1) במקרה שלפנינו אין כל אפשרות לקבוע עובדות על סמך השאלה אם לאיש זה אנו מאמינים ואם לאחר לא. האווירה השוררת בין בעלי שתי הגירסות היא מורעלת, וכל אחד במוסרו על איזו עובדה שהיא, אפילו אין בעובדה זו משום שקר, משתדל לשוות לה גוון אשר יסייע לגירסתו. לפיכך יש הכרח להתחשב אך ורק בנסיבות השונות.

כאן יש להעיר כי מבחינת החקירה עבר זמן רב מאז התרחשו העניינים הנדונים ועל כן קשה עוד יותר להוציא מסקנות ברורות מתוך הנסיבות הנ"ל. יש עוד להוסיף כי האנשים אשר שמענו נמצאו ונמצאים במצב מתוח מאוד לרגל מה שקרה ובהלך רוח זה לא קל היה להם למסור עדות במתינות וביישוב הדעת.

2) השאלה אשר עמדה לפנינו למעשה הייתה אם ראש אמ"ן נתן הוראות ב-16/7/54 להפעיל את היחידה האמורה על דעת עצמו או, כפי התגוננותו, אם ההוראות שניתנו על-ידו היו על דעת שר הביטחון.

שה"ב בהופיעו לפנינו הסתמך על מכתבו של ר"א מ-1/11/54 אל הרמטכ"ל אשר הועבר ע"י הרמטכ"ל אל שה"ב. במכתב זה נאמר, בפיסקה ב':

"ביום 16/7/54 לאחר דיון שנתקיים אצל שה"ב, שנושאו 'משמעות הפינוי הבריטי מסואץ', הורני שר הביטחון להפעיל את חוליות היחידה נגד גורמים ומטרות בריטיים במצרים".

היות וכאן צמוד התאריך 16/7, יום מתן ההוראות, אל "הדיון שנתקיים אצל שה"ב בנושא, משמעות "הפינוי הבריטי מסואץ" והיות ולפי טענתו של שה"ב נתקיים דיון כזה אך ורק ב-31/7, הרי לפי השקפתו של שה"ב יש כאן הוכחה מכרעת לאשמתו של ר"א, דהיינו הוא מוצא בזה שקר המוכיח כי כל סיפורו של ר"א כי שה"ב נתן לו ב-16/7 הוראות הוא סיפור בדוי.

כדי לסלק ספק שמא התכוון ר"א במכתבו הנ"ל לדיון אחר ולא לזה שנתקיים ב-31/7 מסתמך שה"ב על מכתבו של ר"א אליו ב-23/12/54 בו, בתשובה לשאלת שה"ב, השיב ר"א: "הפגישה בביתך נתקיימה בנוכחותם של אלוף אבידר, סא"ל יובל נאמן, מר א' עברון ואנוכי, לאחר שיחתנו מהבוקר זכור לי שגם אל"מ [פריץ] עשת [יועץ לענייני ביטחון לשה"ב] היה באותה שיחה. הדיון היה בבעיות הפינוי הבריטי מהסואץ ומשמעותו לגבי מדינת ישראל, נתקיימה [צ"ל ונתקיים?] ביום שישי 16/7/54 בשעות אחר-הצהריים. השיחה בינינו הייתה לאחר הדיון ולא בנוכחות משתתפי הפגישה".

שה"ב מצביע על עובדה נוספת והיא כי לפי גירסת ר"א ניתנה לו הוראה להפעיל את היחידה נגד הבריטים ואילו מברק מס' 4 שחובר ב-17/7 ונשלח ב-18/7 למצרים מכיל הוראה הרבה יותר רחבה ורק אגב אורחה נזכרות גם פעולות נגד הבריטים (מברק 4 מ-18/7 [בתרגומו מאנגלית] אומר:

אחד. התחל בפעולה מיידית למניעה או לדחייה של ההסכם האנגלי-מצרי. היעדים הם, אחד, מוסדות תרבות והסברה. שניים, מוסדות כלכליים. שלושה, מכוניות, נציגים בריטיים ובריטים אחרים. ארבעה, כל דבר אחר שיגרום לשיבוש היחסים הדיפלומטיים.

שניים. הודע לנו על אפשרות הפעולה באזור התעלה.

שלוש. האזן לנו יום יום בשעה שבע בגל G).

אלה הם הדברים העיקריים אשר לדעת שה"ב מוכיחים את אשמתו של ר"א ללא שמץ של ספק. האמת ניתנה להיאמר שדברים אלה, יש בהם לכאורה, לפחות, משקל רב והם עשויים להצביע על אשמתו של ר"א ועל אי-נכונות גירסתו כי קיבל הוראות משה"ב. ובאמת בישיבה הראשונה, לאחר שמיעת הרצאתו של שה"ב ולפני שחדרנו לכל פרטי העניין, בהיותנו זרים לגמרי לגבי כל העניין, היינו נתונים תחת רושם חזק ביותר כי בהיעדר נסיבות המצביעות בכיוון הפוך יש להסיק שהגירסה בדבר מתן ההוראות ב-16/7 על-ידי שה"ב אינה נכונה.

3) אחרי שומענו את האנשים אשר הופיעו לפנינו ואחרי עיון קפדני בכל הניירות שהיו לעינינו ובהתחשב בנסיבות שונות שייזכרו להלן, חדר להכרתנו ספק שהעלה הכרה כי הדברים שהובאו לפנינו ע"י שה"ב אינם מניחים לנו לומר בביטחון כי הסיפור של ר"א כי ההוראות שניתנו על ידו היו על דעת שה"ב - הוא בדוי.

4) ואלה הם שיקולינו:

אם שקר הם דברי ר"א במכתבו מ-1/11 והאמת היא כי את ההוראות נתן על דעת עצמו, הרי מתעוררת השאלה איך להסביר את התנהגותו הבלתי זהירה, כי הוא אשר בכותבו לרמטכ"ל ידע בלבו כי הוא משקר, מדוע נואל להכניס במכתב סמיכות נתונים העשויה לשמש לגילוי השקר שבדבריו. הלא חייב היה להניח כי יהיה בידי שה"ב להפריך שקר זה, הן יכול היה לומר בפשטות כי ההוראות ניתנו לו ב-16/7, מבלי שיוסיף ויסמיך קביעת עובדה זו לנתון אחר העלול להפילו בפח.

5) זאת ועוד, אם הסיפור היה שקר, הרי יש להניח כי מצפונו בעניין זה לא היה שקט, וכל הזמן היה עליו להתהלך בחרדה כי השקר יתגלה והיה עליו להיות ער לאפשרות זאת ולנהוג זהירות - והנה ב-23/12, בתשובתו לשאלת שה"ב, הוא מונה את שמות האנשים אשר השתתפו בדיון ושוב מציין כי נתקיים ב-16/7 נכון כי המכתב מ-23/12 נכתב בעקבות פגישה בין שה"ב ור"א שבה הסביר שה"ב את שאלותיו כדרושות לצורך קביעת פרטים שונים שנזקק להם לקראת פגישתו עם רה"מ ונמצא שר"א לא ידע אותה שעה את כוונתו האמיתית של שה"ב בהציגו שאלות אלה, אולם דווקא משום כך מתייצבת שוב אותה שאלה, אם סיפורו של ר"א הוא שקר, הן יש להניח, כי יהיה דרוך ומתוח שלא להיכשל ואם כך - איך להסביר כי נתן את תשובתו ללא כל היסוס וללא כל סייג ולא זו בלבד אלא שמשך כל התקופה שקדמה לשיחה זו לא השתדל כלל לבדוק מהו התאריך הנכון של הדיון, כדי לוודא שהוא עומד על בסיס איתן והמדובר אינו באיש סתם שאינו מתמצא בדברים כאלה ואין לו ניסיון בהם. דבר זה יכול להתיישב גם עם האפשרות של טעות מצד ר"א בקשר לדיון, ושלאמיתו של דבר ניתנו לו ההוראות לא לאחר דיון בהרכב המתואר במכתבו ב-23/12 כי אם לאחר דיון סמוך ל-16/7 ובהרכב מצומצם וכי ב-16/7 היה דיון אחרון בין שה"ב ור"א שנגמר במתן הוראות.

כאן יש להעיר, כי לפי גירסת שה"ב נתקיים דיון על משמעותו של פינוי סואץ רק ב-31/7 ואולי גם פעם בחודש מאי בערך. אין לנו כל יסוד להטיל ספק בדבריו אלה של שה"ב אולם מפי עדים אחרים שוכנענו כי גם לפני ה-16/7 היה עדיין פינוי הסואץ נושא חוזר ונשנה בשיחות ואפילו בפגישות שנקראו כדי לדון בעניינים אחרים, כמו בישיבות השבועיות שנתקיימו עפי"ר ביום ה'.

מפי אלוף י' אבידר שכיהן כמ"מ לרמטכ"ל בהיות הרמטכ"ל בחו"ל (12/7/54 - 19/8/54) שמענו כי בתום אחת הישיבות השבועיות שהתקיימו באותה תקופה, כאשר קמו הנוכחים ללכת ביקש שה"ב את ר"א להיוותר לשוחח עמו ביחידות. מקרה זה נחרת בזיכרונו של אלוף אבידר, כי בהיותו מ"מ הרמטכ"ל מוזר היה בעיניו כי שה"ב מצא לנכון להמשיך בשיחה עם ר"א שלא בנוכחותו, אעפ"י שהיה שם. איננו מפקפקים בנכונות סיפורו של אלוף אבידר, אשר היה זהיר מאוד במתן עדותו ואשר ניכר היה בו שאינו נוקט שום עמדה לצד מישהו.

ברור לנו כי מקרה זה אירע בתקופת שהייתו של הרמטכ"ל בחו"ל, אם כי שמו של ר"א אינו מופיע כלל באף אחד מהסיכומים של הישיבות השבועיות. בדקנו את רישומי הסיכומים הללו ובחנו את הנושאים השונים אשר נדונו באותן ישיבות כדי לנסות לקבוע באיזו ישיבה יכול היה ר"א להשתתף.

ברישום של הישיבה מ-15/7 נמצא עניין אחד: "עניין הנספח האמריקאי", אשר לדברי האלוף אבידר הכרחית הייתה השתתפותו של ר"א בדיון בו. אולם בסעיף [צ"ל סעיף] זה וכמוהו גם סעיף "בת-גלים" (הדעת נותנת כי גם בדיון בסעיף זה הייתה דרושה השתתפותו של ר"א) נדונו בתחילת הישיבה, ולפי הסברתו של שה"ב אפילו השתתף ר"א בדיון על סעיפים אלה יש להניח, כי בגמר הדיון בהם עזב את הישיבה.

אין בידינו לקבוע אם התייחדותו של שה"ב עם ר"א, לפי סיפורו של אלוף אבידר, מתייחסת לישיבה מ-15/7 או לישיבה אחרת.

אמרנו כי משמעותו של הפינוי מסואץ היה בתקופה ההיא נושא חיוני מאוד. בקשר לכך יש להזכיר כי היו אז ידיעות שההסכם על הפינוי עומד להיחתם בקרוב והייתה שאלה אם יש דרך למנוע את החתימה או לפחות להשהותה.

6) בעת שהותו של הרמטכ"ל בארה"ב קבל מר"א מכתבים אחדים על הנעשה בארץ. מבין מכתבים אלה הוצג לפנינו העתק מכתב הנושא תאריך 19/7/54. המכתבים במקורם לא נשמרו ע"י הרמטכ"ל. בהעתק שהיה לעינינו נמצאת הפיסקה הבאה:

"לפי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של היחידה. אם כי ברור היה שלא ניתן למנוע ההסדר גם אם התנגדותם של השמרנים הצעירים גדלה והולכת תיתכן לדעתו של לבון אפשרות דחייתו או השהייתו ובכך משום רווח מדיני. עם כל החששות יהיה זה מבחן ולו גם בפעולות קטנות. אני מקווה כי עם שובך הקרוב נעמוד כבר בשלב האחרון של הפעילויות".

היות והיחסים בין מצדדי הגירסה של ר"א לבין מצדדי הגירסה של שה"ב הם מתוחים מאוד והאווירה היא מורעלת התייחסנו במהלך החקירה במקסימום של חשדנות ולכן קודם כל ביררנו כי ר"א שלח לרמטכ"ל לארה"ב מכתבים כתובים במכונת כתיבה. זאת ביררנו בעזרת אלוף/מ חיים הרצוג, שהיה אותו זמן נספח צבאי בוושינגטון ונלווה אל הרמטכ"ל בסיורו בארה"ב, ואשר לפי עדותו של הרמטכ"ל ראה את המכתבים האלה או חלק מהם. יש לציין שלא הרמטכ"ל ואף לא אלוף/מ הרצוג לא זכרו את תוכן המכתבים ולא יכלו לאשר או להכחיש את תוכן המכתבים. אשר למשמעותו של המכתב הרי הפיסקה הנ"ל עשויה לתמוך בגירסה של ר"א. מתוכה יש לראות כי בזמנו סבר שה"ב כי ע"י "פעולות קטנות" אולי אפשר יהיה להשהות את חתימת ההסכם. יש לציין כי מתוך מהלך החקירה נראה לנו כי הלך רוחו של שה"ב היה לקו של אקטיביזם. לפי סיפורו של שה"ב נערכה בסוף מאי או בראשית יוני שיחה בינו לבין ר"א ובה הציע לו ר"א להפעיל במצרים את החוליות של היחידה. שה"ב שלל את כל ההצעות פרט לאפשרות של פגיעות במיתקנים בריטיים באזור התעלה ואמר לר"א להביא לפניו הצעות קונקרטיות ואז ידון בהן.

אילמלא חשדנותנו היה יכול מכתב זה להיחשב כסיוע רב ערך לגירסתו של ר"א ואולם רק משום גישתנו החשדנית החלטנו שלא לראות במכתב זה הוכחה מכרעת כי שלושה ימים לפני כתיבת המכתב ע"י ר"א נתן לו אומנם שה"ב הוראות להפעלת היחידה נגד הבריטים.

לחשדנותנו זו בעניין המכתב אין כל יסוד ממשי אולם מבחינה תיאורתית ישנן שתי אפשרויות :

א) שההוראות לא ניתנו לר"א והוא כתב את המכתב בכוונה תחילה כדי שיוכל להסתמך עליו בעתיד, שהרי כיסוי אחר לא היה לו.

ב) האפשרות הפיסית כי ההעתק שהוצג לפנינו הודפס במאוחר וכי נוספה בו הפיסקה הנ"ל שלא הייתה במקור.

מכל מקום גם מכתב זה תרם את תרומתו להכניס ספק בלבנו בדבר ההאשמה כי שקר בפי ר"א.

7) התנהגותו של שה"ב לאחר הכישלון. אנשינו נעצרו ב-23/7. מייד לאחר כך התחילו מופיעות ידיעות בעיתוני הארץ, מפי תחנות שידור ערביות, על החבלות ועל המאסרים. ב-26/7 כתב ר"א אל שה"ב לאמור:

"הבוקר הגיענו מברק ראשון המציין שאנשינו הם בין הנעצרים באלכסנדריה. פרטים ונסיבות המעצר לא נכללו במברק זה, בינתיים נקטנו באמצעים למניעת תקלות נוספות".

אם שה"ב לא ידע על כל העניין הרי מתקבל על הדעת כי בקבלו מכתב זה מ-26/7 היה צריך להזדעזע, שהרי ברור כי נעשה איזה "תבשיל" מאחורי גבו וצריך היה לחקור מייד אם נעשו אלו פעולות ע"י אנשי המקום על דעת עצמם או לפי הוראות מהארץ, שהרי העובדה כי מייחסים לו, לשה"ב, את מתן ההוראות נודעה לו, לדבריו, רק ב-1/11. מטבע הדברים היה עליו לברר שאלה זו מייד עם ר"א. שה"ב הסביר לנו בישיבה האחרונה של החקירה, כי בשיחה עם ר"א בעניין זה אמר לו הלה כי "היה עניין של תכנון והבחורים יצאו מן הכלים" (יש רגליים לסברה, כי בשביל לתכנן אין צורך לקבל אישור מיוחד; הוראות או אישור משה"ב הכרחיים בקשר למעשה ביצוע). אם אלה היו דברי ר"א הרי ברור שבעזרתם התכוון להעלים משה"ב כי הוא, על דעת עצמו, נתן למפקד היחידה את ההוראה ל ה פ ע י ל את אנשיו במצרים ב-16/7.

8) אולם כאן בא מכתבו של ר"א אל שה"ב מ-8/8 בו צוטטו שידורים ערביים שבאחד מהם הוזכרו שמות נעצרים. באותו מכתב מובא גם נוסח המברק הנזכר לעיל (מ-26/7, ונמסר על ההוראות שנשלחו ע"י אמ"ן למצרים בעקבות אותו מברק וביניהן ההוראה בדבר "הסתרת כל חומרי החבלה וציוד שהוכנו לפי הוראותינו בנדון" ושוב אין יודעים על כל צעדים שהם מצד שה"ב, גם בשלב זה, כדי לברר מה משמעות "ההוראות שניתנו בנדון".

מה עוד שלפי דברי שה"ב עצמו, בישיבתנו האחרונה, הרי כבר בסוף יולי הייתה לו הכרה כי "בושל תבשיל" מאחורי גבו.

ב-19/8 חזר הרמטכ"ל מארה"ב ושה"ב אף לא פנה אליו בתלונה על ר"א בכל העניין הזה.

9) אחר כך קיבל שה"ב העתק הדו"ח מ-5/10/54 אשר נשלח ממפקד היחידה אל מ"מ ר"א (יום לפני כן נסע ר"א לחו"ל) בדו"ח זה נאמר במפורש:

"ב-16/7/54 נקראתי לראש אמ"ן, שציווני להעביר הוראות לפעולה למען ביטול הסכם הסואץ ע"י פגיעה במוסדות בריטיים ונציגים רשמיים במגמה של יצירת משבר שידחה חתימת ההסכם".

הדו"ח הזה נתקבל ע"י שה"ב ב-5/10 או סמוך לו. כאן כבר יש קביעה מפורשת של עובדה שניתנו הוראות ע"י ראש אמ"ן למפקד היחידה וזה בסתירה גמורה למה שר"א אמר לשה"ב, לפי גירסתו של שה"ב, כי "היה רק עניין של תכנון והבחורים יצאו מכליהם". עתה ברור היה לשה"ב כי ההוראות ניתנו מהארץ ולפי גירסתו בלי ידיעתו, ואעפי"כ אינו פונה לרמטכ"ל ואף לא לר"א אשר חזר ארצה ב-19/10.

שה"ב טען באוזנינו כי עד ה-1 בנובמבר לא היה לו כל מושג כי מייחסים לו מתן הוראות להפעיל את היחידה. זאת אומרת כי טרם צפה המחלוקת בדבר נותן ההוראה, ואם כן כיצד תוסבר הימנעותו של שה"ב, בתקופה שעד ה-1/11, מלהביע התמרמרותו בפני הרמטכ"ל ור"א על שהאחרון הפעיל את היחידה על דעת עצמו?

העובדה כי הרמטכ"ל לא פנה אל שה"ב בשאלה למה נתן הוראות אינה תמוהה כי הוא, בחוזרו ארצה, שמע מפי ר"א כי את ההוראות נתן שה"ב, וכנגד גירסה זו לא הופנתה אליו גירסה אחרת. לרמטכ"ל לא היה יסוד ולא הייתה אפשרות להניח כי ר"א משקר לו ובהלך הרוחות שהשתרר לאחר המפולת מתקבל על הדעת שהרמטכ"ל לא ראה כל תועלת לפנות אל שה"ב ולהיכנס בוויכוח איתו על שנתן הוראות כאלה, כי אילו עשה כן היה בזה משום זריית מלח על פצעים.

10) הסברתו של שה"ב בנידון זה היא, כי חשש שעריכת חקירות בשלב זה הייתה עשויה לגרום זעזועים וזה לא היה רצוי כל עוד עמד להיערך משפט והפרשה במצרים טרם נגמרה. לשאלתנו מדוע זה התחיל בכל זאת, בחציו השני של חודש דצמבר, בעיצומו של המשפט במצרים, להחתים אנשים על אישורים בדבר תאריך הדיון על משמעות הפינוי מסואץ, השיב שה"ב בהסבירו כי:

א) אחרי ה-1/11, בהיוודע לו לראשונה כי מייחסים לו מתן הוראות התחיל מחפש חומר, כמו יומנים שלו, העשוי להעיד על תאריך הדיון, ועד אשר הצליח לרכז בידו הוכחות ממשיות כי הדיון הנ"ל היה ב-31/7 חלף עוד זמן רב.

ב) המשפט במצרים התקרב לשלבו הסופי וסבור היה שהגיעה השעה להתחיל בבירור העניין.

אנו סבורים כי הסברה זו מתקבלת על הדעת. גם היא עוררה ספק בלבנו אם אפשר להסיק בביטחון מחוסר תגובתו של שה"ב מסקנה כלשהי אשר תתמוך בגירסת ר"א כי קיבל הוראות משה"ב.

עם זאת עלינו להבחין בין עריכת חקירה לבין הבעת התמרמרות באוזני הרמטכ"ל לר"א. אשר לחקירה כבר אמרנו שהסברתו של שה"ב ודאי יכולה להתקבל על הדעת אולם באשר להבעת התמרמרות יש להבדיל בין התקופה אשר קדמה ל-1 בנובמבר לבין התקופה שלאחריו.

לדברי שה"ב נודע לו לראשונה כי מייחסים לו מתן ההוראות רק ב-1/11, בקבלו דו"ח על ישיבת המטכ"ל אשר בה נזכר דבר מתן ההוראות ע"י שה"ב ובקבלו את מכתבו של ר"א מ-1/11 אל הרמטכ"ל. אם שה"ב ראה בזאת עלילה אפשר להבין כי בלבו התקומם נגדה, אך העדיף שלא להגיב מייד אלא לרכז תחילה חומר להפרכתה, כי כאן הרצון להגיב על העלילה בא במקום הנטייה להביע התמרמרות על שפעלו מאחורי גבו. אולם מניע זה אינו חל בתקופה שלפני ה-1/11, ובעיקר אחרי קבלת הדו"ח של מפקד היחידה, מ-5/10 שבו נאמר בפירוש כי הוא המפקד, קבל הוראות מר"א ב-16/7 ושאז, כאמור, טרם התעוררה המחלוקת בשאלת האחריות למתן ההוראות.

היוצא מזה שגם מהתנהגותו של שה"ב אי אפשר להוציא מסקנה בטוחה לכאן או לכאן.

11) ישיבת המטכ"ל ומכתב ר"א מ-1/11, לא מענייננו לקבוע כאן אם עצם העלאת הנושא בישיבת המטכ"ל היה צעד חיובי או שלילי. אין לנו שמץ של יסוד לחשוב שאם ר"א נתן את ההוראות על דעת עצמו היה לרמטכ"ל איזה חלק בדבר והתעניינו לדעת למה הועלה הנושא בישיבת המטכ"ל. מתוך מה ששמענו במהלך החקירה ברור לנו כי במשך כהונתו של שה"ב התעוררו חיכוכים ונשתררו יחסי אי-אמון בינו לבין הרמטכ"ל. שוב אין מענייננו לברר כאן מי האשם ביחסים אלה. אנו מציינים רק את העובדה כשלעצמה.

לשה"ב היו תמיד חשדות ולעתים גם אמונה שלא בכל מקרה מגלים לו את האמת, כי לעתים מבוצעים דברים שלא בהתאם להוראותיו או לאישוריו. מאידך היו מקרים שהרמטכ"ל היה סבור כי שה"ב עלול להכחיש מתן אישור לפעולה מסויימת או יותר נכון עלול להתכחש לפרטי אישור אשר ניתן על ידו ולפיכך, בשומעו מפי ר"א כי שה"ב נתן את ההוראות, העיר לר"א שאין לו (לר"א) כיסוי לעובדה זו ומוטב לו להיזהר פן יתכחש שה"ב למתן ההוראות על ידו וכיוון שדו"ח מ-5/10 דיבר רק על מה שקרה בין ר"א ומפקד היחידה, הציע הרמטכ"ל לר"א להשלים דו"ח זה על-ידי המכתב מ-1/11. כך הסביר לנו הרמטכ"ל את המניע לבקשתו מר"א כי ימציא לו את המכתב מ-1/11 ואין לנו יסוד שלא לקבל הסבר זה.

אי-תגובתו של שה"ב למכתב של ר"א מ-1/11 ולדברים שנאמרו בישיבת המטכ"ל ודאי שלא יכלה לעורר בלב הרמטכ"ל ספקות לגבי הגירסה ששמע מפי ר"א. אילו הייתה זו עלילה, טבעי היה לצפות לתגובת מחאה ספונטנית מצד שה"ב בעוד ששתיקתו יכולה הייתה להתקבל כהודיה.

שאלנו את הרמטכ"ל מדוע העלה את הנושא בישיבת המטכ"ל ומדוע ציין כי ההוראות ניתנו ע"י שה"ב. הרמטכ"ל הסביר כי בצבא פשטו הדים לביקורת על הכישלון במצרים שאי-אפשר היה להתעלם מהם בצמרת הצבא, גם לא היה רצוי כי בישיבת המטכ"ל יתפתח דיון על טיבו של המבצע במצרים ומכיוון שלא היה לו יסוד כלשהו לפקפק בנכונות גירסתו של ר"א (כי שה"ב לא הזכיר אף פעם במגעו עם הרמטכ"ל כי המבצעים במצרים נעשו ללא אישורו) לא ראה הרמטכ"ל מניעה להודיע בישיבת המטכ"ל כי הדבר נעשה בהוראת שה"ב ולסגור בזה כל פתח לשאלות על טיבן של הפעולות.

שה"ב קבע בפנינו שאין הוא סבור כי הרמטכ"ל נמצא בקונספירציה עם ר"א בעניין הנדון.

איננו סבורים כי יש בפרשה זו של ישיבת המטכ"ל ועמדתו של הרמטכ"ל דבר העשוי להועיל לנו בהסקת מסקנות לכאן או לכאן.

12) לפי גירסת הרמטכ"ל ור"א נודע להם רק ב-28/12 כי שה"ב מכחיש שנתן הוראות. למעשה אף שה"ב אינו סותר טענה זו מעיקרה אלא סבור כי ר"א יכול היה להבין עוד שבועיים לפני כן, ב-14/12, כי הוא, שה"ב, מכחיש את הדבר.

ב-12/12 התקיימה פגישה בין שה"ב, הרמטכ"ל ור"א וב-14/12 הזמין אליו שה"ב את ר"א לפגישה נוספת. ר"א רואה בתוכנן של שתי פגישות אלה תמיכה בגירסתו בדבר ההוראות ע"י השר.

לדברי הרמטכ"ל ור"א הציע להם שה"ב ב-12/12 כי יסכימו על נוסח או עמדה אשר ינקטו במשותף כלפי חוץ באם יוזמנו, למשל, למסור על פרשת מצרים, לממשלה או לוועדת חו"ב על הכנסת. לדבריהם הציע שיקבלו את הנוסח אשר ניתן לדבריו, בזמנו, ע"י רה"מ והאומר כי ניתנו הוראות לתיכנון אבל לא לביצוע. הרמטכ"ל ור"א הגיבו על הצעה זו בשתיקה.

גם מדברי שה"ב על פגישה זו מסתבר כי לא אמר דבר שאפשר היה ללמוד מתוכו כי הוא מכחיש מתן ההוראות ולפיכך ראו הרמטכ"ל ור"א בהצעה זו מעין ניסיון לבוא איתם בהסכם אשר יתרץ את אשר אירע במצרים וכי ברצונו של שה"ב להיפטר מהכורח להודות כלפי חוץ כי הוא אשר נתן את ההוראות. אחרי פגישה זו אמר הרמטכ"ל לאפי עברון דברים שהשתמע מתוכם, כי אין הוא משלים עם נוסחה זו. אפי מסר על כך לשה"ב.

לדברי ר"א התחילו מתעוררים חששות בלבו בדבר עמדתו של שה"ב וב-13/12, כאשר פגש את אפי, הטיח בפניו טענות כלליות כנגד שה"ב ואפי מסר עליהן לשר. למחרת, ב-14/12, הזמין שה"ב את ר"א. ר"א, לדבריו, אמר לשה"ב באותה פגישה כי לפי שמועות המגיעות אליו הוא מתרשם כי שה"ב מתכוון להתחמק מאחריותו לעניין מצרים. שה"ב התרגז ואמר לו כי אל ישים לב לנרגנים ולהולכי רכיל ועוד המשיך להרגיעו עד שנתרשם כי חששותיו אינם מבוססים. עם זאת נדמה היה לו, לר"א, כי שה"ב מצפה להצעת נוסח מוסכם ביניהם, במיוחד מאחר ששה"ב ציין כי האיש היחיד שנהג בו במקרה זה כאביר הוא רה"מ (וכי יחסים חבריים נבחנים בשעות קשות). לפי בניינו של ר"א החליט שה"ב, בהיווכחו כי לא הצליח להגיע לידי נוסח מוסכם, להתכחש להוראותיו ולחפש דרך לגולל את האחריות על ר"א. לשם כך השיג מאלוף/מ עשת (אשר השתתף בדיון שנערך ב-31/7 על משמעות הפינוי מסואץ) אישור כי נעדר מהארץ ב-16/7 כפי שהיה הדבר באמת - משהיה בידו אישור זה הזמין אליו את ר"א ב-22/12 ובהסבירו כי לקראת שיחה עם רה"מ דרושים לו פרטים שונים הציג לו שאלות והוציא מפיו תשובות אשר נועדו, כפי שנתברר לר"א לאחר מכן, לסבך אותו ע"י הצמדת הדיון בהשתתפות האנשים המנויים בפסקה 1 במכתבו מ-23/12 לתאריך 16/7.

באשר לפגישה ב-12/12 אין כמעט הבדל בין גירסת שה"ב לבין גירסת הרמטכ"ל אלא ששה"ב אינו מסכים בשום פנים לכוונה המיוחסת לו בקשר לפגישה זאת ע"י הרמטכ"ל ור"א ועומד על כך שכוונתו בעריכת הפגישה הייתה להתכונן להופעה בפני איזה פורום.

אשר לפגישה ב-14/12, גירסת שה"ב וגירסת ר"א שונות לגמרי זו מזו. לדברי שה"ב היה זה ניסיון ראשון מצדו לתת לר"א הזדמנות לחזור בו מגירסתו בדבר מתן ההוראות ע"י שה"ב ב-16/7 להודות על האמת. לדבריו הסביר לר"א את "פילוסופיית החיים" שלו, שאינו נוקם ונוטר אך אינו מוכן להשלים עם שקר מכוון וכיו"ב. הוא עשה כך מאחר שכבר היה בטוח שיש בהוכחות אשר בידו כדי להפריך את גירסת ר"א, כי אותו זמן כבר הוברר לו כי שום "דיון" לא נתקיים ב-16/7.

אילו היה לנו יסוד ממשי לקבל את הבהרותיו של ר"א בדבר הפגישות בדצמבר יכולה הייתה להיות בהן משום אינדיקציה לטובתו של ר"א, אולם יסוד ממשי כזה אין לנו ולא נוכל להעדיף את הסברתו של ר"א בנדון זה. אף ייתכן כי כל אחד מהצדדים העריך אשר התרחש בפגישה זו מנקודת מבטו הוא - והדבר נשאר בגדר ספק.

13) שה"ב הצביע על עובדה נוספת: בתחילת נובמבר, כאשר מסר לו אפי את המכתב של ר"א מ-1/11 והעיר עליו "יש כאן אי דיוקים", הגיב מייד הוא (שה"ב): "יש פה יותר מאי דיוקים": שה"ב ציין את תגובתו זו כראיה לכך שאותו דו"ח עורר אותו לתגובה מיידית, אך אנו איננו יכולים לראות בכך גילוי משכנע שיש ליחס לו משקל מכריע.

מעדותו של אפי ידוע לנו כי את הוראות שה"ב הנזכרות במכתב מ-1/11 פירש לעצמו כמתייחסות לשיחה שנזכרה לעיל בין שה"ב ור"א בסוף מאי או בראשית יוני (אעפ"י שבכתב תאריך ההוראות הנזכר הוא 16 ביולי), ובהעירו לשר כי יש אי דיוקים התכוון להוראות הנזכרות במכתב שאינן תואמות את המדובר באותה שיחה.

אין חולק על כך כי באותו מעמד לא הזכיר אפי את השיחה הנ"ל ושה"ב לא זכר כלל אותה שיחה ורק בזמן האחרון הזכיר לו אותה אפי (את דבר קיומה של השיחה את תוכנה העלה אפי על הכתב רק ב-30/12). נמצא כי שה"ב בשומעו מפי אפי את ההערה: "יש כאן אי דיוקים" לא יכול היה לדעת כי אפי מתכוון לשיחה ההיא, אלא צריך היה להבין כי גם אפי חושב שהוא (שה"ב) נתן את ההוראות, אלא שהמכתב מ-1/11 לא חזר עליהן בדיוק.

טענת שה"ב כי תגובתו "יש כאן יותר מאי דיוקים" מעידה כי נדהם למקרא המכתב, אינה מתקבלת כהוכחה ברורה לכוונתו להביע הכחשה נמרצת לרעיון כי הוא שנתן את ההוראות.

למען הבהירות נדגיש כי הערכתנו זו באה להסביר מדוע איננו מקבלים חוליה זו בגירסת שה"ב כהוכחה משכנעת נגד ר"א; עם זאת אין כקבלת חוליה זו כהוכחה לטובת גירסת ר"א, שהרי אין להתעלם מהאפשרות שתגובה של האדם תלויה בתוכניותיו, אופיו ואורח הבעתו.

14) עד כאן השתדלנו להצביע על השיקולים שהניעו אותנו להטיל ספק בהאשמה נגד ר"א כי פעל ללא קבלת הוראות משה"ב. בדעתנו לציין עתה את השיקולים אשר עוררו בנו ספקות בטענה כי שה"ב הוא שנתן הוראות אלו.

א) דיברנו לעיל על הצמדתו של הדיון ליום מתן ההוראות כפי שצוין במכתביו של ר"א מ-1/11 ומ-23/12 ומתוך שהקשינו קושיות על הצמדה זו מצאנו שיקולים לטובתו של ר"א. מאידך אין להתעלם מההכרה כי ר"א הינו אדם מנוסה וכי יש להניח כי באמ"ן נוהגים דייקנות בציון תאריכים הקשורים עם פעולות ומיבצעים, ומאחר שברור כי הדיון בהשתתפות האנשים הנזכרים במכתב מ-23/12 לא התקיים ב-16/7 אין מקום להסביר את כל העניין בקלות, בפשטות וללא כל ספקות, כטעות גרידא.

ב) שיקול שני הוא עניין הקשור במישרין במפקד היחידה. הוא מוסר בדו"ח שלו מ-5/10 על נסיעתו לפריס ב-26/5 לשם בחינת מצבה של היחידה במצרים וסידורו. יחידה זו הייתה מיועדת לפעולה בזמן מלחמה והנה הוא מוסר בדו"ח שלו על התפקיד שהטיל על [אברי] אלעד (שעמד לקבל את הפיקוד על היחידה במצרים) ואומר כי תפקידו להפעיל את החוליות במצרים "לביצוע המשימות שהוטלו על היחידה" ולהלן הוא מבאר את המשימה כפי שהוסברה לו ע"י ר"א, כנראה לפני נסיעתו, לאמור:

"לערער אמון המערב במשטר הקיים על-ידי גרימת אי-ביטחון ציבורי, מעשים שיביאו למאסרים, להפגנות ולפעולות נקם תוך העלמה מוחלטת של הגורם הישראלי והפניית המחשבה לכל גורם אפשרי. המגמה - מניעת הגשת סיוע כלכלי ונשק למצרים ע"י המערב. השיקול לבחירת מטרות היה נתון לאיש במקום תוך הערכת התוצאה האפשרית מכל מעשה ומעשה. לא דובר על חיסול אישים או מעשי רצח המוניים, כי אם פעולות חבלה שתעוררנה אי-שקט ומהומות ציבוריות".

מתוך תיאור זה ברור שהמדובר הוא על משימה בזמן שלום ולאו דווקא בעת מלחמה. בעדות שלפנינו הודה מפקד היחידה כי המשימה הזאת כפי שהוגדרה בדבריו הנ"ל לא תוארה באוזניו כך ע"י ר"א, וכי ניסוח זה הוא ניסוח משלו שערך לו לצורך כתיבת הדו"ח. אותו חלק מהדו"ח המתאר את פעולתו של מפקד היחידה בפריס לקוח מדו"ח קודם אשר הוא הגיש, כתוב בכתב ידו, לר"א ב-1/8/54 ובו מוגדרת המשימה כמעט באותן מלים. ר"א ודאי ראה את דו"ח מ-1/8 אך אין לפנינו כל הוכחה שהוא הגיב מייד כלפי המפקד הנ"ל בטענה כי מעולם לא מסר לו משימה כזאת. הטלת משימה כזאת ודאי שאין לייחס לשה"ב כי איש אינו טוען כי שה"ב נתן בכלל הוראות מעין אלה לפני ה-16/7/54.

אגב, יש להעיר כי לא התרשמנו מהמפקד הנ"ל בהעידו לפנינו ולא היינו מוכנים להגיע למסקנות על סמך דבריו. תשובותיו לכמה שאלות היו מבולבלות ומעורפלות עד שקשה היה להבחין בין עובדות לבין הרהורי לב.

קושי נוסף התעורר בפנינו עם שמיעת עדותו על אלעד, איש אשר לא עשה עלינו רושם של שקרן. לדבריו לא מסר לו כלל מפקד היחידה משימה מעין זו המתוארת בדו"ח הנ"ל אלא השמיע לו סקירה על המצב בארץ מתוך כך יכול היה ללמוד כי ייתכן והחוליה במצרים תידרש לפעול גם בזמן שלום. אלעד שלל לחלוטין את ההנחה כי הוטלה משימה כמתוארת בדו"ח מ-5/10.

ג) עניין ההוראות אשר נשלחו ע"י מפקד היחידה למצרים. בדו"ח שלו הוא אומר במפורש כי ר"א מסר לו ב-16/7 הוראות על פגיעה בבריטים והוא מצרף את המברק הראשון אשר נשלח באלחוט באנגלית (ר' ע' 2) וכן הוראות נוספות אשר נשלחו בעקבות מברק זה. והנה נמצא, כי בהוראות אשר נשלחו לאחר המברק הראשון מדובר אומנם על פגיעות רק בבריטים, אבל במברק הראשון פגיעות בבריטים הן רק חלק מהמשימה בעוד שהמברק בכללותו חורג במידה רבה מההוראה לפגוע בבריטים כפי שנמסרה למפקד היחידה, לדבריו, ע"י ר"א.

ד) במנותו את הפעולות אשר בוצעו ע"י האנשים במצרים מציין מפקד היחידה בדוחו את החבלה בדואר שאירעה ב-2/7 וניסיונות ההצתה בספריות האמריקניות באלכסנדריה ובקהיר ב-14/7. פעולות אלה נשארו בבחינת תעלומה בעינינו אשר בשום פנים איננו יכולים לפותרה. אלעד טוען כי הוא לא נתן כל הוראות למישהו מאנשי החוליה במצרים לבצע את החבלות הללו ואף אינו מעלה על דעתו כי היו נכונים לבצע אותן על דעת עצמם. ר"א ומפקד היחידה טוענים בתוקף כי אין להם מושג על האחראים למעשים אלה וכי ציונן של פעולות אלה בדו"ח מה-5/10, כחלק מהפעולות אשר בוצעו ע"י אנשינו, בא מתוך קלות דעת והליכה שולל אחרי פרסומים בעיתונות ובשידורים ערביים וכי טעותם נתבררה להם משהגיע אלעד ארצה, באמצע אוגוסט, ומסר שעל פעולות אלה רק שמע במצרים ולא ידע מי ביצע אותן ומה פשרן.

איננו יכולים לקבוע מסמרות בדבר פעולות אלה וכל אשר בפינו לומר עליהן אינן אלא השערות נטולות כל שמץ של הוכחה.

אפשר לשער כי האחראים לפעולות אלה הם חוגים אשר אין להם כל קשר עם העניין שלנו וכי המצרים, לאחר שתפסו את אנשינו, הכריחו אותם להודות גם במה שלא עשו. יש מקום להשערה - אעפ"י שלדעת אלעד רחוקה היא מאוד מהמציאות - כי האנשים ביצעו פעולות אלה על דעת עצמם. וייתכן ויש מקום להשערה כי בקשר הישיר שבין מפקד היחידה (היושב במטכ"ל) לבין אחד האנשים במצרים (פיר?) הועברו הוראות עוד במועד מוקדם לבצע פעולות ניסיון בלתי חשובות ובלתי מסוכנות, לדעתו, כדי להחזיק את אנשי המקום במתח מסוים.

על השערה שלישית זו יש להעיר כי במכתבים שנתקבלו מהאנשים במצרים באותה תקופה ואשר הובאו אלינו אין כל זכר לפעולות כאלה (להערה זו יש ערך בהנחה כי לא העלימו מאיתנו מכתבים). קשה גם להניח, שאילו ביצעו אנשינו פעולות ניסיון כאלה היו מסתירים אותן מאלעד.

בסיכומו של דבר הננו מצטערים שאין באפשרותנו לענות על השאלות שהוצגו לנו ע"י רה"מ. אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל הוראות משר הביטחון, עם זאת איננו בטוחים כי שר הביטחון אומנם נתן את ההוראות המיוחסות לו. התעכבנו רק על דברים עיקריים מבלי לציין פרטים רבים שהועלו לפנינו במהלך חקירתנו.

קשה להעלות על הכתב, ובמיוחד כשדברים אלה נכתבים בחיפזון רב, את הליקויים אשר נגלו לנו תוך כדי שמיעת העדויות. נציין רק כליקוי רציני כשלעצמו את עצם היחסים הבלתי-תקינים ויחסי האי-אמון אשר הזכרנו לעיל.

סיכום זה אשר נקבע על-ידי השופט י. אולשן, בהסכמת רב אלוף י. דורי ותוך כדי קבלת הערות ותיקונים מצדו, נרשם על-ידי מפי השופט אולשן.

ש[מאי] כהנא

[שני הפתקים להלן, של מ"ש, אשר נמצאו בתיק צמוד ליומן, לא תוארכו ונראה שנכתבו בסמוך לאחר שעיין בחומר החקירה ובמסקנותיה:]

[א]

ג י ב ל י

ב-16 ביולי ניתנה הוראה

שיחת 31 ביולי לחוד

המכתב לרמטכ"ל 18 ביולי

אפריל/מאי - לבון: נגד יעדים בריטים

קביעת שה"ב כי היחידה [שפעלה במצרים] צבאית ולא כפופה לרשות [לביון]

השתמט מתשובה אם קיבל העניין בלב שלם

אי-כשירותו של [מפקד היחידה סא"ל מרדכי] בנצור ורישולו

כיצד לא ציין בנצור כי 2 ו-14 ללא פקודה?

ל ב ו ן

עוד במאי או יוני ביקש תוכניות

הציע עצמו הטבעת אונייה

אמר: עלינו להשתגע

מה אמר ב-31 [ביולי]?

תדרוך לעיתונות נגד בריטים לרגל י-ם

מדוע ביטל ההסדר עם [ראובן] שילוח [שנקבע בהיותו ראש המוסד לביון] ולא הודיע הן הנחתי כי ההסדר שריר וקיים

תוכנית פיצוץ גשר מעון [בדרום ירדן?]

מדוע לא פנה אלי?

מתי ניסחתי כי היה אישור תכנון אך תקלה בביצוע?

אילו קיים הסדר, לא ביצע גיבלי בלי א"ה [איסר הראל]

ביטול חד-צדדי של ההסדר

אחריותו בהסתרת פעולות ממני

מדוע לא תבע גיבלי לבירור מייד?

כל פעולתו החינוכית בצבא

עורר העניין כה במאוחר

גם לדברי אפי חִייב לבון פגיעה במיתקנים בריטיים בתעלה

הפצת ייאוש: אבדון, הכל מוצדק

הסיפור על מירמת צפת - מירמה

תשובתו לי על 31 [ביולי] אחרת לגמרי מסיפורו בע' 17 ב'

עמ' 18 בסתירה למה שאמר אז (מברר)

עמ' 23/6 ב' חשוב מאוד

[בצד האחורי של גיליון הנייר רשם מ"ש:]

- ההשפיעה הודעתי על מחיקת "במצרים"?

הוא עצמו סיפר עניין החמישה

הם הרחיבו היריעה לפני שמחקתי

- מסקנה מרחיקה: הצבא חולה אנוש - לא זה הרופא

מצב של סכנה - לא הוא המציל

- מה ההיגיון שבגירסת היעדר כל קשר ביולי?

[ב]

מ ס ק נ ו ת

1) לבון אינו יכול להישאר שר הביטחון.

2) דיין אינו יכול להישאר רמטכ"ל.

3) גיבלי אינו יכול להישאר ראש אמ"ן.

4) מוכרחה לחול לא ריאורגניזציה אלא רגנרציה גמורה בצבא, קודם כל במגמה אחת: א מ ת.

5) שר הביטחון צריך להיות איש שהינו גם בעל-בית וגם בעל מוסריות גבוהה.

טיפוס: גיורא יוספטל.

6) רמטכ"ל צריך להיות ח י י ל  ס ד י ר, לא פרטיזן ולא דילטנט מדינאי.

טיפוס: חיים לסקוב.

חוששני כי זמנם של 1 ו-2 יבוא רק לאחר בחירות.