יום ג', 11/1/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ג', 11/1/1955

 

 

יום ג',  11/1/1955

 

ההתנגשות בינינו לבין "הכלליים" בעניין התקציב החריפה היום והפכה משבר המאיים בפירוק הקואליציה - וזה לאחר שאך לפני ימים אחדים הרכבתי מחדש חישוק לחבית בדמות אחוז החסימה ונוצר רושם בארץ כאילו הובטח קיומה של הקואליציה עד לבחירות הבאות!

הַכְּחָשָתי לרכילות של "למרחב" נתפרסמה בכל עיתוני הבוקר. "למרחב" עצמו ליווה אותה בנופך חדש משלו - הניגודים ביני לבין לבון הלא הם מן המפורסמות וכן התכחשות ב"ג ליורשו.

בבוקר במשרד רה"מ עם גולדה, זיאמה, נמיר, כסה ועובדיה פורת מהמוסד לביקורת [של מפא"י] על תעלולי "שורת המתנדבים" ההולכת ונהפכת לארגון של בילוש פרטי על כל הסכנות הציבוריות הכרוכות ביצור כזה, המפתח בקרבו שאופתות [אמביציות - חידוש של מ"ש] של איימנות ושלטון-בסתר. מנהיג "השורה", אליקים העצני, חבר המפלגה, דוגל בניצ'שאניזם ומתנשא להיות מושיע האומה. ישעיהו לייבוביץ, שהרכיב עצמו אלוף רוחני ל"שורה", אכול שנאת המפלגה, שופך סביבו ארס של קנאות צרת-עין ומשים עצמו גואל המוסר הציבורי אשר כל עלילה ונאצה מותרים לו.

בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת גוללתי יריעת "בת גלים" במועב"ט. חברי הוועדה הפליגו לעתידות המערכה לאחר סיום הדיון. איש "חרות" דגל שוב בתפיסת אוניות מצריות (שאלתיו אם הוא סבור כי יהודים ישראלים יהיו מוכנים להפליג ב"נגבה" לאחר שנתפוס אונייה מצרית על נוסעיה), אך [חיים] בן-אשר עלה עליו כשתבע בכל פה כי נטביע אונית מלט בטבורה של תעלת סואץ למען ידע העולם כולו מה מעוללת לנו מצרים. אמרתי לו כי לא אהיה רה"מ, שר-חוץ או סתם חבר בממשלה שתאשר הכרעה כזו של מלחמה כלכלית חבלנית נגד העולם כולו. לעומתו היה ריפתין שיא האחריות השקולה. בסוף הישיבה מסרתי על ההסדר בעניין השיירה להר הצופים וכן על הצלחתנו להשיג תמיכת או"ם לתביעת שחרורם של חמשת החיילים השבויים בסוריה. דומני כי הוועדה על כל אגפיה התרשמה מהדברים.

אחרי הישיבה קראתי את ארגוב לחדרי בכנסת והכנסתיו בסוד החקירה ומצבו של לבון כלפי צמרת משרד הביטחון והמטכ"ל. במשרד החוץ מצאתי מברק מפריס המעביר ידיעות מאורבך בקהיר: פסק-הדין יתפרסם רק ביום ה' או בשבת. ההתנבאות הכללית היא להיעדר דיני מוות.

אחר הצהריים נסעתי עם צפורה ל"אורגיל" וראינו שלושה סרטים מוצלחים של מינהל ההסברה - ייבוש החולה, הדיג בארץ והמחצבים בנגב.

משם למשרד רה"מ לישיבת ועדת השרים לחוץ וביטחון. "הכלליים" לא באו - סיעתם יושבת על מדוכת התקציב ומקַשה להגיע להחלטה. גם כאן מסרתי על מצב המערכה של "בת גלים" במועב"ט ודחיתי תכנון המשך המערכה לשבירת ההסגר בסואץ עד לאחר סיומה של הפרשה.

ביקשתי לעייל כלאחר יד וכדבר המובן מאליו את שיחזור פיסלו של [גנרל אדמונד ה'] אלנבי [מפקד חיל המשלוח הבריטי בא"י 1919-1917] בבאר שבע - לסיפוק נפשם של אנשי אגודת הידידות אנגליה-ישראל הלונדונית ושרידי מטהו של אלנבי - אך אשר יגורתי בא. [משה] שפירא עורר מייד בעיית "פסל ומסכה" מבחינה דתית. על השגה זו התגברתי על נקלה, בכוח הטענה של החזרת עטרה ליושנה. לעומת זה לבון עירער על התוכנית מטעמים מדיניים: לא כאלה הם יחסינו עם אנגליה שנבוא לעשות להם פומבי כזה, כאילו היינו נאהבים ונעימים. גולדה וזיאמה תמכו אומנם בעמדתי, כי אין בשום פנים לענות בשלילה על ההצעה, אך שניהם חששו לסיבוכים בציבורנו, גם לסכנת ניתוץ הפסל על ידי בריונים, והעדיפו דחיית העניין כולו עד לאחר הבחירות. העניין נשאר מסור לראות עיני עם המלצה חזקה לדחות עד כמה שאפשר.

אחר הישיבה נכנס לבון לחדרי. פתח בהסדר לגבי ועדות ש"ן. הוא מסכים בהחלט להעברת הסמכות מ[משרד ה]ביטחון למשרד החוץ ומחייב השארת שלו על כנו, על מנת שיהא כפוף למרותי, אלא שהוא גורס דחיית אישורו של ההסדר עד לגמר החקירה בפורענות המצרית והסקת מסקנות ממנה. מזה עברה השיחה מייד לעניין החקירה ותוצאותיה. אמרתי כי ייתכן ויהיה רווח זמן בין סיום החקירה ובין הסקת מסקנות ממנה, אשר עליה תרבצנה מיגבלות חמורות, פנימיות וחיצוניות. תגובת לבון הייתה פסקנית: אם "יימצא אשם" (כך אמר!) יסיק מייד את המסקנות ושום שיקול פנימי או חיצוני לא יעכב בעדו. אך אם יימצא זכאי - ידרוש מייד מסקנות לגבי אחרים. שאלתי אם אין הוא רואה את הסכנה כי סילוק אנשים מייד לאחר המשפט ישמש כלפי חוץ אישור לאישום המצרי נגד ישראל. ענה כי אפשר לעשות את הדבר בשכל, אגב ביצוע תוכנית ארגונית חדשה. שאלתי אם הוא רואה אפשרות כלשהי כי השלישייה - הוא, הרמטכ"ל ומנכ"ל ביטחון - יוכלו לעבוד יחד. ענה בשלילה והוסיף כי פרס יהיה מוכרח ללכת (מדבריו הקודמים היה ברור כי הוא רואה את הליכת בנימין כנחרצת). כאן גולל לפני יריעה רחבה של שינויים מרחיקים שבדעתו להכניס הן במשרד והן במטה. במשרד - תחת מנכ"ל אחד - שני עוזרים לשר, כל אחד חולש על שטח משלו. במטה הוא מוכן להשאיר את דיין אבל גם כאן יש לחלק את הסמכות לשתי רשויות - הרמטכ"ל כמכשיר ביצוע, ומפקח כללי כמקור של ידיעות ומכשיר תכנון שאינו תלוי ברמטכ"ל אלא כפוף ישיר לשר הביטחון. כן הוא מחייב הפשטת הרמטכ"ל מכל מחלצותיו המדיניות - בכלל זה הוצאת מדיניות ש"ן מידיו והעברתה למשרד החוץ - גם ביטול דובר צה"ל וצמצום תפקידי הרמטכ"לות בתחום הצבאיות גרידא. שאלתי אם הוא סבור כי האיש משה דיין יהיה מוכן לקבל עליו את כל המיגבלות האלו. משך בכתפיו ואמר כי על הממשלה יהיה להחליט.

המעניין והמדאיג - בעצם, המבהיל - בכל התוכניות הללו לא היה תוכנן הממשי, אלא הביטחון המשונה שהשתקף בהן כי הוא, לבון, עתיד לצאת מהניסיון המחריד כשידו על העליונה.

אחרי שהלך קראתי אלי את אפי שהסתובב בפרוזדורים ודיברתי איתו במלוא גילוי הלב אולי בפעם הראשונה מאז נטש את שירות החוץ ונתמנה מזכיר פרטי לשר הביטחון. סיפרתי לו מה ששמעתי מפי אלופו - אף הוא שמע את הדברים ממנו - והבעתי חרדתי להתמוטטות האיומה הנשקפת לו בהיוודע מסקנות החקירה, אשר לפי הרושם שלי הן רחוקות מלהצדיק עליו את הדין. הבעתי השערתי כי גם אם לא יפסקו החוקרים כי לבון הוא שנתן את פקודת הביצוע, קרוב לוודאי כי יגידו כי הוא האחראי למה שקרה בגלל הקו הכללי שנקט - קו האקטיביזם האלים נגד מדינות המערב אשר לו הטיף בלי הרף. אפי הגיב במנוד ראש ובתהייה, אמר לי כי מעולם לא היה מזועזע ואובד עצות כאשר בימים אלה, סיפר על הקשר הממאיר שקשרו ראשי המטה והמשרד נגד השר, המוקף אויבים והמבודד עכשיו לחלוטין.

כנראה לא העז אפי לומר לי כל מה שבלבו, שכן כעבור שעה קלה קיבלתי ממנו פתק חתום ובו רמיזה ברורה כי אם ייחרץ דינו של לבון לשבט - הוא לא יסתפק בהתפטרות אלא יסיק מסקנה הרבה יותר חמורה. נזכרתי במה שסיפר לי כסה - לבון אמר לו כי אם יצא חייב ישלח יד בנפשו.

נסתחררה מערבולת בראשי: מה אעשה ומה לא אעשה? האנקוט קו לגזור על השלושה [לבון-דיין-פרס] לדור גם להבא בכפיפה אחת? הן זה עלול להיות לא רק מאמץ שווא, והצירוף יתפוצץ מייד תחת לחץ המועקות שהצטברו ויצרי השנאה והנקם המשתוללים בו, אלא בינתיים תחובל ותשותק כליל פעולת משרד הביטחון והמטה גם יחד ושואה תתחולל חלילה למוטט ולהרוס את כל בניינו של צה"ל. אך אם תתחיל התזת ראשים - מה ייאמר בארץ ומה יהיה ההד בחוץ ושוב כיצד תשפיע ההתזה בתוך הצבא? ולבסוף, מי יחליף את השר המסולק? ובאחרית הכל - אנה יפנה המסולק ומה יהיה אם באמת יסיק מסקנה אחרונה מכישלון-חייו הטרגי?

כשאני אכול ייסורי מחשבה אלה נסעתי עם צפורה לחתונת [יוסף הדס] אחד מעובדי חקר, בחור מחלב, הוא ואחיו היו סטודנטים בפריס כשפרצה מלחמתנו, שניהם עלו לארץ ונכנסו לשורות הלוחמים, אחיו נפל ואילו הוא הצטרף למשרד החוץ וחולש בחקר על "שולחן" סוריה. בחור נעים ובעל מאור פנים. אביו ישיש מתפורר, בן תשעים. הכלה, אף היא ספרדייה, מזכירתו של לוי אברהמי [מפ' מחוז י-ם, המשטרה], נאה וחסודה. החתונה הייתה ב"מנורה" והבית מלא אור וגיל: דמשקאים, חלבים, מצרים, סודנים - וירושלמים לרוב. לא השתהיתי עד לחופה כי מיהרתי לישיבת הממשלה והשארתי את צפורה כנציגתי.

בשובי למשרד רה"מ שלחתי מברק לשאול [אביגור] לציריך כי ישוב מייד. אני עומד לפני התייעצויות מכריעות - עם חברים בממשלה מזה ועם ב"ג מזה - ורצוני כי שאול ישתתף בהן ויעמוד לימיני, כל שכן אם מיועד לו תפקיד בכל הסדר חדש שיקום במשרד הביטחון.

ישיבת הממשלה נקבעה ל-6 ונועדה להחליט סופית בעניין התקציב, אך בבוא השעה ביקשו ארבעת "הכלליים" שיחה איתי ביחידות. ספיר פתח בהודעה, כי סיעתם החליטה לדרוש הפחתת אומדן מס ההכנסה ב-10 מיליון, ביטול העלאות מיסים עקיפים ב-5 מיליון וקימוץ בהוצאות מינהל שוב ב-5 מיליון. אם הצעותיהם אלו לא יתקבלו, לא תוכל סיעתם להצביע בעד התקציב בכנסת. אמרתי: "פירוש הדבר יציאה מהממשלה?" אמרו משהו לא ברור. אמרתי שוב: "לא תוכל סיעה להישאר בקואליציה אם לא תצביע בעד התקציב." אמר ספיר: "מסתבר!" אמרתי כי איני רואה כל אפשרות להסכים להקטנת אומדן מס הכנסה אך עלי למסור על המצב לחברַי. יצאו וכינסתי מייד את חברי מפא"י. הודעתי להם על הפצצה שנפלה והחלטנו לא לוותר - הווה אומר, פנינו לקואליציה קטנה. קראתי לרוזן ולשני הדתיים והודעתי גם להם. איתי היה אשכול וניסינו לחזק את רוחם הנפעמת.

פתחתי את הישיבה באיחור של שעה תמימה ובאווירה קודרת ומתוחה ביותר. רוזן הציע מייד לדחות את הישיבה למען תינתן לו אפשרות להתייעץ עם סיעתו בכנסת. אנשי הפוהמ"ז תמכו. נעניתי וקבענו המשך הישיבה ב-10. הסיעות האחרות פרשו לכנסת ואילו אנו קראנו מהכנסת למשרד רה"מ את חברי הנהלת הסיעה של מפא"י.

עד שהללו מגיעים ומתכנסים קראתי את גולדה לחדרי ומסרתי לה על מגמת החקירה, עד כמה שיש לי רשמים ממנה, ולעומת זה על הלך רוחו המפתיע באופטימיותו השטחית של לבון.

חדר הישיבות נתמלא חברים והורגשו רוח אחווה וליכוד רב. מסרתי דוח תמציתי על ההשתלשלות. מצד לבון באה אחת ההברקות האופייניות שלו. הוא הסביר כי "הכלליים" סבורים בוודאי כי הם יוכלו להישאר בממשלה ולהוסיף שלוט במשרדיהם גם לאחר הודעתם, שכן מיבחן הקואליציה בהצבעה על התקציב לא יבוא אלא בסוף מרס. אל לנו לאפשר להם את הנוחות הזאת. עלינו להודיע להם כי אם אינם מתחייבים מייד להצביע בעד התקציב וחוקיו, מתפרקת הקואליציה מייד. זאת אומרת אני מגיש התפטרות לנשיא והוא ממלא ידי להקים ממשלה חדשה. עשיתי חשבון הסיכויים: אם ילכו הדתיים ו"המתקדמים" איתנו, הרי לנו 47 מפא"י + 10 "הפועל המזרחי" ו"המזרחי" + 2 "פועלי אגודת ישראל" + 4 "המתקדמים", בסה"כ 63, וזה בלי ערבים, ואילו עם 5 הערבים הרינו 68. כמובן, השאלה היא אם יתנו לנו יד גם הדתיים גם "המתקדמים", אך לפי ידיעות שנמסרו על הלכי הרוחות נראו סיכויים טובים לכך. קבענו פרטי הטכסיסים וב-9 נסעתי לארוחת ערב הביתה.

בישרתי לצפורה את דבר המשבר ועשיתי עבודה חטופה בניירות היום, שאינם יודעים רחם, גם הקשבתי אגב אכילה לסימפוניה של ורדינה שלונסקי ול-10 חזרתי למשרד.

בבואי למשרד רה"מ ב-10 בישר לי אשכול כי "המתקדמים" והדתיים ודאי יצביעו בעד התקציב, אך משנפתחה הישיבה הודיע רוזן כי יימנע מהצבעה. שפירא הודיע עוד קודם כי כמוהו כרוזן. הסיכוי לעייל את התקציב בקולות מפא"י בלבד לא הרנין כלל ובלית ברירה גלשנו מייד לוויכוח כללי מחודש שאי-אפשר היה לעצור בעדו וכך גילגלנו בדברים עד חצות. ניגשתי להצבעה אך "הכלליים" ואחרים התחננו לדחות ולא להכריח חבר אנשים נמק בכיליון כוחות להכריע בתקציב המדינה בשעה כה בלתי אנושית. רוקח הפליט רמז כי מחר אולי תהיינה גם הצעות אחרות. הוא המסכן אין לו כל חשק להיפרד ממשרד הפנים, אף ספיר זועף על החלטת סיעתם, אך שם גברו מצוקים על אראלים, והמשמעת - ברזל. הוחלט כי מחר ב-4 נצביע ויהי מה.

כשירדתי במדרגות ראיתי את הפרוזדור למטה שורץ עיתונאים ומייד שתו ועטו עלי כשעפרונותיהם שלופים.

באתי הביתה מטומטם מעייפות.

 

העתקת קישור