יום א', 25/7/1954
[תרשומת יום זה נשמטה בטעות מהמהדורה המודפסת]
אף על פי שהקדמתי לשכב – באחת-עשרה! – קמתי עייף מוות. אמש הגעתי לאפיסת כוחות גמורה והארכת הלילה לא הועילה לרענן כוחותי.
עד להתחלת ישיבת הממשלה שרשרת של שיחות עם שרים. רוקח בא עם צרור טענות – ועדות חקירה שמינה על דעת עצמו ועתה הוא קובל שאין משתפים עמו פעולה ועוד כגון אלה. השתמשתי בהזדמנות להוציא ממנו הבטחה כי יסדיר סוף סוף עניין פתח-תקווה, גם לא ימהר "לחתוך" עניין מגדל אשקלון. תמורת זה הסכמתי להכניס איש שר הפנים לוועדת תכנון העלייה מצפון אפריקה. דב יוסף נכנס להידבר עמדי איך אציג בממשלה עניין התפטרותו של יוסף בלומנפלד (גיסו של וייצמן ז"ל) מהנהלת חברת המחצבים. דינור בא לפי הזמנתי לשמוע מפי על תביעת הציונים הכלליים למינוי איש משלהם כמשנה למנהל כללי. עניין זה מאיים בסבך חדש. המפלגה התנגדה למינויו של אבידור כמנכ"ל - פסקתי נגדם אך הבטחתי כי מועמדם שריד יתמנה למשנה. עתה טוענים הכלליים כי תמורת סגן השר שהוסכם עליו במו"מ הקואליציוני ואשר הם מבינים כי לא יתמנה, עקב התנגדות הפועל המזרחי, מגיע להם לפחות משנה. אבל לא ייתכנו שני מישנים, מה גם שהכלליים תובעים לעצמם משנה יחיד. עצת שרף היא למנות גם את שריד גם את מועמד הכלליים כסגנים. השאלה היא אם יסתפקו בזה הן המפלגה הן הכלליים. לבסוף אשכול וגולדה בשאלה נספח העבודה בלונדון העומד להתחסל עקב קיצוצים בתקציב. נכנסו גם לבון וזיאמה ועל ידי כך נצטרפה ה"חמישייה." הודעתי להם כי אני מעמיד על הפרק את אחוז החסימה – נועץ סכין בגבם של הפרוגרסיבים. החברים הקדירו פניהם והחלו תוהים שוב אם אומנם כלה ונחרצה. אמרתי כי זוהי התחייבות מפורשת, שאושרה בשעתה על ידי המפלגה, ואין לי מנוס מקיומה. קראתי אלי את רוזן והודעתי לו כי נגזר הדבר.
בתחילת הישיבה הודעתי כי אני מעמיד את סעיף אחוז החסימה על סדר היום. רוזן וחברי מפאי נתחלחלו וביקשו ארכה. הסכמתי לדחות את הדיון לישיבה הבאה.
הישיבה כולה עברה במתיחות בין מפאי והכלליים. הפלנו את הצעתו של רוקח להקדים את הבחירות לכנסת ולהצמידן לבחירות הקונגרס, אבל הדבר גזל כשעה וחצי. היה ויכוח חריף וקנטרני בשאלת מס ההכנסה ושוב נפלה הצעת הכלליים לשנות החלטה קודמת לטובת העצמאיים ולרעת השכירים. בסוף הישיבה קפצה בעיה ממין אחר לגמרי. נתעוררה שאלת האוניות הניבנות בשביל "צים" בגרמניה בכספי השילומים. בנוהג שבעולם שכל אונייה חדשה "מוּשֶקֶת" הימה על ידי גברת חסודה השוברת אל דפנה בקבוק שמפניה. ובכן מי תהיינה הגברות שתכובדנה בהשקת אוניות אלו? לכאורה זוהי שמחה ישראלית, שכן האוניות תישאנה דגל ישראל מראשית הפלגתן. אבל דב יוסף וגולדה סבורים כי אין זו בכלל שמחה ועל כל פנים לא תיתכן שמחה ישראלית בגרמניה ולכן אסור לגברת ישראלית להיות המַשיקה. "שוהם" ביקשו להסיע לכך בזו אחר זו את אלמנות השרים – דבורה קפלן, ליובה רמז וגב' פנקס. שנער ביקש להעמיד לתפקיד כבוד זה את רעייתו. על כל ההצעות הללו יצא הקצף עד שלא היה מנוס מהצבעה. נפלתי בנופלים: ברוב של 7 נגד 6 הוחלט כי אסור לגברת ישראלית להשיק אונייה ישראלית בגרמניה. איתי הצביעו: לבון, אשכול, נפתלי, שטרית, רוזן. נגדי שלושה מהכלליים, גולדה, יוסף, זיאמה ובורג. שפירא, דינור ואחד הכלליים נמנעו. ההצבעה הייתה מאלפת ומדאיגה – העידה על שלטון רגשות חסרי כל אחיזה במציאות של זמננו וקהות מחשבה שאינה מניחה שום פתח להתחשבות בצורכי ההווה והעתיד. לא תהיה ברירה אלא לגייס נשים צדקניות גרמניות לתפקיד ההשקה. על עצם הטכס לא תוותר שום חברת ספנות שבעולם.
אחרי ארוחת הצהרים צנחתי אין אונים – ישנתי מעט אך שכבתי הרבה. היום היה מועד לפורענויות: אחה"צ ראיון עם עיתונאי אמריקני, כתב של U.S and World Report שבועון הנפוץ במיליוני טפסים – קיבולת כבדה ביותר, תשובות ארוכות ומחושבות היטב מראש על שאלות מרובות ונוקבות; בערב הרצאה ותשובות על שאלות בוועדה המדינית של הווה"פ הציוני; בין זה לזה – סעודה חגיגית לכבוד נחום גולדמן במלאת לו שישים, ואני בנואמים. והנה עשיתי חשבון נפשי ונוכחתי לדעת כי לא אוכל לקיים תוכנית זו כולה, בייחוד מאחר שלא הספקתי להתכונן כהלכה לראיון. גם להרצאה לא הייתי מוכן ובאתי לידי מסקנה כי אכרע אם אנסה להכין את שתי הפרשות ולבצע את שתיהן והכל בהיעלם אחד. הודעתי, איפוא, לשמאי כי את העיתונאי יש לדחות ליום ג' או ד'. שמאי טען כי העיתונאי עומד לנסוע ולא יוכל לדחות צאתו. אמרתי כי אז אין ברירה אלא לבטל את העניין כולו. שמאי התפלץ למשמע הדברים. התרגזתי ואמרתי כי אין לאנוס טבע אדם – כשל כוחי וחסל. טדי טילפן סר וזועף: העיתונאי התעכב שבוע מיותר בארץ למען הראיון, חשיבותו היא לעילא ולעילא, מוטב היה לי לבטל את מסיבת התה אתמול מלוותר על הראיון. עניתי ברוגזה ואמרתי כי גם חיי הם חיים, מסיבת התה הייתה לידידים טובים מחו"ל, הייתי בטוח כי במוצ"ש אתכונן כהלכה, לא יכולתי לחזות מראש כי אלקה בעייפות קטלנית כזאת. סופו של דבר הצעתי לקיים את הראיון מחר לפנות ערב. בכל זאת רווח לי מביטולו של פריט זה היום ונתפנו לי שעתיים מרווחות להכנת ההרצאה במדינית של הווה"פ.
הארוחה לנחום נערכה במלון הנשיא, תחת כיפת השמים אבל בתכלית הכשרות. הוזמנו גברים בלי רעיותיהם, להוציא נשים בעלות מעמד "עצמאי" כחברות הווע"פ – מה שלא הפריע לחנה שפרינצק ואפילו לצפורה ארגוב להופיע כאורחות לא קרואות. הגשה אוכל נמשכה נצחים והנאומים אף הם רבו גם ארכו. הייתי האחרון והתזתי כמה ניצוצות. אחרַי דיבר נחום וכשסיים והנה השעה 10.15 והכל נימנו כי אין טעם לפתוח ישיבת המדינית בשעה כה מאוחרת. הרצאתי נדחתה איפוא למחר וכל עמלי ותחבולותי להפריד את המעמסה הכפולה ולחלקה בין שני ימים עלו בתוהו: מחר עלי גם "להתראיין" על ידי אותו עיתונאי גם להרצות בוועדה.
חזרתי הביתה שוב בהרגשה של תשישות גמורה ושאלתי את עצמי ואת צפורה מה יהא בסופי.
