מכתב ל-3 שגרירים ולבן יעקב שרת - 26/10/1954
שם הספר  יומן אישי 1954
שם הפרק  מכתב ל-3 שגרירים ולבן יעקב שרת - 26/10/1954

  

 

מכתב לשלושה שגרירים וליעקב שרת                                                                                     26/10/1954

 

 

אל:                                                                                              

אליהו אילת [לונדון]

אבא אבן [וושינגטון-נ"י]

ראובן שילוח [וושינגטון]

 

מאת: מ"ש

 

אני רואה צורך להרצות לפניכם אישית פרק אחד במערכה הפנימית שאני עומד בה ואשר אתם שותפים לי בה מרחוק. נושא הפרק הזה הוא המאבק בשאלת מעשי תגמול נגד מצרים וירדן בשבועות האחרונים.

אפתח במצרים. שורת מעשי החבלה והרצח שנעשו ע"י כנופיות מצריות באזור הספר של רצועת עזה ובקרבת אילת בפרק הזמן שבין 2 בספטמבר ו-25 בו ידועה לכם היטב מהמברקים. בתחילתו של נחשול חדש זה של מעשי התפרעות מצד מצרים הציע שר הביטחון עצמו לא להגיב במעשי תגמול אלא לפנות בתביעה מיוחדת אל ברנס ולתת לו הזדמנות להראות את כוחו. למהלך זה הוספתי פנייה מצדי אל ראסל, שנוסחה לא כבקשה אלא כשאלה למחמ"ד, אם הם מוכנים להביע תרעומת חמורה כלפי ממשלת קהיר ולפרסם כי עשו זאת. הכוונה הייתה לתבוע מהם יחס שווה לישראל ולמצרים ולהוקיע מראש את מידת האיפה-ואיפה שהם נוקטים למעשה. פניות אלו לא נשאו פרי והרצח של בית השיקמה, שבא לאחריהן, היה בו כדי להגדיש את סאת סבלנותנו. מעשה זה היה מחוצף ביותר ונראה גם מסוכן במיוחד מפאת פגיעתו ההרסנית ברוח המתיישבים ועידודו להתנפלויות דמים נוספות ממין זה. הדבר היה בליל שבת, אור ליום 25 בספטמבר.

ביום א' שלמחרתו הזמנתי את הרמטכ"ל לישיבת הממשלה (שר הביטחון היה אז בחופשה) למסור דוח על הסכסוך עם ברנס בשאלת סיורי המשקיפים. בעקבות הדיון שנערך בעניין זה הוחלט לפי הצעתי לחתור לפשרה לפי קווים מסויימים. לאחר הישיבה ביקש הרמטכ"ל לראותי ביחידות והציע לי לאישור מעשה תגמול כלפי הרצועה. טענתו הייתה כי הגיעו מים עד נפש ועלינו להפסיק את ה"הבלגה". אם לא נפעל נמרצות עלול הנחשול לגאות עוד ועוד ואז תבוא התמוטטות גמורה ביישובים. לעומת זה מעשה נמרץ מצדנו עשוי להפסיק את אדישותה של קהיר לנעשה בגבולות הרצועה ולעוררה לפעולות מנע. עד אז כל מה שעשתה ממשלת מצרים היה הטלת עוצר על עזה ללילות מספר - מעשה שהייתה בו יותר הפגנת פעלתנות למראית עין מפעולה יעילה לעקירת הנגע. יתר על כן, חבר כנופיה מהרצועה שנפצע ונפל לידינו בעקבות התנגשות בין כנופייתו לבין חוליית סיור שלנו, בה הונסה הכנופיה בטרם עלה בידה לבצע את זממה, הודה בפה מלא אגב חקירה כי הכנופיה אורגנה ונשלחה לפעולה ע"י הביון המצרי וייחס לפחות שתיים מהפעולות הקודמות להדרכה ממקור זה. הרמטכ"ל טען וחזר וטען כי אין כל טעם במעשי תגמול "קמעוניים" שיפגעו באיזה מוצב צבאי או סתם בקבוצות אזרחים או פליטים. קהיר לא תתפעל מכגון אלה ולא תחרד מרבצה. רק מעשה בעל מחץ רב יכריחנה לפעול במרץ וללא דיחוי. אם מעשה כזה לא יתקבל על דעתי, מוטב בעיניו להימנע מכל פעולה.

שאלתי מה המעשה שהוא מציע. התשובה הייתה: פריצת-לילה לתוך העיר עזה על מנת לפוצץ בה בניין ממשלתי מרכזי או לפחות אחד מאגפיו - אם משרדי המחוז או מפקדת המשטרה או מכון המים העירוני. המיבצע יחייב שימוש בשתי פלוגות - אחת שתיצור מעין מסדרון מהגבול עד עזה האחת שתעבור במסדרון זה לשם ביצוע המשימה. ברור כי הדבר כרוך בהתנגשות עם כוחות צבא מצריים. הרמטכ"ל היה סבור כי מספר החללים שנפיל אינו מוכרח לעלות על עשרה. ממילא מובן כי גם עלינו להיות מוכנים למספר קורבנות, אבל אם תאיר ההצלחה פנים ייתכן כי לא נאבד יותר משניים-שלושה.

אמרתי לעצמי כי אין כל ביטחון כי המערכה המוצעת תסתכם בסך-כל זה של אבידות משני הצדדים. מספר החללים משני הצדדים יוכל להיות הרבה יותר גדול. גם הייתי בטוח כי למעשה תופעלנה במקרה כזה שלוש או ארבע פלוגות וממדי המיבצע יתרחבו ממילא. עצם הפריצה לתוך העיר עזה בכוח ניכר תהיה מאורע מפוצץ, אשר כל ההתפרעויות המצריות שקדמו לו יחווירו ויטושטשו כליל לעומתו. לגבי העצרת, שאך זה החלה בדיוניה, עלול המאורע לשמש בשבילנו אותה "פתיחתה" מסייעת אשר שימש עניין קיביה בעצרת של אשתקד. יתר על כן, עד שאנו עומדים במערכה הציבורית בארצות הברית להוכיח כי נשק הניתן למצרים מיועד לתוקפנות נגדנו וכי קודם-כל יש לחזק אותנו כגורם רודף-שלום ומתגונן, תבוא ההתקפה על עזה ותוכיח לעולם כולו כי פנינו אנו לתוקפנות ולכיבוש, וע"י כך נמצאנו מסייעים במו ידינו לתעמולת-הנגד המצרית ושמים לאל את מסע ההסברה שלנו. לבסוף, הן אנו מחכים יום יום להופעת "בת גלים" בשערי תעלת סואץ ומוטב לנו להתרכז במערכה זו ולא לפתוח "חזית שנייה".

אמרתי לרמטכ"ל כי נטייתי שלילית, אבל לא אחפוץ להכריע בדבר בלי התייעצות עם מספר חברים. התייעצות זו תוכל להתקיים רק למחרת ראש-השנה, ביום ה'.

הרמטכ"ל אמר כי הוא נתכוון לפעול במוצאי ראש-השנה, יום ד' בערב. חזרתי כי לא יהיה אישור עד להתייעצות ולא תוכל להתקיים התייעצות לפני יום ה'. תגובת הרמטכ"ל הייתה כי במצב זה הוא מציע להסתלק מכל פעולה הפעם; יש יעל בתגמול על מעשה מסויים רק אם הוא מתבצע סמוך לאותו מעשה; אין טעם לפעול לאחר הפסקה ממושכת; במצב זה מוטב להמשיך בהבלגה ולהיבנות ממנה.

קיבלתי סיכום זה ובאותה הזדמנות הזמנתי את הרמטכ"ל אלי לבית וייצמן ברחובות באחד משני ימי ראש-השנה לשם שיחה כללית על העניינים.

שיחה זו התקיימה ביום ד', ב' דראש-השנה, והעתיקה את מרכז הכובד לחזית ירדן. הרמטכ"ל סיפר מה שלא ידעתי - מחוסר עיתונים ומאי-האזנה ל"קול ישראל" - כי ביום ב' בבוקר, ערב ראש השנה, נשדד עדר הכבשים של עין-השופט ע"י שלושה בריונים מכפר ערבי [פקועה] שמעבר לקו - 480 ראש צאן משובחות ביותר, אפשר עדר הכבשים הטוב ביותר בארץ. אעפ"י שהעניין קרה בגבול ירדן ואין אנו משתפים עדיין פעולה עם משקיפי או"ם בתחום זה, נמסר דבר גזילת העדר מייד לקולונל הומל, אחד מעוזריו של ברנס, שהבטיח לפעול במרץ להחזרתו. שאלתי אם דובר על העניין עם ברנס אישית. התשובה הייתה כי בעקבות הפנייה להומל אין ספק כי הגיע העניין לידיעת ראש המטה, אבל מחר, אגב סיורו של ברנס לאורך הקו בלווית אריה שלו, ידובר איתו על כך ישירות. הרמטכ"ל החמיר מאוד בהערכת התוצאות הממאירות של אי-החזרת העדר באין כל מעשה תגמול מצדנו. פירוש הדבר יהיה הפקרת אזור הספר למעשי חבלה, רצח ושוד, באין מכלים דבר (רק בדרך נס לא נהרג הרועה של עין השופט - הכדור סרט בצווארו). אזור הספר שמדובר עליו הריהו כולו יישובים חקלאיים. על נקלה יוכל להיווצר מצב שבו יהיה אי-אפשר להוציא עדרים למרעה, לחרוש ולזרוע את השדות, להניח ולהפעיל צינורות השקאה וכו'. יש אומנם לקוות כי העדר יוחזר, אבל אם לא יוחזר - הכרחי לפעול. הצרה היא שאי-אפשר לתפוס על נקלה עדר ערבי כמשכון נגד העדר שלנו. אומנם ידוע לנו כי בכפר שממנו יצאו השודדים שוררת התרגשות וחרדה. המיושבים בדעתם טוענים כי גזילת העדר מסכנת את הכפר כולו ודורשים להחזירו. חמומי המוח מתנגדים. בינתיים הוגברו המשמרות בכפר זה ואין טעם לנסות דבר דווקא אליו. בכלל, המצב באזור הספר הירדני מפאת היערכות הכוחות המזוינים הוא כזה, שכל חדירה לתוכו לעיני השמש, אפילו במטרה כה "צנועה" כתפיסת עדר, מוכרחה להביא לידי התנגשות דמים. לכן מתחייבת פעולת לילה, שתהא מתוכננת כהלכה ותבוא במפתיע. באות בחשבון כמה תוכניות, שהמתונה שבהן היא הקפת כפר אחר, בקצת ריחוק מקום, השתלטות עליו לשעות מספר והוצאת הבקר והצאן מתוכו. מיבצע כזה יהיה, כמובן, כרוך בדמים, אבל תיעשה כל ההתאמצות לא לתפוס מרובה. הפעולה מתוכננת לליל שבת - במה דברים אמורים, אם עד אז לא יוחזר העדר. ושוב, תקוותו של הרמטכ"ל חזקה כי יוחזר.

אמרתי כי אני מבין היטב את חומר העניין וברור לי כי אם העדר לא יוחזר נצטרך לעשות כל מה שאפשר כדי לתפוס עדר ירדני בעל מידות. אעפ"י כן ארצה עוד לשמוע תיאור יותר מפורט של המיבצע המוצע בטרם אתן לו אישור. בינתיים הנני מציע לדחות את שעת האפס למוצ"ש - גם כדי לתת לאנשי או"ם עוד יום אחד לפעולה - על מנת שביום ו' אקבל מהמטכ"ל את התוכנית המפורטת.

עניין הדחייה מליל שבת למוצ"ש לא היה לפי טעמו של הרמטכ"ל, אך הוא קיבל את הדין. עודנו מדברים והנה צלצול טלפון: לגב' דיין יש מה למסור לרמטכ"ל. כעבור דקה הוא חוזר לחדר ופניו צוהלות: נתקבלה ידיעה כי העדר הוחזר. נשמתי לרווחה ואני בטוח כי זו הייתה גם תגובת הרמטכ"ל.

אבל למחרת הבוקר, ביום ה', קיבלתי מיוסף תקוע פתק קצר: נפלה טעות "פעוטה" בשדר שנמסר באמצעות רות דיין - נשמטה ממנו המילה "לא" והידיעה שנמסרה הייתה כי העדר לא הוחזר.

באותו שלב שלחתי לכם מברק שבא להזהירכם על אפשרות של מעשה תגמול לגזילת העדר.

ביום ו' אחה"צ הופיע אצלי בבית וייצמן האלוף [יוסף] אבידר, כראש אג"ם להרצות את פרטי התוכנית. שמעתי ונרעשתי. הכוונה הייתה לכבוש כפר בכוח של שתי פלוגות (שוב, פירושו למעשה שלוש או ארבע). כיוון שבאותה סביבה חונה פלוגת ה"ליגיון", מפוזרת למחלקותיה, אשר אחת מהן שוכנת במאהל סמוך לכפר המיועד, יהיה צורך להפנות מראש מחלקה או שתיים מולה. אין כל ספק כי גם בכפר עצמו ניתקל בהתנגדות מצד המשמר הלאומי, ואפשר שוב מה"ליגיון". במצב זה, אעפ"י שתהיינה הוראות חמורות לא לפגוע ללא צורך באזרחים סתם ולהימנע בייחוד מפגיעה בנשים ובילדים, אין כל ביטחון כי לא יפלו תושבים שלווים וכי גם נשים וילדים לא יהיו בנפגעים.

נצטיירה תמונה ברורה: התנגשות חזיתית בלתי-נמנעת עם ה"ליגיון"; הרג באנשי הכפר, אשר גם עם כל הרצון הנאמן לתפוס בו את המועט, אין בשום פנים לשער מראש את ממדיו; קורבנות בטוחים בשורותינו. המאמץ להוציא עדרים מחצרות וממיכלאות אפשר יצליח ואפשר לא יצליח, אך דמים יישפכו, ובוודאי רבים. יתר על כן, למיבצע כולו נקל יהיה בשביל הצד שכנגד לשוות אופי של התגרות מחושבת, שכוונתה לעורר את ירדן לקרב רחב-ממדים המוכרח להביא לידי חידוש המלחמה - מזימת תוקפנות שטנית מצד ישראל אשר כל עניין גזילת העדר לא בא אלא לשמש תואנה לה. גם דעת-קהל בלתי מורעלת לא תבין מעשה הכרוך בהפקרת חיי בני-אדם בגלל עדר כבשים. בעוד שאלו עתידות להיות התוצאות המדיניות, הרי מהצד המעשי עלולה הפגיעה ב"ליגיון" לגרור אחריה מעשי תגובה צבאיים מצדו, כפי שהוכיח כבר הניסיון, ואזי אין לדבר סוף.

אמרתי לאבידר כי התוכנית המוצעת מאיימת בתוצאות הרבה יותר חמורות מששיערתי קודם ולכן אין לדבר על ביצוע הדבר במוצ"ש. במשך השבת אקיים אצלי התייעצות ולפי תוצאותיה ייפול דבר. הוספתי כי גם לאחר שיחת שלו עם ברנס, שנתקיימה בינתיים, אני מסופק אם עשינו די בלחצנו על מנגנון או"ם ובמיצוי אפשרויות אחרות של לחץ על ירדן (באותו בוקר ביקשתי את ארתור לוריא לדבר נמרצות עם הממונה הבריטי מור).

בשבת בבוקר נתקיימה בבית וייצמן התייעצות, אליה הוזמו ובאו מספר שרים והרמטכ"ל. שר הביטחון שהופיע לראשונה בכל הפרשה הזאת לאחר חופשתו עמד על הכורח בתגמול דחוף נגד שדידת העדר וחידש את ההצעה בדבר מיבצע-עזה, אשר לתומי ראיתיה כמחוסלת. הבעתי התנגדות מוחלטת לשתי ההצעות כאחד. אשר לעזה, נוסף על הנימוקים שכבר הובאו לעיל אמרתי כי עתה שאנו עומדים כבר בעיצומה של המערכה על "בת-גלים", אין לנו כל עניין לשבש את חשבוננו עם מועצת הביטחון וליהפך בן-רגע מתובעים לנתבעים. גם הסתמכתי על העובדה כי רק תמול (יום ו') נתפרסמה החלטת וש"ן המצרית התובעת בתוקף מאת מצרים לשים קץ אחת ולתמיד למעשי ההתפרעות כלפי ישראל. איוולת גמורה תהיה מצדנו ללוות דווקא החלטה כזאת במעשה תוקפני במקום להתאפק ולראות כיצד תשפיע ההחלטה על התנהגותה של מצרים. ואשר לעניין העדר, הבעתי את הכרתי הגמורה כי בשום פנים לא מיצינו את כל האפשרויות הפתוחות לפנינו להשפיע על ירדן בדרכי שלום כולל איומים, כי יחזירו את העדר. הודעתי כי אני מוכן בעצמי להזמין אלי את ברנס למחרת היום כדי להטיל מורא שמים עליו.

בוויכוח באו לידי ביטוי דעות מדעות שונות, אבל הספיק לי המכנה המשותף שבהן. אשכול החמיר מאוד בדין לגבי גזילת העדר והיה מוכן לחייב כל מעשה נמרץ בתגובה על כך; אפילו יהיה כרוך בשפיכת דמים רצינית, אבל התרשם מטענתי כי עדיין לא כלו כל הקיצין והסכים בלב שלם כי אם יש עוד לעשות משהו ע"י לחץ מדיני, מוטב לדחות את מעשה התגמול לימים מספר. ארן חייב מעשי תגמול הן כלפי מצרים הן כלפי ירדן, אבל לא רחבי-ממדים ועזי-מחץ אלא מצומצמים ומפוזרים; טען כי מותר היה להגיב על הרצח בבר-גיורא, שאירע ימים אחדים לפני כן, ע"י הריגת ערבי אחד או שניים, אבל שלל את המיבצע שהוצע ע"י המטכ"ל. חבר אחר שהשתתף בהתייעצות התנגד לכל מעשה תגמול כלפי ירדן מחשש להסתבכות בעצרת, ועם זה הסכים כי יש ויש להגיב כלפי מצרים, אבל בשום פנים לא בסיטונות.

נמצא כי לא קמו תומכים בהצעת התגמול המפוצצת נגד גזילת העדר - עכ"פ לא בביצועה לאלתר-  אף לא לתוכנית הפריצה לעזה. זה היה המכנה המשותף אשר בו הסתפקתי.

אגב התייעצות זו התפתח ויכוח נרחב על יעילותה של שיטת התגובות בכלל. הרמטכ"ל טען בתוקף, ולא במעט כוח שכנוע, כי אילולא התגובות היה המצב גרוע פי כמה ומגיע לתוהו ובוהו ממש. סביבתנו הערבית אכולה שנאה במידה כזו, ומחנות הפליטים אוצרים בקרבם כוחות-נפץ כאלה, שרק מעשי תגמול נמרצים שנעשו מזמן לזמן הציבו תריסים בפני נחשולי התפרעות שהיו מציפים את אזורי הספר ומביאים את ביטחון המדינה לידי מפולת גמורה. רק תגובותינו החריפות והלחץ שנוצר בעקבותיהן אילצו את ממשלת ירדן להציב את יחידות ה"ליגיון" לאורך הספר, ואלו בלמו לא במעט את ההסתננות. אומנם הבלימה לא יכלה להיות מוחלטת, ולעומת זה מעשי תגובה על פגיעות המתרחשות עדיין בשעה שמשמרות ה"ליגיון" ערוכים לאורך הגבול מביאים אותנו בהכרח לידי התנגשויות עם הכוחות הסדירים, אבל מזה אין מנוס ועכ"פ יש פחות סיכון בהתנגשויות אלו מאשר בהימנעות מכל מעשה תגמול.

ציינתי כי בניתוח זה יש לכאורה היגיון רב אבל אי-אפשר בשום אופן להוכיח את נכונותו. אכן נבצר ממני להוכיח גם את אי-נכונותו.

למחרת הרציתי את הסוגיה כולה בישיבת הממשלה. הודעתי מה היו הצעות הצבא ומדוע לא יכולתי לקבלן. בסיכום הבירור אושרה עמדתי.

באותו יום א' אחה"צ הזמנתי את ברנס לביתי וראיתיו בנוכחות המנכ"ל בלי אנשי צבא. פתחתי ואמרתי כי כל אדם מן הצד ודאי יתמה בהיוודע לו כי ראש ממשלתה של ארץ יכול להיוועד עם נציג עליון של או"ם שבאזור כדי לדון בגורלם של אלו כבשים, אבל העובדה כי הזמנתיו רק לשם כך צריכה כשלעצמה להוכיח לו עד כמה העניין רציני ואיזו חשיבות אנו מייחסים לו. כבוד נציגות או"ם עומד כאן על הקלף. אי-החזרת העדר פירושה הפקרת הספר כולו לשוד עדרים הדדי המוכרח להביא לידי שפיכת דמים חמורה. על מנגנון או"ם לעמוד בפרץ ויהי מה ואני תובע את פעילותו האישית. לפי ידיעותינו נמצא העדר ברשותו של ה"ליגיון" ואי-החזרתו פירושה הצדקה רשמית של השוד ע"י שלטונות ירדן. אם זוהי עמדתם, יש להודיע להם כי הם יהיו אחראים לתוצאות. על כל פנים, צריך שיהא ברור כי בשום אופן לא נסבול מצב שפירושו כי עדרינו הפקר.

ברנס נענה מייד ואמר, כי מטה או"ם כבר פנה אומנם לנציג ירדן בווש"ן שהבטיח לטפל בהחזרת העדר (לנו נודע שחור על לבן כי אותו בר-נש הודיע למפקדת ה"ליגיון" כי אם הכוונה היא להחרים את העדר מוטב לעשות זאת לפני אמצע החודש - התאריך שנקבע לחזירת ישראל לוש"ן - כדי להעמיד את הישראלים בפני עובדה מוגמרת לכשינסו לעורר את שאלת העדר בוועדה); הוא עצמו יפנה עכשיו במכתב דחוף לשר הביטחון הירדני; הוא היה מוכן ומזומן לנסוע מייד לרבת-עמון, אילמלא ישיבת ועדת שביתת הנשק המיוחדת הישראלית-מצרית, שנקבעה למחר ואשר עליו לשבת-ראש בה; אם מכתבו לא ישא פרי, נסוע ייסע לרבת-עמון כעבור יומיים.

ביום ב' בבוקר הוזמן הממונה הבריטי למשה"ח. וולטר וארתור חיתו גחלים על ראשו. מייד לאחר השיחה הוא עבר לעיר העתיקה והתקשר משם טלפונית עם עמיתו ברבת-עמון.

מכתבו של ברנס לנוסייבה נשלח לבירת ירדן בידי אחד מקציני מטה או"ם. ברנס עמד בדיבורו ולאחר שחזר מישיבת וש"ן המצרית המיוחדת נסע בעצמו לרבת-עמון. לא עקבתי אחרי כל פרטי ההשתלשלות של הדין-ודברים בין ברנס לבין הירדנים - זאת עשו המנכ"ל ותקוע מירושלים ואילו אני ישבתי כל אותם הימים ברחובות - אבל בערב יום הכיפורים הגענו לשלב שבו נושא הדיון לא היה עוד אם יוחזר העדר, אלא מתי וכיצד יוחזר. הירדנים ביקשו "להציל את פניהם" ע"י הצגת תביעת גומלין להחזרת איזו מכונית ישנה שחצתה פעם, כאילו בשגגה את הגבול סמוך לאילת והוחרמה על ידינו. כן הציגו תביעה לתשלום 240 דינרים דמי החזקת העדר. זו הייתה תביעה שחצנית, שכן העדר נגזל בתוך תחומנו ולא תעה אגב מרעה לתוך תחום ירדן. הצבא עצמו הסכים להחזרת המכונית (בתחילה לא היה בטוח אם היא עוד קיימת או שמא פירקוה לחלקי חילוף). הוריתי מרחובות לא להתעקש גם בעניין התשלום. אחרי הכל יכול היה ה"ליגיון" לטעון כי כדי להציל את העדר מכליה הוא הוציא אותו מידי חומסיו והחזיק בו עד לסידור ההחזרה - הרי שאין הוא חייב לשאת בהוצאות הזנתו. לעומת זה, מכיוון שהיה ידוע לנו כי עשרות אחדות של כבשים כבר נשחטו ושיערנו כי הירדנים יחליפו את הכבשים הגזעיות האלה בכבשים ערביות פשוטות, הצעתי להגיש תביעה כספית בעד הכבשים החסרות ולהציג את הסכומים זה כנגד זה.

סוף דבר, בשבת 9 באוקטובר - 12 יום לאחר הגזל - התבשרתי כי העדר הוחזר. כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב תודה מעין השופט עם הזמנה למסיבה שהם עורכים במוצאי שמחת תורה לכבוד המאורע.

לקח הפרשה כולה היה מאלף ביותר - פוקח עיניים ממש. אומנם "רק" % 90 מהעדר הוחזרו (שמעתי כי מישהו בחוגי הצבא ניסה לנפח עניין זה), אבל ההחזרה בוצעה מבלי שנורה כדור אחד ומבלי שנשפכה טיפת דם אחת. לעומת זה אילו קוצר רוחו של הצבא היה קובע את מהלך הדברים, כי אז מי יודע בפני איזה סבך או אפילו אסון מדיני היינו עומדים עכשיו, בעוד שמבחינה מעשית ספק אם משק עין השופט היה מוצא בעשרות אחדות של פרות ערביות כחושות, ואפילו בתוספת כמה עזים, תמורה לעדרו המשובח.

אשר לרצועת עזה, הרי מלאחר רצח בית השקמה - זה חודש ימים - לא אירע שם שום דבר רציני. ממילא מובן כי אין לדעת מה ילד יום - או לילה.

 

הערות:

א) עריכת המכתב הזה נסתיימה ביום ב', 25 בח"ז, בערב. כשכתבתי כי "אין לדעת מה ילד יום - או לילה" לא יכולתי לשער כי בו בערב יפוצץ מחדש צינור ההשקאה המרכזי של הנגב, הפעם ליד מפלסים. על מעשה זה ודאי תבוא תגובה.

ב) מכתב זה מיועד אך ורק לך ואין להראותו בשום פנים לאיש בשגרירות. אבקש להחזיר לי את המכתב במעטפה חתומה הממוענת אלי אישית.

 

העתקת קישור