יום ב',  7/6/1954

חג השבועות - מה צר כי רק יום אחד!

מאורע היום - ארוחת צהריים לכבודו של [מנהיג ה"לייבור"] הרברט מוריסון. הוא מבקר בארץ כאורח הממשלה. בא שעה לפני הארוחה לשיחה. מעולם לא אהדתיו ולא חיבבתיו. הוא מוכשר ביותר, גם מבריק, אך אין להשוותו לאטלי מצד החן, אף לא ל[ארנסט] בווין מצד המשקל. שיחתי איתו לא התרוממה לשום שיא והתנהלה כמעט בלאות. מלבד נוסחאות כלליות ושגורות על ענייני המזה"ת ובעיות יחסי אנגליה-ישראל לא היה בה דבר מיוחד, פרט אולי להתאוננותו על היהודים בפרלמנט הבריטי, שאינם מבינים כי מוטב לזיין את גרמניה במסגרת EDC [קהיליית ההגנה האירופית] מלהניח לה להזדיין בפני עצמה וככל העולה על רוחה, וכן לציונו כי אין כיום באנגליה שאלות נוקבות השנויות במחלוקת בין השמרנים והפועלים שיוכלו להסעיר את רוחות הבוחרים.

לארוחה באו אשכול, רוקח, הרמטכ"ל, יוספטל, דוליק, גרנות, רענן וייץ וולטר וארתור. צפורה הייתה הגברת היחידה. הדבר המעניין היחיד היה שיחתי עם רענן על הוויכוח המתנהל בינו לבין ותיקי ההתיישבות העובדת בשאלת המשק המעורב או משק שדות.

אחר הצהריים באה עברייה [כרמי-וילקומיץ', בת המורה שמחה ואחות עמי אסף; משפ' שרתוק ווילקומיץ' נקשרו בראש פינה בימי הגירוש התורכי: ע"כ וצ"ש היו חברות קבוצת כנרת] להתייעץ על בעיותיו של [בנה] עופר בלונדון ולנסות בפעם האחרונה לדבר על לבי כי אכתוב אקדמה לחוברת שמוציאים בעין חרוד על משה כרמי, בעקבות דברי באזכרה אשתקד, אשר, כמובן, לא נרשמו. לא אמרתי לה - בנוכחות עדה - כי טרם מילאתי הבטחתי ל"אנציקלופדיה" [העברית] לכתוב את ערך אליהו גולומב [מ"ש לא כתבו]. הלב התחמץ למראה שתי האלמנות האלו, אשר אלמנותן היא חלק מהטרגדיה של חיי אני.

עדה שפכה מרי שיחה על המאמצים העל-אנושיים שהשקיעה עד כה לשווא בחיפושי עבודת קבע לישראל של דקלה. היא והרי חזרו בערב לתל-אביב.

בערב טילפן ברני להודיעני כי לאחר שיקול נוסף גמר אומר לנסות לחסל את הסכסוך עם פנחס ספיר בדרכי שלום מבלי להטריחני בבירור רשמי. הלך אצל אשכול ושוחח עמו ארוכות. לוי הבטיח להכניס ראשו בעובי הקורה וליישר ההדורים. הודיתי לברני מקרב לב על הקלה זו.