יום ו',  14/1/1955

 

רובו של היום עשיתי בת"א.

בעיתונות תיאורים מפורטים ונרגשים של מעמד מסירת גווייתו של אורי אילן לידי אנשינו בגשר בנות יעקב. כן בעיתונות דוח מאכזב על תוצאות מועב"ט - סיכום פושר ביותר של היו"ר ואי-קבלת שום החלטה.

טילפנתי למנכ"ל לשאול אם דרשנו מברנס רשמית עריכת חקירה בנסיבות ההתאבדות בדמשק. לא, לא דרשנו. אמרתי כי עלינו לפנות ולדרוש.

ישבתי שעה ארוכה בישיבת מזכירות המפלגה. דיון טרדני ומתוח על הרכבת הוועדה המדינית. הוחלט על 12 חברים - בן גוריון, מ"ש, גולדה, ארן, אשכול, לבון, שפרינצק, נמיר, עמי אסף (כראש הסיעה בכנסת), ארגוב (כראש ועדת חו"ב), כסה ובש. ב"ג נכלל על-פי דרישתי: טענתי כי לא ייתכן להרכיב ועדה בלעדיו על מנת שלאחר כל דיון וסיכום בתוכה יהיה צורך לעשות מאמץ נוסף ומיוחד להגיע לידי עמק השווה איתו. מוטב כי יהיה בפנים ויישא באחריות רשמית כאחד החברים. אחרי שהוחלט על 12 הגעתי עם עצמי לידי מסקנה כי יש להוציא את בש ולהכניס את דוד ליבשיץ ושלמה הלל - שניהם מוחות מדיניים מובהקים, אם כי השני עודנו בוסר "נא" בשיקול דעתו.

הדיון נמשך על בעיית התיאום בין מטה הבחירות לבין המזכירות. התסבוכת שגרם לה אריה בהיר נתנה אותותיה. תמכתי בכל עוז בזיאמה שטען לאי-חיסול המזכירות ומסירת כל ענייני המפלגה למטה. ניסחתי כך: "המטה הוא כלי ארגוני להיערכות המפלגה לקראת הבחירות. אין הוא מכשיר לקביעת מדיניות המפלגה. תפקיד זה נשאר בידי המזכירות. יכול המטה לתבוע מהמזכירות קביעת מדיניות ברורה בשאלה זו או אחרת מפני שההכנה לבחירות מחייבת בהירות, אבל אין זה מעניינו של המטה לקבוע מדיניות על דעת עצמו."

באמצע הישיבה ביקשתי טלפונית משמאי לברר תוצאות בדיקת גווייתו של החייל המתאבד. הוברר ללא צל ספק כי אומנם שלח יד בנפשו. יתר על כן נמצאו על גווייתו פתקאות כתובות בידו המעידות על כך. הפתקאות מגלות כמה טפחים של התעלומה הטראגית. באחת כתוב: "לא בגדתי - התאבדתי." מאחרת משתמע כי הוא היה בטוח כי כל חבריו כבר הוצאו להורג וייוותר הוא לבדו לעמוד בפני בית דין צבאי. כנראה זאת סיפרו לו הסורים לאיים עליו. ועוד יש פתק בו הוא דורש לנקום דמו ודם חבריו מידי הסורים והוא מוקיע בייחוד את נציגם בוועדת ש"ן שכנראה התעמר בו.

מיכאל אליצור טילפן מירושלים לבקש הדרכה לפרשנות "קול ישראל" על ההתאבדות. ב"ידיעות אחרונות" הטלת אחריות על משרד החוץ שהפקיר את הבחורים ע"י שחרור המטוס - בדיוק אשר יגורתי! סיעת "חרות" בכנסת הגישה הצעת אי-אמון עקב הפקרת החיילים. יש צורך להשמיע תגובה דווקא בהשראת משרד החוץ המרשיעה את הסורים. הסכמתי לרעיון ונתתי למיכאל מספר פסוקים נמרצים בכיוון זה.

צפורה נסעה אל הוריה בחולון ואכלתי ארוחת צהריים ביחידות עם חיים. המטיר עלי שאלות והסברתי לו עניין המשבר בקואליציה בשל התקציב, פרשת השיירה ורקע האסון בדמשק. טען כרגיל כי הדברים אינם מוסברים לציבור והסברתי מדוע עניין דמשק, למשל, אינו ניתן להסברה מבלי לסכן את האנשים.

חיים נחפז לענייניו אך כעבור שעה קלה חזר נושם בכבדות מריצה: פגש במוסיק [משה גורדון-גדרון] ולמד ממנו על המרקחה בצבא. ההתמרמרות בשיאה. התפרצות יצרים למעשי נקם. קטרוג קטלני על משרד החוץ הבולם ומשתק כל "פעולה ישירה". אילו ניתנה לצבא יד חופשית היו, כמובן, השבויים מוחזרים בעוד מועד ואורי אילן לא היה מתאבד. מוסיק מפציר בי כי אקבל לשיחה את אריק [אריאל שרון] המפורסם, מפקד הצנחנים. הוא חבר נאמן למפלגה אך הוא מלא חרדה להידרדרות הקצונה הצעירה במדרון לזרועות סיעה ב' [בשל קיצוניותה המדינית-צבאית].

אחר הצהריים בא שמעון פרס שנרעש מפתק ששלחתי לו בו הזהרתיו מחופש לשון בעניינים החמורים העומדים על סדר היום. פירשתי את האשמתי - הגיע לאוזני כי הוא סיפר ברבים עניין החקירה והודיית ב"ג כי "מינוי לבון היה כישלון חיי". כנראה ממנו הגיעו הדברים ל"למרחב". שמעון הכחיש את ההאשמה בכל תוקף ותלה קולר באחרים. נמנעתי מלהיכנס איתו לעובי הקורה, אך הוא הכריחני לשמוע כי היחסים עם שר הביטחון נהרסו כליל, זה שבועיים שאין מתקיימות ישיבות ועוד שבוע אחד כזה יוציא את מצב הדברים החוצה ללא תקנה.

אחריו בא איסר [הראל] והייתה לנו שיחה ממושכת וכבדת משמעות, מאוד נוקבת ומרחיקה במסקנותיה.

איסר פתח באזהרה על הנשקף לי אישית ממעשה ההתאבדות. מתארגנת נגדי התקפה זדונית ויש להציב בפניה סכר. בייחוד יש לדאוג למתחולל בצבא ויש למנוע בכל התוקף התפרעויות פורצות גדר. אמרתי כי אני דואג לזה. סיפרתי על הצעת "חרות" בכנסת וציינתי את קווי תשובתי. ייאמרו דברים ברורים כי הברירה היא בין מדינת שוד לבין מדינת חוק - בין רתחנות עיוורת לבין שיקול דעת וראיית הנולד.

מזה עברנו לבעיית החקירה ומסקנותיה. הרציתי לאיסר סיכומם הבלתי-מוכרע של השניים, אשר גם בו כלולה מכה קשה ללבון, והבעתי אכזבתי על שהם נמנעו מלהוקיע את המגמה המדינית הנפסדת שהשתררה בצמרת הצבא, לא במעט בהשראתו של שר הביטחון, וכן את פריקת העול הגמורה מחובת המשמעת למרותו המדינית של רה"מ. אמרתי כי בשתי הנקודות האלו אני רואה חובה לעצמי לפסוק ואם יותן לי להכריע כראות עיני ולפי הערכת אחריותי האישית הריני מחויב להסיק לגבי לבון את המסקנה המרחיקה לכת - זאת אומרת לדרוש התפטרותו לאלתר. ממילא אין לתאר אפשרות של המשך העבודה המשותפת בין לבון לבין המטכ"ל. סיפרתי לאיסר על האשליה שחי בה כנראה לבון כי הוא עתיד לצאת זכאי ועל התוכניות המרקיעות שהוא שוגה בהן. לעומת זה ציינתי את סכנת ההתאבדות. לאחר בירור נוקב הסכמנו שנינו כי אין להקריב את תקנת המצב שאין לשאתו מתוך חשש לטרגדיה נוספת. המצווה הראשונה, הדוחה הכל, היא הצלת הצבא. איסר הציב שלושה עקרונות:

קיומה בפועל ובכל התוקף של סמכות הממשלה;

הטלת מרות אזרחית על הצבא ובלימת כל יצר הרפתקנות בו;

גיוס כוחה המוסרי של המפלגה להשגת המטרות האלו.

הצגתי את השאלה מי יחליף את לבון, לא לאחר הבחירות, אלא לאלתר. אין להעלות על הדעת כי נוכל לפנות עכשיו את יוספטל, גם אסור להכניסו למשרד הביטחון כשהוא במצב כה פרוע ופרוץ. גיליתי לאיסר כי בלית ברירה אני עומד על סף החלטה לקבל לידי אני את תיק הביטחון, ואם אעשה זאת - אגייס את שאול ואת אהוד לעזרה.

איסר שלל רעיון זה בכל ההחלטיות וכוח השכנוע שהוא מסוגל להם. קבלת אחריות זו תשבור אותי - ולא רק משום התוספת העצומה לעומס העבודה, אלא מפני שהסבך הקיים בלאו הכי ביחסי הצבא ומשרד החוץ יחמיר אז לאין שיעור. לדעתו יש להטיל את תיק הביטחון על גולדה, ואם תסרב - על אשכול, כתוספת לתיקיהם הקיימים. הוא שלל גם את הנחתי כי צירופם של שאול ואהוד יפתור את הבעיה - שאול אינו מסוגל למאמץ מתמיד [בשל בריאות לקויה] ואהוד הוא בכלל איש מסוכן. ביחס לאהוד נטושה ביני לבין איסר מחלוקת חריפה זה מכבר ולא נכנסתי לבירור סוגיה סבוכה זו לגופה.

שנינו הסכמנו כי צפוי לנו קושי רציני מצד ב"ג, אשר כבר הביע דעתו בעד הקפאת העניינים בצמרת הביטחון ללא גרימת זעזועים עד לעת מצוא. כן הסכמנו שנינו כי אין זכות מוסרית לב"ג להכריע באשר הוא רואה את הדברים מבחוץ ומרחוק ואינו מתבשל עכשיו ביורה הרותחת של הסכנות המזדקרות ולכן אינו מסוגל להעריכם בכל חומר הדין.

אמרתי כי הנוהל יהיה כדלקמן: קודם כל אשתלט בעזרת שמאי על כל חומר החקירה. אחר כך אקיים התייעצות עם גולדה, אשכול וארן בשיתופו של איסר. אחרי כן אסע אל ב"ג - או ייסעו אליו גולדה וזיאמה.

אמרתי כי לדעתי גם גיבלי צריך ללכת. שנינו הסכמנו כי אין לנגוע ברמטכ"ל. הוא מסוגל אומנם לשרת הן את האלוהים הן את השטן, ולא נשאר לנו אלא לקוות כי בתקופה הקרובה יעשה את הישר בעיני ה' ויבלום את יצר ההרפתקנות והבאשת השלטון העליון מתוך התעלות לאחריותו הממלכתית, אשר בהחלט יש לאל ידו להבינה כראוי.

איסר סיפר דברים מסמרי שערות על שיחה שיזם איתו בנימין גיבלי - בה הציע חטיפת מצרים לא רק ברצועת עזה אלא גם בקפריסין ובאירופה - וכן על תוכנית מטורפת לפגוע בשגרירות המצרית ברבת עמון, כל אלה למקרה של פסקי מוות בקהיר. איסר אמר לבנימין כי יוציא מראשו פראות זו - כלום הוא מעלה על הדעת הוצאת "בני ערובה" כאלה להורג גם אם ייתלו אחדים מנידוני קהיר? סיפרתי לאיסר כי אמרתי כבר ל[מנחם] בגין בוועדת חוץ וביטחון כי מדינת ישראל אינה אצ"ל והיא לא תתלה "סרז'נטים" [ב-24.7.47 תלה האצ"ל שני סמלים בריטיים בתגובה על תליית שלושה מאנשיו בכלא עכו ביום הקודם]. עכשיו התברר לי כי עלי לטפל באותה סכנה כלפי הצבא הסדיר של המדינה!

עוד סיפר איסר כי הוא פגש היום את הרמטכ"ל שביקשו להפציר בי כי אחיש את הסקת מסקנותי מהחקירה - ואחת היא מה אחליט, הוא יציית וישתף פעולה. ועוד סיפר כי גיבלי בא אליו, כאילו לא על דעת הרמטכ"ל, להציע לו כי יתווך בין המטה לביני בעניין ועדות ש"ן. הרמטכ"ל אומנם הציע העברת כל הסמכות למשרד החוץ אך הוא עשה זאת מתוך "ברוגז" ועכשיו הוא מוכן להתפייס - זאת אומרת לקבל לידיו את העניין חזרה. איסר המליץ למעשה על היענות להצעה זו והזהירני כי הוצאת הצבא מקביעת מדיניותנו בוועדות ש"ן - בייחוד הוצאת המגע עם ברנס מידי הרמטכ"ל - עלולות להביא את הצבא לידי חבלות קשות בעבודת משה"ח וליצור מצב של תוהו. אף על פי כן הודעתי כי אני רואה ברכה עצומה בקביעת מסמרות, אחת ולתמיד, בדבר אחריותם הייחודית של משה"ח ושל רה"מ להכרעות מדיניות בענייני ועדות ש"ן ולא אפתח עכשיו במו"מ חדש עם הרמטכ"ל.

ביררנו לבסוף ענייני "שורת המתנדבים" ועוד כמה עניינים תלויים ועומדים. שארית כוחותי אזלה בשיחה הדחוסה הזאת.

עמוס מנור טילפן. הוא חזר לפני שבוע ומעלה ובפיו ד"ש חיה מקובי ועדיין לא היה  לי פנאי לקבלה ממנו. שוב נאלצתי לדחותו.

ב-5 יצאנו לירושלים. נמנמתי מקוטעות בדרך והצינה נכנסה בעצמותי. בבואי התנפלתי מייד על הניירות והספקתי הרבה.

לארוחת הערב משה ואידה קהת, מסגל שגרירותנו במוסקבה, מחותננו יוסף [מישקוב], ו[הסטודנטית] אילנה. הקהתים ישבו עד אחרי אחת-עשרה וסיפרו בלי סוף מחוויותיהם ברוסיה. הטרגדיה של השבט היהודי העצום שנדון לניתוק, להסגר ולמחנק שוב נתגוללה לפנינו בכל אימתה - ולא מתוך הרצאה עיונית רצופה אלא לאורן של המון עובדות זעירות מסופרות על ידי עדי ראייה ושמיעה. קהת איש פשוט אך בריא מאוד בחושיו, משופע בשכל ישר ולבו גדוש באהבת ישראל. אידה מחוסרת השכלה אך מבריקה בדקות מחשבתה ומהירות תפיסתה. יקצר המצע לספר כל מה שקלטנו בערב זה - והרי השעה כבר קרובה לשלוש!

אחרי שהלכו שוב נתיישבתי אל שולחן עבודתי אך הפסיקוני דודיק [דוד] ו[אשתו] מירה [מרים; גולומב]. קודם כל הוכרחתי יחד עם צפורה לספר להם ממה ששמענו מפי הקהתים. אחר כך פתח דודיק בחקירת שתי וערב - כבן דודו חיים בת"א - שוב בעניין משבר התקציב ושוב על השיירה ושוב על ההתאבדות. לבסוף הגיע לעיקר שהטרידו: "היש סיכוי כי ב"ג יחזור?" "יש ויש". "מה אעשה אז אני?" "אם רק יניחו לי רצוני לפרוש כליל מהממשלה, אלא חוששני כי לא רק המפלגה - הארץ כולה תתקומם, שכן בי רואים חוגים רחבים מאוד במדינה - ולמעשה גם בגולה - את הערובה לשלטון השכל הישר ויישוב הדעת." אבל אם אפרוש, האם אקבל עלי את הנהגת המפלגה? "לא, לא אקבל, יען הנהגת המפלגה חייבת לפעול באחדות גמורה עם הנהגת המדינה - יותר קל יהיה לי להיות עורך 'דבר' ממזכיר המפלגה. "אבל המפלגה מה יהא עליה, וכלום לא ברור כי בראשה יש להציב אישיות, ודווקא מהדור הקשיש?" אמרתי: "פירושו גולדה, לא כן?" אמר: "אדרבה." אמרתי כי אילו עוררה שכבת הצעירים תנועה לתבוע מגולדה במפגיע כי תצא את הממשלה ותתמסר לתנועה, במקום להתרכז בתביעת מקומות לעצמה במוסדות המפלגה, הייתה בזה ברכה רבה. דודיק הסכים בכל לב.

בינתיים הגיעה השעה לאחת וגירשתים הביתה. לפני כן סיכמתי להם את "תפריט" השבוע הבא: פסקי הדין של קהיר, המשך הדי ההתאבדות והצעת אי האמון בכנסת, טיפול בשחרור הארבעה, סיכום פרשת "בת גלים", משבר בקואליציה שיגיע להכרעה, ואחרון אחרון מכריע נגד כולם - הסקת מסקנות מזוועת קהיר בפנים. אבל עכשיו שלוש וטוב שגמרתי את תיאורו של יום זה. ברגע זה נחה עיני על פינה בעמוד א' של "הארץ" ובפעם הראשונה ראיתי כי לפי אל-ג'ומהורייה" [יומון מצרי, רשמי למחצה], היודע מה הוא סח, יתפרסם פסק הדין בקהיר - מחר!