לפטר או לא לפטר - יום ב', 17/1/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  לפטר או לא לפטר - יום ב', 17/1/1955

 


לפטר או לא לפטר


יום ב',  17/1/1955

 

הבוקר למשרד החוץ. התחלתי בריכוז חומר לתשובה על הצעת אי-אמון של "חרות" וברישום "נקודות" וביטויים. קראתי למנכ"ל ולתקוע להתייעצות על מה שמותר או מתחייב להגיד ומה שאסור להגיד. רק הבוקר התברר לי מהעיתונות כי הצעת "חרות" חלה לא רק על חמשת השבויים בסוריה אלא גם על צוות "בת גלים". כאלה כן אלה "הופקרו" משום שלא חטפנו בני ערובה.

עיכבתי את המנכ"ל ושאלתי אם אין אנו מתרשלים לגבי טיפול במתרחש סביבנו. לתימהוני לא הבין כוונתי. פירשתי: הצטרפות עיראק ל"נדבך" הצפוני [ברית ההגנה של תורכיה, עיראק, איראן ופאקיסטן - "ברית בגדד" - שהוקמה בהשראה אמריקנית ובחסות בריטית ונחתמה ב-24.2.55], החתירה לצרף את סוריה ולבנון, התנגדות מצרים ותסיסת הפירוד ב"ליגה" [הערבית]. אמר כי מכיוון שפניית עיראק מערבה מבשרת פילוג ב"ליגה", מוטב לנו להתאפק ולהחריש, פן תגרום התערבותנו להידוק חבילת ה"ליגה" המחשבת להתפרד. נראה לי בראשונה ההיגיון שבעצה זו אך הצעתי כי נקיים התייעצות משרדית הבוקר. המנכ"ל לא ראה בתחילה צורך התייעצות, אך אחר כך ניאות באומרו כי הדבר יגרום סיפוק לחברים - זאת אומרת שלא ראה צורך מעשי בכך.

בהתייעצות נתגלה עד מהרה כי אין העניין כה פשוט כאשר תיאר וולטר לעצמו ולי. הצרה בגבי היא כי השתקעתי בימים האחרונים בצרות פנימיות - חקירת עניין מצרים והסיבוכים בקואליציה - והסחתי דעתי מההתרחשויות בזירת חוץ. שוב ושוב אני נוכח לדעת עד כמה קשה השימוש בשני כתרים.

פתח בהתקפה יעקב הרצוג. מה קרה לנו כי נאלמנו דום? אם נחריש נוכח כניסת מדינה ערבית ראשונה למערכת ההגנה המערבית במזה"ת הרי בזה נשים לאל את כל הבניין שהקימונו עד כה ונתכחש לכל התרעותינו ומחאותינו, גם נחמיץ אפשרות להשיג משהו כמשקל שכנגד. הנה [אבא] אבן עומד לחדש שיחותיו עם דאלס - איזו עזרה אנו מושיטים לו כאן על ידי שתיקתנו? בינתיים ב"הארץ" וב"פוסט" הופיעו היום מאמרים של צידוק הדין - רואים ברכה בהידוק היחסים בין תורכיה ועיראק ומתנחמים בבקיעים שנתגלו בבנין ה"ליגה". ליאו, משה יובל ואמיל החרו אחריו.

התעוררתי. אמרתי כי האשליות שמנסים להלעיט אותנו בהן האנגלים, כי מעז יצא מתוק, כלילת עיראק בתוכנית ההגנה תפוצץ את ה"ליגה" ומזה תצמח לנו ישועה גדולה - מרגיזות אותי מאוד. חלילה לנו להיפתות. ה"ליגה" אינה מיבנה מוצק שאפשר לערערו במהלומה חזקה. זהו גוש תחוח שכל הדף לא יצלח עליו. גם אם יתגלו בו סדקים חזקה כי איבה לישראל תסתום אותם. ואפילו תתבקע או תתפורר ה"ליגה" לא יחול שינוי בעובדה הניצחת כי ארצות ערב אויבות לישראל וחיזוקן מסכן את קיומה.

סיכמתי כי יש להדריך את העיתונות להזהיר מפני אשליות ולהתריע על הסכנות כמקודם.

ב-12 עברתי למשרד רה"מ וקיבלתי שם את השגריר הבריטי ניקולס, שהחליט לעלות אחת לשבועיים לירושלים גם בלי סיבה מיוחדת לשם שמירת המגע וקליטת חדשות. השיחה נסבה על אותם העניינים שנדונו בהתייעצות וכן על נסיעתו הקרובה של אידן למזרח הרחוק וביקורו אגב כך במצרים - שמא יוכל להשפיע על נאצר כי יתנהג כבן אדם לגבי השיט הישראלי. איימתי כי אם ננסה להעביר אונייה ישראלית לאילת ויפריעו לנו - נפרוץ בכוח. ניקולס סיפר על הצרות שיש לנאצר מצאלח סאלים [מקציני כת ההפיכה, שר ההדרכה הלאומית].

לארוחת צהריים, בבית אורחים לרוב: הציר האיטלקי בגפו, הציר הברזילאי עם רעייתו, הממונה הצ'יליאני עם רעייתו, דוד ויהודית שאלתיאל, העו"ד האיטלקי הפועל מטעם "בונדס" ומבקר בארץ להתרשם, [יואל] בר-רומי ואשתו, מיכאל וחרמונה סימון, יהודית ברגמן, מזכירתי בבה, וידידים מסנטיאגו, זוג ששמם דימנט, המסיירים בארץ.

האיטלקי ניסה לשכנע אותי

ראשית, כי עניין סטייתה של עיראק ממדיניות ה"ליגה" והצטרפותה ל"נדבך" הוא אך "טוב ליהודים",

ושנית, כי כדאי לנו לגלות פעילות בעזרה ליישוב פליטים ערבים - לא ברור לו לעצמו כיצד - אך הדבר המעשי ביותר, לדעתו, לעזור ללבנון להעביר פליטיה לעיראק, מקום שם יצא זה לא כבר חוק מיוחד הפותח שער לקליטת הפליטים הפלשתינאים.

מייד אחרי הארוחה חזרתי להכנת נאומי בכנסת. ב-4 נסעתי לשם ושמעתי נאום מפואר, אם גם ארוך במקצת, של דינור על הרמב"ם. הבעתי התפעלותי משליטתו המופלגת במיכמני עבר ומיכולתו למצות עיקר תוכנם בביטוי מרוכז.

עליתי למעלה וכתבתי את הנאום כולו - הכל מתוך ניחוש מה תהיינה הנקודות העיקריות בהתקפת [חיים] לנדוי [לנדאו, "חרות"]. משגמרתי הזמנתי אלי את [יוחנן] באדר, איש "חרות", ופייסתיו על התפרצותי נגדו ביום ד' שעבר. הסכמנו לפנות אל שפרינצק ולבקשו למחוק מדברי הכנסת הן את התרסתי והן את תגובתו. אמרתי לו כי אני חושב אותו לג'נטלמן ואומנם כן הדבר. שמחתי כי התנצלתי לפניו וחיסלתי "תקרית" זו.

ב-6 ירדתי וכעבור דקות מספר עלה לנדאו אל הדוכן. האווירה הייתה מחושמלת והבית על יציעו מלא. למעלה נראו קצינים צעירים רבים. צפורה ישבה בטבור היציע. עיתונאי פנים וחוץ - במלוא התקן. כמה באו מת"א.

לנדאו היה שחצני ונבוב כדרכו: "הפקרתם", "פחדנות", "תבוסות", "כישלונות" וכו'. שַלַמה לא תפסנו אונייה? שַלַמה שיחררנו את המטוס [הסורי] ? שלמה לא חטפנו בני ערובה? מדוע חדלו מעשי תגמול? ועוד ועוד.

כשעליתי לענות הייתי מתוח אך שקט. גזרתי על עצמי להחזיק מעמד - לא להתרגז ולא להתעצבן מקריאות שיסוע שהיו מובטחות לי למכביר ואף ניתכו עלי כגשם נדבות. הפעם עמדתי בניסיון. הנאום היה מחושב - הן נמרץ והן עצור - אך היה בו הרבה יותר גילוי לב משהורגלו אנשים אצלנו לשמוע. כדי להעמיד את הבית על האמת לגבי שליחות חמשת החיילים במערומיה - מבלי שאצטרך לאמר את הדברים על אחריותי ולהתחייב בגילויים ובאישורם - קראתי בהדגשה רבה את החלטות וש"ן, בהן מסופר המעשה בכל הבהירות והפירוט. השתמשתי בהזדמנות להדגיש את הישגי המערכה על "בת גלים". סיפרתי את האמת על המטוס והכחשתי את סילופי העובדות שפירסם צה"ל בפרשה זו. סתרתי את טענת לנדאו כי רק חטיפת בני ערובה הביאה לידי שחרורו של השבוי [סמל יצחק] ג'יבלי מידי הירדנים [נשבה ב-28.7.54 בפעולת תגמול בעזון; שוחרר אחר חטיפת קצין ושלושה חיילים ירדניים במיבצע בית-ליקיה]. הכחשתי את הסילופים שהופיעו בעיתונות על פרשת חיפוש השיירה. בקיצור - קטלתי שקרים והוקעתי כזבים על ימין ועל שמאל.

לבסוף גוללתי פרשת ההתאבדות של [אורי] אילן. מסרתי את הצהרת הקצין והסמל של החוליה כי לא היו עינויים. לעומת זה גיליתי כי אילן היה סבור כי חבריו הוצאו להורג ואף לו צפוי סוף זה. קבעתי אחריות סוריה לעינויי נפש, שגרמו כנראה להתאבדותו. סיימתי בהצגת הברירה - אם תהיה ישראל מדינה של חוק או של שוד - של שיקול וראיית נולד או של השתוללות יצרים מופקרת. לפי ברירה זו ביקשתי להצביע [ר' "דברי הכנסת", כרך 17, ע' 592].

החלו הודעות. [יעקב] חזן [מפ"ם - "השומר הצעיר"] ו[יצחק] בן-אהרון [מפ"ם - אחדות העבודה], כל אחד לפי דרכו, הודיעו על הימנעות סיעותיהם והיה כל המרחק שבעולם בין הטון הנעלה של חזן והשפל של בן-אהרון. גם וילנר קרא כתב ארוך על אשמת האימפריאליזם האמריקני במותו של אורי.

קצרתי שבחים רבים. זיאמה היה מרוצה מאוד והתפעל כיצד יצאתי בשלום. אילו ידע את ביאליק כשם שהוא בקיא בשירה הרוסית היה אומר: "פסוח על הנחשים וחמוק מתחת לֶחָרֶב". רוזן שיבח מאוד את הנאום על היותו נועז. אך לא היה פנאי לצאת למזנון ולקלוט רשמים. בהתפזר הבית נשארתי ליד השולחן וערכתי את הסטנוגרמה, גם תידרכתי את אליצור לגבי פירסום בחו"ל. אחר כך עליתי למעלה להנהלת הסיעה עם השרים שישבו על מדוכת הבחירות לעיריות ובאו להפוך מחדש את הקערה על פיה לאחר שהוחלט בממשלה מה שהוחלט, מתוך פתיחת פתח סכנה חדש לקואליציה.

לבון ניגש וביקש את כתב המסקנות של החקירה. נתתי לו, לא בלי רעד בלב,

ראשית משום שהמסקנות הן מפלה בשבילו, אם לא ב-100-אחוז אזי לפחות ב-50 אחוז,

ושנית משום שיתגלו לו שם דברים קשים ואכזרים שאמר עליו דיין.

בדיעבד אולי גם זו לטובה, כי שני הדברים כאחד מכשירים את נכונותו הנפשית להסתלק מתפקידו.

סוף סוף נסעתי הביתה, כשאני כורע מעייפות. אותה מחצית השעה שדיברתי התישה כוחי כליל - ורק כעבור הזמן הרגשתי את המתח העצום שהייתי נתון בו. אינני זוכר נאום שלי בכנסת שבו הילכתי על חרב כה חדה בין המותר והאסור. צפורה פגשתני נלהבת - אמרה שהייתי DIGNIFIED [נאצל] מאוד והטון היה נהדר. ארתור לוריא טילפן כי הנאום היה יוצא מהכלל ועשה רושם כביר. וולטר טילפן אף הוא ומסר על התלהבותו של איש קר ובקרני כמשה קרן.

ליוויתי את צפורה לבית ארתור, להתייעצות על זכות עבודה של ללה בנ"י. משחזרתי, והשעה כבר קרובה לאחת-עשרה, שקעתי בעבודה: חיסלתי שני תיקים של היום, קראתי ולמדתי את סקירתו המפורטת של המהנדס [אהרון] וינר לקראת ההתייעצות שתהיה מחר על תוכנית המים של ג'ונסטון העומד לבוא. רק אחרי אחת קיבלתי סוף סוף את הגהות נאומי ממערכת ה"פוסט" וערכתי את הנוסח עריכה יסודית - מלאכה טרדנית ביותר, אבל כדאית. רק אחרי כן ניגשתי אל היומן והרי השעה כבר קרובה לשלוש, ועלי עוד לערוך את נאומי העברי בשביל "י"נ".

 

העתקת קישור