יום ג',  1/6/1954

הבוקר שלחתי סוף סוף תשובה לרב גלמן, נשיא "המזרחי", על מכתב המחאה שלו נגד אופן בדיקת הפנקסים ב"מרכז העולמי". חשבתי כי בזה נתחסל העניין ולא היא. עודני שוהה לחתום על המכתב והנה חזני בפתח. בא לשדלני כי לא אסתפק במכתב אלא אזמין אלי את ראשי "המזרחי" ואפייסם בדברים. נעניתי.

אחד מזקני ה"קווייקרים" האמריקנים, ביילי, לשעבר מנהל בית ספרם ברמאללה, ועכשיו מרצה בתנ"ך באחת המיכללות של מדינת קונקטיקוט, היוצא ובא בארץ, בא לבקש השראה לפעולת ה"קווייקרים" בישראל ובארצות ערב לקירוב הלבבות. הם עורכים מחנה קיץ בארץ וכוונתם, כמנהגם, לכנס בו יהודים וערבים. הוצע להם מקום בבאר שבע, אך הם חוששים כי הערבים לא ירגישו עצמם שם בטוב. ביקש עזרתי במציאת מקום יותר מתאים.

ב-10 בכנסת ישיבת ועדת חוץ וביטחון. הקדשתי לה הפעם רק שעה אחת, בה עניתי על שאלות משאלות שונות. אחר כך עברתי למשרד החוץ והכתבתי תשובות על צרור שאילתות שהצטבר.

אחה"צ שוב בכנסת. הקשבתי קצת לוויכוח על האבטלה - [ראובן] שרי [מפא"י] חצב להבות אש על תועבת הסובסידיות - ואח"כ יצאתי עם זיאמה לשתות תה. תינה לפני צרותיו הצרורות בליכוד סגל לפעולת ההסברה. הפגע העיקרי - חוסר אנשים היודעים לכתוב. ואחד שיודע לכתוב - משה קרן של "הארץ" - כבר הזהיר את זיאמה כי הוא עומד לפתוח במסע מעל עמודי עיתונו נגד מפעל הסברה ממשלתי בכלל. השנאה למפא"י מעבירה אדם מוכשר ולכאורה נקי דעת זה על דעתו.

ישבתי עם אשכול ונפתלי לפסוק בשאלת מנגנון הביצוע לחוק רכישת מקרקעין. אשכול המציא פשרה בין וייץ ושטנר ומילאנו ידיו לפעול לפיה.

הופיע לפתע פנחס לבון. נראה כי אזעקתי את הרמטכ"ל לבוא ולתת את הדין על התקריות האחרונות העלתהו לירושלים. דיבר הפעם ביושר ובגילוי לב, מבלי שוויתר על הפיקחות. הסביר את התקרית בסביבות טול כרם כעניין כשר בהחלט. לעומת זה החמיר בדין לגבי מעשה חירבת [השם חסר; צ"ל חינג'ה]. אומנם בתיאור שניתן לתקרית זו בהחלטת וש"ן נשתרבבו פרטים כוזבים בהחלט, אך גם העובדות לאמיתן חמורות ביותר. אחרי מעשי התגובה של משמר הגבול, עליהן דנו בפגישה המשותפת האחרונה, ניתנה הוראה להתאפק מכל מעשה תגובה ולהפסיק הכנות שכבר החלו. כן ניתנה הוראה כי אם במקרה של סיור נתקלים בערבים - אין בשום פנים להרוג, ואם אי-אפשר לבצע סיור מבלי להתנגש - אזי יש לסגת. והנה כאן פעלה חוליית הסיור בניגוד גמור להוראה - לא נרתעה מהתנגשות והרגה ארבעה. הוא ערך בירור חמור. הראה לי מכתב שקיבל אח"כ מהרמטכ"ל. משה דיין מודה בכישלון ובחומרתו, קורא לו "מחפיר", אומר ברור כי לא היה לו מושג מהמעשה, אך כמובן, מקבל על עצמו את מלוא האחריות. לבון הוסיף כי הקולר תלוי הפעם ב[יוסף] אבידר כראש אג"ם. הצעירים שמסביבו משתלטים עליו והוא נגרר אחריהם או מניח להם יד חופשית. הבירור עוד יימשך ותהיה נתינת דין. בינתיים הוחמרו הוראות וסוף סוף הוצא איסור על סיורים מעבר לקו.

אמרתי כי כל זה טוב ויפה אך לא סגי בזה. היה פרסום מפוצץ מהצד שכנגד ואילו אנו מחרישים. פירושו כי אנו מודים. הודיה מתוך שתיקה אינה לכבוד לנו, ולא עוד אלא בשתיקתנו אנו מאשרים גם את הבדותות הממאירות שנשתרבבו לסיפור הירדני - הריגת נער ועוד. פנחס ענה כי גם הוא נתן דעתו על הצורך בהסברה מצדנו ונתן הוראה לרמטכ"ל לכנס את העיתונאים שלנו ולמסור להם לא לפרסום את האמת לאמיתה. שוב אמרתי כי אין די בזה. עלינו למסור גירסה לפרסום. הגירסה מוכרחה להיות אמיתית, אם גם ערוכה בשכל. הודיה על האמת רק תרים קרננו ותשמש לנו חיזוק מוסרי. היא תסייע להחזיר את האמון בהודעותינו, שירד פלאים בשבועות האחרונים, אם לא נהרס כליל. פנחס נענה ואמר כי הוא מוכן לחשוב על פרסום. אמרתי שוב כי הפרסום הכרחי ודרשתי כי יתייעץ מחר עם אנשיו על הנוסח וימסור הודעה לעיתונות לפרסום ביום ה' בבוקר. הסכים.

הוספתי לרדת לחייו בעניין האימונים באזור הספר הגוררים אחריהם יריות מהצד שכנגד. האומנם כורח גמור הוא להתאמן דווקא בקירבת הקווים? פנחס ענה כי גם הוא נתן כבר דעתו על התקלה ודרש דוח על אזורי האימונים. אמרתי כי דרושות הוראות נמרצות ביותר להגביר בכל היחידות את תחושת קו הגבול, שלא לעבור אותו בשום פנים אלא בפקודה מיוחדת, גם לא להתקרב אליו ללא צורך. מוכרחה להיווצר רגישות לעניין זה בצבא, אחרת לא תחדל ההפקרות ולא ייפסקו תקריות שיבואו כלאחר יד, מתוך הפקרות סתם, ויגרמו לנו סיבוכים וביזיונות על לא דבר.

זה זמן לא הרגשתי מידה כזו של לשון משותפת ביני לבין שר הביטחון כמו בשיחה זו וכשנפרדנו הייתה לי הרגשה כי נפתולי איתו ומאמצי ההסברה שלי בוועדה המדינית במפלגה ובהזדמנויות אחרות, לרבות נאומי הפומביים, שסייעו ליצירת הלך רוח מסוים, לא היו לשווא.

הרצל ברגר בא באלף התנצלויות להעסיקני בעניין פרטי. מעשה ברופא מאורוגוואי, בן שמונים, גוי גמור ואוהב ישראל, המתברך כי בידו רפואה לסרטן ולא על ידי ניתוחים, בא לארץ והחל עושה בלהטיו. רישיון טרם ניתן לו וכבר התחילו נוהרים אליו חולים אנושים שנואשו מריפוי באמצעים אחרים. קרה שנוצרה היכרות בין אותו זקן לבין רחל אשת הרצל, רופאה לפי מקצועה ועיסוקה, ביקר בביתם כמה פעמים ובדק שם חולים אחדים. משרד הבריאות נתן דעתו על תופעה תמוהה זו ופסק כי רופא זה רשאי לעסוק בריפוי בתוך כותלי כל בית חולים אשר הנהלתו תסכים להכניסו אך אסור עליו הטיפול בחולים פרטיים. בינתיים הגיע העניין לעיתונות ועתה יש חשש כי תתחיל חקירה ותעורב בתוכה רחל ברגר ותהא נשקפת לה סכנה שיבוטל רישיונה. היש בידי עצה? כבשתי אנחתי וניצנצה בראשי אמצאה: אשלח את יהודית ברגמן מטעם מל"ט [מח' אמריקה הלטינית במשה"ח] למשרד הבריאות להתחקות על הפרשה ולייעץ כי משום יחסי ידידות עם אורוגוואי לא יעשו מהעניין עסק. קשה היה לי לראות בצערו של האיש היקר הרצל. הרי לך מעשה!

לארוחת ערב אצל ארתור וז'נט - מעין חנוכת דירתם, שהיא מעין 199 [דירתם ברחוב 199 במנהטן] בזעיר אנפין, מרוהטת בתכלית הנוי והשכלול ורק מצומצמת בממדיה לעומת הרווחה הפרזנית של ניו-יורק. איתנו הסבו גב' שוסטר (אשת [מקס לינקולן] המו"ל ["הוצאת סיימון ושוסטר"]) ובתה [ביאטריס] מניו-יורק [נישאה לוולטר איתן], הפפרים, הגרנותים, וולטר ואמיל. כשהתאספנו התברר כי הערב חוגגים את יובל השבעים של קורט בלומנפלד [מנהיג ציוני גרמניה; ממייסדי קהי"ס ומנהליה; חבר הוועה"פ הציוני] ואני שכחתי. מייד כתבתי איגרת ברכה ושלחתיה בידי הנהג לאולם קרן היסוד. הארוחה הייתה מלאכת מחשבת וז'נט לא חדלה להתפאר במעשה ידיה.

מהארוחה נסעה כל החבורה להצגת הבכורה של האופרה "דוד" באולם "אדיסון", בנוכחות המחבר דריוס מיו. הצגה זו השתלבה בפסטיבל הבינלאומי של מוסיקה בת זמננו מזה ובחודש המוסיקה היהודית מזה. האולם היה מלא מפה לפה - עד אפס מקום. בטבורו של האולם, באמצע המעבר המרכזי, ישב מיו הנכה שתי רגליו בעגלתו. האופרה הוצגה בנוסח אורטורי, ללא תפאורות ותלבושות וללא כל תנועה ומשחק. על הבמה ישבו התזמורת המוגברת של "קול ישראל", מקהלה ממוצעת בגודלה, ושורת סוליסטים. המנצח [גיאורג] זינגר. אותנו העלו שוב לאותו תא ואירחנו שם לחברה עם הנשיא וראש העיר על רעיותיהם. האופרה הייתה קרה וכבדה, אך עשירה ומבריקה - כולה מעשה שכל, כמעט ללא מגע נפשי. להשוות עם שפע הנעימות השובות לב של ורדי! ההצגה עמדה להסתיים אחרי חצות. בהפסקה האחרונה נסעתי הביתה אך צפורה גילתה מסירות נפש למופת והחליטה להישאר עד הסוף. הנשיא הלך לפני, וגם רעייתו נשארה. לפני לכתי ירדתי אל מיו, שהוסע בעגלתו לקראתי, ובירכתיו בכל החמימות האפשרית. אמרתי לו כל מיני מחמאות על richesse [עושר] ו-daynamisme [דינמיות] והוספתי:

plus maniere une'd modernite la a base comme servi a'n antiquite' jamais afficace et artistique [ [מעולם לא שימש הישן יסוד לחדש באופן כה אמנותי ויעיל].

הצלתי שעה וחצי לניירות וליומן ושוב שכבתי באחת.