר, [יעקב] הרצוג. התברר כי הבשורות הטובות על שינויים לטובה שחלו, כאילו, בחישובים של ארה"ב לאור מסקנותיו של קרידל [מהנדס אמריקני, יועץ מקצועי לא' ג'ונסטון] אינן מבוססות ועלינו להיכון לריב חמור על חלוקת כמויות המים. מאחורי זה ניצבת המפלצת של בעיית השימוש בים כנרת כבסיס למָרות בינלאומית על המפעל כולו. ברור כי יש להתאזר לקראת ימים קשים ומתוחים בשיחות עם ג'ונסטון.

בדיוק עם גמר הישיבה הזאת בָּאַתני ידיעה שירדה עלי כמהלומת רעם: הבוקר הרגו "מסתננים" שני חורשי-טרקטור מחברי מבואות ביתר! הייתי המום. רק אמש העזתי לציין בכנסת את הארגעה בגבולות - והרי טפיחה כזו על הפנים! ובאמת, הן שבועות על שבועות לא נרצחה נפש, ובבת אחת כאילו פרץ מחדש נחשול של דם.

אמרתי לעצמי - שמא זוהי תגובה מחושבת לנאומי? אמש שמעו ברדיו את שר החוץ הישראלי משתבח בשקט שהשתרר באזורי הספר; מייד נמנו וגמרו ללמדו לקח. עודני מהרהר ושמאי נכנס ובפיו השערה מעין זו אך תולה את הקולר ב"חרות". הן מבואות ביתר שלהם - שמא החליטו הערבים להגיב ככה על נאומו הבריוני של לנדאו?

אך עד מהרה התברר כי גם השערתי גם השערת שמאי אין להם על מה לסמוך. הרצח אירע באישון לילה, ולא ליד מבואות ביתר אלא בכפר הנטוש עג'ור, מקום שם חרשו השניים באדמה שהוקצתה לקיבוצם, והמקום רחוק ממבואות ביתר ועמוק בתוך הגבול, מהלך 15 ק"מ ומעלה מהקו. יתר על כן מאורעות הלילה מעידים כי אותה כנופיה שוטטה ברחבי השטח, ניסתה לגנוב בכמה מקומות, הונסה - עד שמצאה לה טרף בעג'ור ושם גם גנבה גם רצחה.

היה ברור לי כי אדָרש לאשר מעשה תגמול וכי הפעם מוטב לי לתיתו. עצרתי ובלמתי הרבה בחודשים האחרונים, מנעתי כמה מעשים מפוצצים וגרמתי מתיחות רבה לציבור. אסור לי להגדיש את סאת הסבלנות. יש לפרק, שאם לא כן תבוא התפרצות של קצף אשר רבים מחברי יהיו שותפים לה ואז אכשל בניסיון של תפיסת מרובה מבחינת חינוך העם, ואשיג את ההיפך.

עמנואל ניומן, המבקר בארץ לרגל ישיבת ההנהלה הציונית, בא לביקור ושיחת רעים. פתח בענייני העבודה המדינית בארה"ב, עבר לבעיית היחסים בין הציונים והשגרירות וסיים בפרשת "בית ציוני אמריקה" המבקש להשתחרר מזיקה ללשכת עבודה בקבלת עובדים.

בחדרי בכנסת התייעצות חברים למנוע התפטרותו של זאב שפר. כולנו היינו נגד ההתפטרות והוא קיבל את הדין.

נמיר סיפר לי על הצלחתו המזהירה של לבון בוועדת חוץ וביטחון - חקרו אותו בעניין המטוס והשבויים בסוריה. החליק על קרח דק אך גילה שיא של תבונה, זהירות וכיבוש יצר. אין כל שאלה כי זהו איש בלתי רגיל בכושרו השכלי - מוח כביר המפתיע ביכולת הניתוח שלו - אך אופיו הארור מורידו שוב ושוב מהפסים ומצעידו למדחפות.

עוד זה מדבר ולבון עצמו בא - כאילו נתכוון לאמת את דעתי עליו ללא כל דחייה. הייתי עד להשתוללות של חרון עיוור. הוא קרא אמש את מסקנותיהם של אולשן ודורי. מיסמך כוזב כזה לא ראה מעודו - כולו מלא סילופים, התעלמויות ותחבולות-טשטוש, הופך השערות לעובדות ועובדות להשערות ומסתכם בעיוות-דין משווע. בשום פנים ואופן לא יקבל דין זה אלא ידרוש חקירה פרלמנטרית. כל עתידו עומד כאן על הקלף והוא לא ייכנע. ברור לו עכשיו כי אולשן הוא ידידו האישי של הרמטכ"ל. אשר לדורי - הוא לא יאמר מה שהוא חושב עליו. יש בידו להוכיח על יסוד עובדות דוקרות עיניים כיצד הביאו השניים לידי סילוף ממאיר של התמונה כולה. ואיך העזו לחקור אותו, את השר, באופן כה מעליב - כאילו היה כייס או כאילו עמד בדרגה שווה של חשד והאשמה עם גיבלי או עם פקודיו. החל מוקיע פרט זה ופרט אחר לעשות את כל החקירה לצחוק וחזר בלי סוף כי ידרוש חקירה פרלמנטרית.

לא האמנתי למישמע אוזני. הן הוא עצמו דרש את החקירה והיה מרוצה מאוד מהחוקרים שמיניתי. מה פירוש העליבוהו בשיטת החקירה - כלום חשב כי יסתפקו בהרצאתו, יקבלוה כאמת לאמיתה ולא יציגו לו שאלות? וכשחוקרים - חוקרים. הוא בשלו - הוא דוחה את המסקנות לחלוטין והוא ידרוש הוצאת משפטו לאור.

אמרתי: "מה פירוש חקירה פרלמנטרית? מה אתה סח? ומה יהיה אם היא תאשר את התיקו, או יותר מזה: אם תחרוץ משפט נגדך?" - הוא: "זה לא ייתכן, להם אוכל להוכיח." אני: "גם קודם היית בטוח כי תוכיח, והנה מה שיצא. זאת ועוד, הן לערוך חקירה פרלמנטרית פירושו לפרסם את העניין כולו ברבים - ולא בארץ בלבד אלא ברחבי תבל. מה תהיה התוצאה? העולם לא יתעניין לדעת מי צודק: שר הביטחון או גיבלי. פרט זה לא איכפת לעולם כלל. מה שיציין העולם הרי זו העובדה המפוצצת והמבישה, כי מדינת ישראל הודתה בפומבי באחריותה למעשי אלכסנדריה."

הוא: "יש מצבים שבהם אדם חדל להתחשב בתגובות העולם." אני טוען לו בנוסח "העולה על לבבך היה לא יהיה" ואילו הוא בשלו. לבסוף אמרתי כי אני עומד עכשיו בפני ברירה: להתעלם לגמרי מהחקירה שנעשתה או לערוך חקירה נוספת!

באתי לארוחת הצהריים בבית רצוץ ושחוח. שכבתי לנוח ולא יכולתי לעצום עין מעוצם המתח המקובץ, לרגל הרצח הכפול בעג'ור מזה והתפרצותו של לבון מזה.

בבואי מצאתי את שאול [אביגור] אשר הגיע אמש מציריך, מתוך היענות להפצרתי. בא בדיוק לשעת ההתייעצות שקבעתי בעניין מסקנות החקירה: אשכול, גולדה, זיאמה, איסר. הכל קיבלו בקורת רוח את הופעת שאול בתוכם. ישבנו מ-3.30 עד 6.30.

הרציתי תוצאות החקירה וכל מה שנתרקם ונסתבך מסביבה. איסר הרביץ את קטרוגו הקטלני על לבון ותבע בכל פה סילוקו לאלתר - הזכיר כי דרש זאת מאיתנו עוד בטרם התחוללה זוועת מצרים. שפך זעמו גם על דיין - כיצד הוא מוציא את צה"ל לתרבות רעה על ידי הרשעת הממשלה בפני הקצינים. לכאורה הוא מכריז על חובת המשמעת הגמורה למרותה המדינית, אך הוא מקפיד להסביר כי אומנם הוא וחבריו ביקשו סמכות לפעול כך וכך ואילו ניתן להם כי אז היו מביאים את הגאולה, אלא שהממשלה גזרה אחרת, ואומנם הם בטוחים כי דרכה של הממשלה מובילה לכישלון, אבל כיוון שהם אנשי צבא ממושמעים הריהם מקבלים את הדין. הסברה כזו של חובת המשמעת כמוה כחינוך למרי. על כל פנים לפנינו תהליך מתמיד של מידון הצבא.

משסיים איסר את פרקו ביקשתיו לפרוש ואז התחיל בינינו הוויכוח. שאול הוציא פסק דין חמור ביותר נגד לבון, לא רק עקב הפרשה האחרונה, ובעצם לגמרי לא בגללה, אלא בשל כל אופיו וגישתו וחוסר רצינותו ואחריותו ואי-התאמתו המוחלטת לתפקיד ומשטר היחסים שהוא יצר והשחיתות המוסרית שהכניס. זיאמה ארן אף הוא ערך סיכום ללבון שכמוהו כדין-מיתה מכל בחינה מוסרית וציבורית. העלה על שפתיו הגדרה מחרידה שנתן פעם ללבון ב.כ. [ברל כצנלסון] ז"ל: "מוח מזהיר בנפש עכורה." איזו אימרה אכזרית ונוקבת! שלל גם את דיין. הזכיר כיצד לאחר ההתייעצות שהייתה אתי בבית וייצמן [ברחובות] בראש השנה, בה חיסלתי, בעזרת אחרים, את תוכנית מיבצע התגמול נגד שדידת עדר עין השופט, התפרץ דיין בהשתוללות של זעם וצעק לו: "אמור לרה"מ כי אני מתפטר!" כשענה כי הוא עצמו יכול לאמר לי זאת - התריס: "אני אספר כל מה שהיה פה לקצינים!" גולדה היכתה על חטא שנרתעה מדרישת סילוקו של לבון לפני חודשים, כשהתברר לה לראשונה באיזו דרך הוא הולך ואלו אסונות הוא עלול להמיט על המדינה. אף אני, לאחר שניתחתי עד כמה שאפשר במפוכח את כל הבעדי"ן והנגדי"ן לגבי סילוקו של לבון, הגעתי למסקנה שלילית והצעתי כי אשכול ייקח על עצמו את תיק הביטחון נוסף על האוצר ושאול יעזור לו. היחיד שלא גרס את הניתוח היה אשכול. שלל לחלוטין את כניסתו הוא לביטחון אבל גם מחוץ לשיקול זה דחה את הרעיון על חיסולו של פנחס והחלפתו בשעה זו. אין לנו ברירה אלא לשאת במצב זה ולנסות עד כמה שאפשר להמתיק את פגיעתו הרעה. לעומת זה טען כי יש להרחיק את שמעון פרס, גם לא חסך מילים בגינוי הרמטכ"ל.

לא הגענו, כמובן, למסקנה סופית. אמרתי כי יש להיוועץ עם ב"ג. בינתיים הִצעתי, ונתקבל, כי שאול יעבור על כל חומר החקירה שבכתב ויחווה דעתו. כן אודיע ללבון באופן המוחלט ביותר כי יוציא מראשו כל הסקת מסקנות על דעת עצמו וימתין לסיכום שיקול דעתם של חברים.

משיחה זו, עם צפורה, לכנסת - לארוחה חגיגית שערכה לי ועדת חוץ וביטחון לרגל מלאות לי לפני שלושה חודשים וחצי 60 שנה. הפצירו בי ולא הירפו עד שנלאיתי לסרב. אל השולחן הסבו כל חברי הוועדה, כולל איש "חרות", יושב ראש הכנסת וסגניו, המזכירים, גם לבון ומנכ"ל חוץ. מאיר ארגוב ישב ראש ונשא נאום חגיגי ורציני ביותר, כולו על קביים, אך אמיתי ונרגש. אף אני דיברתי ולאה הקצרנית של [ועדת] חוץ וביטחון רשמה הכל בנאמנות, כבכל ישיבה.

באמצע הארוחה לחש לי לבון שאלה אם אסכים למעשה תגובה על רצח עג'ור. אמרתי כי כבר חשבתי על כך ויחסי חיובי. מששמעתי על הרצח המחריד אמרתי לעצמי מייד כי כאן עלי ללמד היתר לתגמול. בלמתי כמה וכמה התפרצויות, מנעתי אגב כך אסונות, אבל על ידי כך מתחתי מאוד את הרסן - "עד דם", כמו שאומר [המשורר] ש' שלום - כלפי הצבא והציבור כאחד. אם גם הפעם אאסור - תוגדש הסאה ועלולה לבוא התפוצצות שלא תצמח ממנה ברכה. המתינות - דווקא המתינות! - מחייבת להתיר הפעם את הרצועה.

אחרי הארוחה ישיבת מטה הבחירות המצומצם וקביעת סידורים מסידורים שונים. ומישיבה זו, שהייתה בחדרי בכנסת, לישיבת הוועדה המדינית במשרד רה"מ, שהתחילה ב-10 ונמשכה עד אחרי חצות. אשכול הירצה על סכסוך התקציב עם הכלליים ומשראיתי כי מיזמז ועירפל קצת את העניין, אם מעייפות או מעודף בקיאות, מילאתי אחריו והעמדתי הדברים על עיקרם ופשוטם. קבעתי מסקנה כי אם לא יתחייבו "הכלליים" מייד על הצבעה חיובית בכנסת, אין מנוס מפירוק הקואליציה בתקווה כי "המתקדמים" והפוהמ"ז יישארו איתנו בקואליציה מצומצמת. כך נתקבל.

כאן נודע לי כי שני הרוגי עג'ור הם מחלוצי תנועת בית"ר בדרום אמריקה: אחד מארגנטינה ואחד מברזיל. איזה מזל! לעבור דרך כזאת, לצאת מתוך רווחה ושובע, לנטוש קיני הורים ולהגיע לחריש בהרי יהודה על מנת להירצח בתוך השינה לאחר יום עבודה - איזה גורל!

זיאמה וגולדה נכנסו לחדרי. מייד ראיתי על פניהם כי הם דרוכים לקרב. זיאמה פתח: "הם סבורים כי הפעם..." לא הנחתי לו לסיים את הפסוק. אמרתי: "כוונתכם לתגמול? כבר אישרתי!" מאוד נחה דעתם. זיאמה החל מצטדק על התערבותם: "אין לך מושג איזו גאות של נחשול הזעם מתחוללת בקרב הציבור: משפט קהיר, 'בת גלים', השבויים בדמשק, התאבדות אורי אילן, ועכשיו רצח כפול זה!" אמרתי כי ידעתי זאת היטב - לך והסבר לכל אדם ברחוב כי משפט קהיר הוא מעשה ידינו, ו"בת גלים" זהו קרב אחד במערכה ממושכת, והשבויים בסוריה נכשלו במיבצע שאנו יזמנו, ואילו נכשלו בזה ערבים בתחומנו היינו הורגים אותם במקום המעשה בלי אומר ודברים, כפי שעשינו ל"ליגיונרים" שעברו לתומם ברצועה שלנו ליד מבואות ביתר, וגם לכל אחד מהם אם מתאבלת על בנה, גם אם לא הייתה חברת כנסת כפייגה אילנית - לך והסבר כל זאת. ברור כי רצח עג'ור הגדיש את הסאה ויש לפרק את הזעם. רק זהו ההיגיון, לא אחר. איני מאמין כי מבחינת הביטחון יועיל התגמול כהוא זה. להיפך, אני חושש מאוד כי ישמש חוליה פותחת למחזור חדש של דמים בספָר. זיאמה וגולדה ניסו לחלוק עלי אך ראו כי אין לבי עכשיו לבירור עקרוני או ענייני של שיטת התגובות - והירפו ממני.

בבואי הביתה מצאתי את המטבח למעלה שוקק חיים צעירים: דודיק ומירה, אשר ודליה, ואף אילנה עמהם. בתוך שתיית התה הסואנת שיחה וצחוק. חיברתי תדריך מפורט למשלחת לסין, ממוען לדוד הכהן.

אחרי שהלכו בני הנעורים סחתי לצפורה עניין התגמול ואמרתי כי הבניין שבניתי בעקשנות זה חודשים וכל הבלמים שהתקנתי והגדרות שהקימותי - כל זה עלול ליהרס במחי יד אחת, אבל אני מרגיש כי אין לי ברירה ויהי אשר יהיה.

היה זה אחד מאותם הימים!