[1]  העשרים ושניים.

[2]  ד"ר ארתור רופין, ראש הוועד הארץ-ישראלי הוגלה בשבוע האחרון של ספט' 1916 וקבע מושבו בקושטא. בזיכרונותיו כתב:

במישרים לא העז ג'מאל לפגוע בי, כיוון שהייתי נתין גרמני. [---] אך משהתרה במכרי, שאם לא אצא את הארץ יתנקם במושבותינו ובבתי-ספרנו, גמרתי בדעתי לראות את פניו. הוא קיבלנו והכריז שאין דעתו סובלת את מעשיהם של הציונים, המקימים בהנהגתי מדינה בתוך מדינה. [---] יום אחד נדרשתי להופיע לפניו במטהו הראשי שבבית ההבראה ע"ש הקיסרית אוגוסטה [---] הוא הודיע לי שעלי לצאת את הארץ תוך 8 ימים, כלומר עד 21 בספט' 1916 [---] ושיהא ידוע לי, שלעולם לא אחזור לארץ (רופין, עמ' 258).

היכרות מ"ש עם ד"ר רופין נקשרה עוד בשנת 1913, זמן-מה אחרי מותו של יעקב שרתוק במרס אותה שנה, כעולה ממכתבו מקושטא לרבקה:

הזוכרת את, בשעה שהיו בביתנו רופין ו[ד"ר חיים] חיסין לייעץ לי במה לבחור [להמשך הלימודים], אמר לי רופין: בתור בחור בן 18, חושב ומקווה אתה בוודאי להיות אדם גדול ולהתפרסם בכל העולם? ואני עניתי לו בהן, כי מדוע לא אחשוב ולא אשאף לכך? ובאמת שאפתי וקיוויתי. אפשר שזה היה בסיבת מצבנו בכלל, מצב בני חברתנו, שזכינו להיות החלוצים והראשונים, או אפשר שהיה הדבר מפני שאני גדול הייתי בעיני עצמי ורבים שיבחוני ומנו בי הרבה מעלות ותלו בי הרבה תקוות, וגם מפני שאבא מת בשנה זו ואחר מותו הרגשתי באחריות הגדולה הרובצת עלי להיות ראוי לשמו ותקפתני שאיפה חזקה לא לתת לשם זה להישכח, לעלות לגדולה, להיות לאדם שיצא מן הגדר הרגיל רק למען שהכל יאמרו: זה בנו של יעקב שרתוק (4.12.1913. אמ"ש).

[3]  בעין-סיניה למר יהודה ב"כותאב" ("חדר" מוסלמי) כאחר מילדי הכפר, ושלט היטב בערבית.

[4]  לקסרקטין בארנקוי.