יום ד', 5/1/1955
כתבתי לרוזן ולמשה שפירא על ההסכם שהושג עם "הכלליים" בדבר אחוז חסימה של 2%.
בעיתונות סיכומו של התובע במשפט קהיר. דרש בשביל הנאשמים את פסקי הדין החמורים ביותר - באנגלית SEVEREST SENTENCES. מה פרוש הדבר? לכאורה משתמע מזה גם עונש מוות. לעומת זה אילו נתכוון לעונש מוות הן יכול לדרוש זאת במפורש, כפי שעשה לפני התחלת המשפט, אך אם נמנע מלפרש, האין בזה סימן טוב?
התייעצתי עם טדי בעניין מחיקת הסייג "במצרים" באותו סעיף של הגדרת תפקיד החוקרים. סיפורו של כסה על איום לבון בהתאבדות הטיל ספק בלבי. בכל זאת החלטתי לא לשנות את הוראותי לשמאי בדבר מחיקת הסייג. כתבתי ללבון כי עשיתי זאת ומדוע: למנוע כל טענה מצד גיבלי, כנאשם העיקרי, שלא ניתנה לו אפשרות מלאה להתגונן.
משלחת רבנים ספרדים ובידיהם צרור קובלנות על משרד הדתות - במשתמע על "הפועל המזרחי" המבקש להשתלט על הרבנות כולה, לרבות הספרדית, באמצעות משרד הדתות - אבל גם על קיפוח מעמד הרבנים הספרדים כספרדים וכפיפתם בכל מקום, פרט לירושלים ולת"א, לסמכות הרבנות האשכנזית. העניין מתחדד במיוחד לרגל בחירתו הקרובה של הרב הראשי הספרדי.
בבוקר השכם פנה השגריר הסובייטי מת"א וביקש לראותי בדחיפות. הייתי בטוח כי בפיו תשובה על שאלתי בדבר עמדתם בוויכוח על "בת גלים" שבמועב"ט. היה קשה אומנם להאמין כי ישנו ממנהגם ומטבעם ויפצו פה בטרם עת - אבל שום הסבר אחר לא עלה על הדעת לבקש ראיון דחוף בימים אלה.
רק קבעתי לאברמוב מועד והנה מברק מגדעון במוסקבה. השגריר אלישיב שנלקח לבית חולים כחולה בשפעת לקה בהתקפה חריפה מאוד של מחלתו הממארת - עודף הכדורים הלבנים - ומצבו אנוש ו
חייב עירוי דם שתוצאותיו תתבררנה רק כעבור יומיים. עוד אני תוהה על המברק ואברמוב בא. על פניו עננת קדרות ודיבורו המתחיל הוא כי בא להודיעני דבר-מה עגום ביותר. שגרירנו חלה וייאנש, נתקיימה התייעצות שלושה מגדולי רופאי בריה"מ - וופסי (אחד המאורות של הרפואה הסובייטית ואחד הנאשמים הראשיים בעלילת הרופאים), ריינברג (ברור כי גם הוא יהודי) וקוסטה (תיקו בין יהודי ליווני). הללו קבעו את המחלה - הידועה לנו היטב, אבל לא לאלישיב - מצאו כי היא במעלה וכי יש להביא בחשבון סוף רע. מולוטוב ביקשו להודיעני זאת ולהבטיחני כי מצדם ייעשה כל הדרוש להצלת החולה.
מייד לאחריו ד"ר צמיר, בעל האטלס לתולדות הספרות העברית, כשאוצרו בידו. התרשמתי מאוד מרוחב היריעה ומהעמל העצום שהושקע בעבודה - היקף נועז, פירוט מדוקדק ביותר והבלטה יעילה.
ב-11 לכנסת, שם הורדתי מסדר היום הצעת לנדאו בשם סיעת "חרות" לדון מייד על "בת גלים". השתמשתי בהזדמנות לברך ולשבח את הצוות מעל דוכן הכנסת. הקשבתי אחרי כן לוויכוח על השיטפונות, בו עמדה תשובת גולדה על גובה ממלכתי רב. רוקח החרה אחריה ושיעמם את הבית עד מוות.
אחר הצהריים ישיבת הממשלה שלא מן המניין להמשך הוויכוח על התקציב. עדיין לא הגענו להכרעה והפרץ בינינו לבין "הכלליים" בעינו, בייחוד לרגל דרישתם לקצץ באומדן מס ההכנסה.
בזמן הישיבה חילופי פתקאות עם לבון בשני עניינים. הגיב על ביטול הסייג לגבי מצרים בהגדרת תפקיד החוקרים: "עשית דבר רע ומזיק, אבל החלטתָ - החלטתָ!" זאת אומרת בצווארי תלוי עכשיו הקולר לגבי התוצאות.
[להלן חילופי הפתקים הנזכרים לעיל שנמצאו בתיק צמוד ליומן:]
לפנחס שלום - ירושלים, 5.1.55
נוכחתי לדעת כי התיקון שקיבלתי ממך בהגדרת תפקיד החוקרים שולל מהנחקר העיקרי את האפשרות להסביר רקע העשוי לסייע לו להצדיק את עצמו או לפחות להמתיק את אשמתו. על כל פנים זוהי הכרתו של הנחקר - או הנאשם - הזה. כיוון שתוצאות הבירור עלולות להיות חמורות בייחוד בשבילו, באתי לידי מסקנה כי עלי לבטל את ההגבלה שבאותו סעיף ולהחזיר את הנוסח לקדמתו. לא יכולתי להסכים כי מצדי יוטלו סייגים המונעים אפשרות של הצטדקות מלאה או גילוי האמת לאמיתה. ידעתי כי הסרת ההגבלה עשויה להרחיב את התסבוכת, אבל העניין ממילא מסובך מאוד.
בברכה
מ"ש
[תשובת פ' לבון:]
לפי דעתי זו החלטה רעה ומזיקה הפותחת את הדלתות למבול של השמצות, שקרים, בירורים ללא תכלית.
אבל החלטתי לא להתערב עוד בסידורי עניין זה.
החלטת - החלטת.
פ"ל
[תשובת מ"ש:]
ידעתי את הסיכון, אבל במצב שנוצר לא חשבתי כי יש לי ברירה. עם זה לא נתתי הוראה חיובית, רק סילקתי את האיסור.
העניין השני - השיירה להר הצופים שלא עלתה הבוקר בשל סירובנו להרשות פתיחת קופסאות מזון לבדיקה. קיבלתי שדר מהרמטכ"ל כי הכרחית הוראה כיצד לנהוג, והנה שר הביטחון מפנה אותו אלי. שאלתי את פנחס לפשר הדבר והצעתי התייעצות בינינו לגופו של עניין השיירה. ענני כי הוא החליט בכלל למשוך ידו מענייני שביתת הנשק ומציע כי משרד החוץ - או אני כרה"מ - ניתן הוראות. לא הוברר לי אותה שעה מה קרה כאן וסבור הייתי כי שיבוש היחסים עם הרמטכ"ל הוא שהביא את לבון לידי החלטה מפתיעה זו.
יעל ורד ביררה בשבילי את המונח הערבי שנקט התובע בסיום נאומו. לא סמכתי על התרגום האנגלי ובאמת התברר כי הסוכנויות [של הידיעות] לא דָקוּ. המילים הקובעות היו אקצא אֶש-שידה [כתובות בערבית] שפירושן להעניש אותם בכל חומר הדין - משהו שונה מלדון אותם לעונשים החמורים ביותר.
במישדר הערב אפתעה לגבי נוהל מתן פסקי הדין: שלא כמקובל לא יהיה פרסום גזר הדין לחוד ופרסום אישורו לחוד, אלא עם מתן פסק הדין לא ייוודע ברבים דבר והפרסום יבוא רק לאחר האישור הסופי. שתי השערות עולות על הדעת –
ראשית, נאצר אינו מעוניין להעמיד עצמו כמטרה ללחץ שיופעל עליו מכל קצות תבל בשעות המתוחות בין חריצת הדין לבין האישור;
שנית, נאצר אינו רוצה להפגין כלפי הציבור שלו את תפקידו הוא כממתיק העונש.
בערב כסה בבית. אכל עמנו ואחר כך פתח שוב בפרשת לבון. לפי גירסתו [של לבון], קשרו הרמטכ"ל ומנ"כל ביטחון קשר נגדו, לחסלו מבחינה ציבורית. הרמטכ"ל בעיניו כמוהו כשישקלי, מסוגל להגות מהמסילה כל מי שעומד בדרכו.
שמאי דיווח על מהלך החקירה. החוקרים שרויים בתדהמה ובדיכאון. נתגלתה לפניהם תמונה איומה של יחסים - חתירות ועלילות דברים ומשטמה הדדית. אשר לסייג שביטלתי הרי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. ממילא פרצה החקירה את מסגרתה והתפשטה על פני שטח הרבה יותר רחב. שמעון פרס סיפר בכל מכל ואחרים הוסיפו. שאלתי את שמאי: "מה יהיה אם אנעל את המסקנות במגירה ואדחה את סילוק החשבון?" לא נתקבל על דעתו כי הדבר יהיה אפשרי למעשה.
ב-11 בערב בא המנכ"ל לברר עניין השיירה להר הצופים וסמכות מתן ההוראות. ברור לו כי הצבא נכשל במעשה שטות מאין כמוהו, יען אין כל הבדל מהותי בין קופסת שימורים לבין שקיק אורז או כיכר לחם - או שאנו שוללים כל בדיקה של מזונות, והרי זאת איננו גורסים, או שאין אנו מתנגדים לבדיקת שום מין של מזון. הטענה כי עד כה לא פתחו קופסאות - קלושה, ועל כל פנים אנשי או"ם טוענים כי פתוח פתחו בעבר. משטילפנו אל ברנס - פסק כי יש לפתוח ומוטב היה לקבל את הדין. למעשה קיבל הפיקוד הירושלמי את הדין, אלא שהקצין המלווה התקשר עם המטכ"ל ומשם פקדו לא לציית. פקודה זו הייתה נעדרת כל היגיון, יען נודע לנו כי הירדנים פעלו הפעם לפי ידיעות שמסר למצרים אותו עריק ברומא; חשבו כי הפעם ימצאו שלל רב אולם אנו הוזהרנו ודאגנו כי הכל יהיה כשר ולכן הפעם היה כדאי לפתוח ולהכשיל את הירדנים. עכשיו יש צורך בהתייעצות ובקביעת קו ברור, אך דא עקא, שר הביטחון מסרב לשתף פעולה.
העניין נעשה תמוה ביותר. טילפנתי ללבון בת"א. רק אז התברר לי כי הוא החליט למשוך ידו מכל ענייני ש"ן עקב כתב ההנחיות שלי אשר לדעתו מוציא אותו לחלוטין מהעניין ומרכזו בידי משרד החוץ והרמטכ"ל. ראיתי כי לא אוכל להזיזו - נכנס למצר של התעקשות אשר לא ייחלץ ממנו - והרפיתי ממנו. אמרתי למנכ"ל כי מוטב לנו באמת לקחת את העניין בידינו.
אמרתי לוולטר כי מאחר שלא יהיה רווח זמן בין מתן פסקי הדין במשפט קהיר לבין אישורם הסופי הרי שעת האפס הוזזה קדימה וכבר חלה ועלינו להפעיל מייד את הסידורים שקבענו לשעת מתן פסק הדין. וולטר יבריק מחר לכל הנציגויות לפי זה.
ישבתי על ניירות ושכבתי באחת.
