יום ב', 3/1/1955
במשרד רה"מ משה קול ו[יהושע א'] גלבוע, עורך "זמנים". מה ייעשה לעיתון זה ולא יעקור מירושלים לת"א בכלל יישאר בחיים? הבעיה: חתומים ומודעות כדי 7,500 ל"י לחודש - כי אז תגייס המפלגה הפרוגרסיבית ממקורותיה כפליים כסכום הזה. הבטחתי לקחת דברים עם אנשי הוועדה המרכזת בהסתדרות ובהתאם להצעתי לגרנות ולרוזן בשבת לטכס עצה בדבר הקמת ועדה ירושלמית לארגון ההפצה. אות קלון הוא לירושלים כי עיר זו כולה קולטת רק 500 גיליונות של עיתון כה משובח - היומון העברי היחיד היוצא בבירה.
גלבוע עושה רושם טוב בהופעתו כאשר בכתיבתו. עלה לארץ רק ב-1949 לאחר שנמק כעשר שנים בהסגר סובייטי [ר' "לשמור לנצח", מאת הנ"ל 1963].
במשרד החוץ נועדתי עם משה ברטור בדבר המרצת התובלה דרך תעלת סואץ של יבוא חומרי גלם באוניות לא ישראליות. בביקורי בבית החרושת של חיים ירושלמי ברמת-גן לייצור חבלים ושקים - מפעל חדיש ורב סיכויים - נתקלתי בתופעה מוזרה. מייבאים סיזאל [גלם החבלים] מפאקיסטן מסביב לכֵּף [התקווה הטובה בדרום אפריקה]. אילו קיבלו סיזאל מקניה [שבמזרח אפריקה], דרך סואץ, היו זוכים בגלם הרבה יותר משובח וחוסכים בתובלה 23 דולר לטונה - הפרש שהיה מקפיץ מעלה מעלה את כושר ההתחרות של המוצרים בשוקי חוץ. מה הסיבה? דמי ביטוח גבוהים? אי רצון של חברות ספנות להסתבך עם מצרים? חוסר מטען מחיפה ואילך? ברטור יברר. אשכול הבטיח לי לתרום להוצאות תובלתו של מטען ראשון, אם יהיה צורך בזה, כדי לפלס נתיב. ברטור בישר לי כי הקו למזרח הרחוק - אונייה בחודשיים - יתחיל לפעול בקרוב. אולי מזה ייוושעו גם ירושלמי ודומיו.
צבי שילוח [ממתנדבי היחידות הא"י בצבא הבריטי; פובליציסט; מפעילי מפא"י] עם צרור בעיות של חג העשור להתנדבות במלחמת העולם השנייה. ההכנות מתקדמות בקצב מלא.
הרב עמרם בלוי מבואנוס איירס עם הרבנית. אישיות שפניה לכאן ולכאן - הציונים עוינים אותו, הצירות נוהגת בו כבדהו וחשדהו, [הנשיא השליט חואן] פרון נוטה לו חסד, לי אין ברירה אלא לקיים בו מצוות הכנסת אורחים.
[העיתונאי] שמעון סאמט בא לספר פרשת מסעו מעבר למסך: פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה. בפולין ראה במו עיניו באותו מוזיאון [באושוויץ] פס של נייר שחור במקום התמונות של וייצמן, ב"ג ושלי. נראה כי התמונות הוסרו ממש ערב ביקורו אבל לפני כן ניסו להתווכח איתו: מילא שרת הוא רה"מ ואנו חייבים בכבודו, אבל וייצמן הלך לעולמו וב"ג סתם אזרח מכובד ללא איצטלה רשמית - אזי מה כל הקצף? אף על פי כן נרתעו מפחד הפרסום וחזרו בתשובה. בפראג הוגד לו בפירוש כי מעיינים בבקשת ממשלת ישראל לשחרר את אורן וההכרעה תיפול בקרוב. בבוקרשט התרשם מאוד מהרב [הראשי של יהודי רומניה, שלמה] רוזן, אשר זה לא כבר קראתי מכתב עברי מזעזע ממנו ששלח לאחד מאנשי שאול לתנות פרשת נפתולים עם השלטון: יהודי עז וחכם.
אבנון נכנס להסביר לי מצב התקציב. הגיע להסכם גמור עם האוצר פרט לתקציב לשכתו של ג. [גדעון] רפאל - שניתן לה 90,000 ל"י ואילו הוא דורש 360,000.
לארוחת הצהריים דוד ויהודית שאלתיאל, סניה סירקין ויולנד [הרמור]. לשאלתיאלים, שבאו מריו לחופשה בארץ, אנו חייבים הכנסת אורחים נדיבה ביותר מביקורנו בברזיל אשתקד. שניהם נלהבים ממראה עיניהם בארץ. דוד התרשם בייחוד מהישגי התעשייה הצבאית ורואה סיכויים למימכר תוצרתנו בארץ שירותו. אגב שיחה על עניינים העומדים ברומה של מדיניות הפליט שאלה בחצי צחוק: שמא נציע לברזיל לקלוט חצי מיליון פליטים? אמרתי כי איני גורס זאת כהלצה; אם אומנם זקוקה ברזיל לכוח אדם - דוד טען כי בלי תוספת מתמדת של דם חדש על ידי "עלייה" אין לברזיל תקווה להתפתח שכן כל שיכבת מתיישבים שוקעת בדור השני או השלישי בעצלות וברפיון ידיים - יש לברר ברצינות אם תהא מוכנה לקלוט ערבים, בחשבון ראשון נניח מאה אלף, אבל יש לעורר את השאלה בכל הזהירות, גזירה פן אם תהיה התגובה שלילית יודיע מישהו לערבים כי הצענו זאת והעלינו חרס ואז יעשו מזה שערורייה בינלאומית נגדנו.
אחר הצהריים, בבית, אריה בהיר. בא לחצי שעה ונשתהה שעתיים. הוא עכשיו מרכז הבחירות [במרכז מפא"י] ויש לו חיכוכים בלתי פוסקים עם מזכירות המפלגה, אשר בלי ספק הוא החייב בהם. תבעתי ממנו יתר שיתוף, תוך מאמצי הסתגלות למצב הקיים. הן הצעתי לו לשעבר להיות מזכיר יחיד והוא סירב. עתה יש שני מזכירים ונוסף להם מרכז לבחירות. ממילא המיבנה מסורבל, אבל ברצון טוב ובהתחשבות הדדית אפשר להסתדר.
נתפתחה שיחה על מעמדו של ב"ג, אשר אריה נמנה על חסידיו המובהקים. כשהייתה לנו התייעצות על חיסול המשבר עם "הכלליים" עקב אחוז החסימה ניסה אריה לעכב את הקריאה: הייתכן להגיע עם "הכלליים" לידי הסכם בעניין זה בעוד ב"ג פותח איתם במו"מ על שינויים הרבה יותר מרחיקים בחוקת הבחירות - ובכלל, כלום מותר להגיע עכשיו להכרעה באיזו שאלה שהיא בלי שיתופו של ב"ג? התעברות זו של אריה על ריבו של ב"ג ללא ביקשהו חרתה לי אז מאוד, וכן לגולדה, לזיאמה ולאחרים. טפחתי על פניו התנהגות מגושמת זו והסברתי כי הסכמתי בפגישה [של ראשי מפא"י] שהייתה ב"אוהלו" [ב-15.12.54] לתת חופש יוזמה לב"ג לברר אפשרויות לעתיד לבוא בהנחה המובנת מאליה כי שום צעד שהוא עושה או עומד לעשות לא יעכב ולא ימנע פעולה כלשהי אשר הממשלה הקיימת רואה בה צורך השעה, כל שכן פעולה אשר עצם קיומה של הממשלה תלוי בה - ולגבי אלו רה"מ של עכשיו הוא הפוסק. במילים אחרות, אין אני מוכן בשום פנים - ואין לדרוש ממני - לכוף את סמכותי הנוכחית לשיקולי העתיד אשר ב"ג פועל לפיהם. אין כאן שאלה של התנגשות אישית ואני בטוח כי ב"ג עצמו אינו מעלה על הדעת כבילת ידיה של הממשלה הקיימת מחשש פן חופש פעולתה לפי ציוויי השעה יסכל איזה רעיון שהוא הוגה לתיקון המשטר לעתיד לבוא.
אריה, שלפי שיטתו יש להדביר את כל המנגנון המרכזי של המפלגה למטה הבחירות ולראות כל צעד וכל בעיה אך ורק באספקלריה של ההתמודדות הקרובה, ביקש להעביר את תפיסתו זו גם למישור המדיניות הגבוהה וניסה לשכנעני כי יש להקים עכשיו "שולחן" מרכזי, אליו יסב סגל מצומצם, בכלל זה ב"ג, אשר לפניו תובא כל בעיה עקרונית המעסיקה את הממשלה. אמרתי כי אני מוכן תמיד להתייעצות, אך לא אקבל על עצמי בשום פנים חובה להתייעץ דווקא עם ב"ג בטרם אחליט בעניינים שאני אחראי להם בפעולת יום יום - כל שכן שמשטר קבע של התייעצויות עם ב"ג עלול לחייב נסיעות לשדה-בוקר, או לפחות לבאר-שבע, או לפחות שבפחות לאחת ממושבות הדרום, מאחר שב"ג, בשבתו בשדה-בוקר, מוכן לבוא לישיבות "בכל מקום פרט לת"א ולירושלים" - עיקרון אשר הגיונו נהיר רק לב"ג עצמו. אריה שידלני בכל לשון להיאות להקמת ה"שולחן".
לבסוף עורר אריה את בעית החקירה בעניין קהיר. באו אליו "משלחות" - כוונתו הייתה לשמעון פרס ולשלמה הלל ואולי עוד למישהו - להזהיר מפני חומר התוצאות. העניינים ייוודעו - למעשה כבר נודעו - והיחסים בצמרת הביטחון יסוכסכו עד ללא כל יכולת לעבוד יחד. אמרתי כי "העניין" עצמו ממילא ידוע לרבים; דבר החקירה היה מיועד - וגם היה יכול - להישמר בסוד, אילולא טרחו הרמטכ"ל ומנכ"ל ביטחון להפיצו, ואפשר גם יד שר הביטחון [פנחס לבון] הייתה בדבר, כל אחד לעניינו. אשר ל"יחסים" - הריהם ממילא מחובלים והרוסים עד היסוד. לעומת זה, דחיית החקירה לזמן בלתי מוגבל אינה באה בחשבון משום בחינה ציבורית-מוסרית ומדינית-פנימית, ובראש וראשונה מבחינת האחריות האישית, קודם כל שלי. כשלעצמי הנני יכול לנעול את הדוח שאקבל בארוני הסודי ולא להסיק ממנו מסקנות אלא כעבור זמן, אבל אינני יכול לקבל עלי אחריות לאי-בירור מעשה הזוועה לפחות לידיעתי אני. אני גם בטוח כי בתוך הצבא עצמו העובדה כי לאחר שקרה מה שקרה אין חוקר ואין דורש ובעיית האחריות לכל הסיוט האיום מופקרת ללחישות ולניחושים ללא ניסיון של קביעה מוסמכת - הייתה משחיתה שארית כל חלקה טובה. כך לפחות ידעו כי יש דין ויש דיין - כי רה"מ נתן דעתו להבהיר את התעלומה ולתלות את הקולר בצווארם של החייבים באסון. הסברתי מדוע דחיתי הצעת אשכול - שקיבלה ודאי מפי דיין - כי אני עצמי אהיה החוקר: נוהל זה היה מקומם נגדי את הקצונה, שכן הכל יודעים את המאבק ביני לבין לבון ודיין בשאלת ה"קו" [המדיני-צבאי] ואילו נטלתי לעצמי את הסמכות לחקור ולפסוק הייתי נאשם בניצול ההזדמנות לסילוק חשבונות ולהתנקמות. העובדה כי לא עשיתי זאת, אלא מיניתי שני אישים שיושרם וחוסר כל פנייה מצדם נעלים מכל ספק וחשד, עשויה רק להרים קרן השלטון בעיני הצבא, שאינו משופע במידה יתרה של כבוד כלפיו.
התפתחה שיחה על לבון והתפקיד הממאיר שמילא בפריעת המוסר הממלכתי בצבא ובהשלטת משטר של יחסי לא-אמת בתוכו. אריה טען כי משנוכחתי כי אין הוא מגלה לי את האמת הייתי חייב מייד לדרוש התפטרותו, אחת היא מה התוצאות למפלגה ולממשלה. הסברתי כי עניין הדחת לבון, אשר הטרידני בלי הרף, לא היה פשוט. את פרשת יחסי ונפתולי עם לבון יש לחלק לשתי תקופות: עד אסון מצרים ["הפרשה"] ולאחריו. בתקופה הראשונה קיוויתי להשתלט עליו בעזרת חברים שתמכו בי. הייתה לי כל הזכות המוסרית - ואולי גם החובה - לדרוש את סילוקו, אבל עובדה היא כי אותם חברים לא היו מוכנים עדיין לניתוח כה חריף. במצב זה היה ברור כי ההדחה הייתה גורמת משבר חמור במפלגה, אשר ברחבי שורות חבריה האחראים לא היו המעשים המגונים ידועים. אין טעם לחולל משבר בטרם הבשיל בתודעת הציבור שעל ראשו הוא עתיד להתפוצץ. אם אין מנוס ממנו יש להכשיר תחילה את הקרקע לקראתו. אסון מצרים מצאני מבחינה זו באמצע הדרך - הן במאמצי ההשתלטות והן בהכנת הרקע לקראת הכרעה חדה. משנפל אותו אסון, שוב אי-אפשר היה לחשוב על הדחה - זו הייתה משמשת עדות ניצחת כלפי חוץ כי ידנו במעל ומסגירה את הנאשמים בידי התליין.
שעה קלה לאחר לכת בהיר הופיע רפאל בש למוּעדתו ובפיו קטרוג קטלני כלפי חברו. היחסים במטה הראשי של המפלגה הופכים גיהינום. בהיר עושה שם כבתוך שלו, דש בכל כלל ראשוני של שיתוף פעולה ויוצר משברים לבקרים. תמך את דבריו בעובדות נוקבות אשר בהיר לא הזכירן אף ברמז בכל מהלך שיחתנו הממושכת.
תוצאה מעשית אחת משיחתי עם רפאל [בש [הייתה שיחתי הטלפונית עם גולדה על מיטתה בדבר צירוף זיאמה ארן למטה הבחירות - בלי לבון ובלי ארגוב, אשר הוצע לצרפם גם הם.
אחרי שתי שיחות משיבות נפש אלה ישבתי אומנם שעה ארוכה על הניירות אבל מששכבתי לישון גברה בי שוב המתיחות ולא יכולתי להירדם. אל אלוהים, חשבתי, מה מסובך עולמך ומה עיקשים יצוריך! או האומנם גרועים אנו מכל עם? או טרם למדנו לחיות איש עם רעהו ואנו מוכנים לשבור לרסיסים מדינה זו, שזכינו בה, כנפץ ילד פותה צעצוע יקר?
