יום ה',  20/5/1954

 

מאיר וייסגל בא למשרד רה"מ לספר על התקדמות מאמציו לאיחוד המגביות בארה"ב של שלושת מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר - המיכללה, הטכניון ומכון וייצמן. הכחיש נמרצות סיפור של אברהם טולין [מנהיג ציוני אמריקני], כי בתעמולת הכספים שלו נזקק מכון וייצמן לאמצעי הנפסד של רמזים ולחישות על תגליות מפוצצות הנעשות במעבדותיו - לריפוי הסרטן וכדומה. מזה עבר להרחיב את הדיבור על מעמדה המדיני והמוסרי של ישראל בארה"ב. שוב אותה קינה על משבר האמון - לא התאוששנו ממכת קיביה - והנה נחלין. הפליט דברי ביקורת כלפי נציגותנו. הסברתי לו מה שהסברתי, בכלל זה התביעות הנפשיות הפנימיות של היישוב וקשיי העמידה בפניהן ועם זה המאמצים המוצלחים שהושקעו בבלימת יצרים - לדוגמה התאפקותנו בימי הזעזועים בסוריה. טען מדוע אין יודעים זאת בחוץ - מדוע איננו נותנים פירסום לכגון אלה. כשטפחתי על פניו את נאומי המפורש בכנסת, בו הרימותי על נס את יציבותנו וכיבוש יצרנו נוכח גרויי ההתערבות בסבכי הארצות השכנות - נאום שזכה לפירסום בחו"ל - לא ידע מה לומר.

שיחה עם שר המשפטים והיועץ המשפטי שבאו לברר עמדתי בכמה שאלות העומדות על הפרק: תחיקה נגד חברי כנסת ושליחים אחרים המשמיצים את המדינה מעל במות בינלאומיות ואחרות בחו"ל (אנשי מק"י-סנה מזה ובגין מזה); בעיית חוק ההסגרה הנדון עכשיו בוועדת התחיקה בכנסת; חוק העבירות נגד המדינה - אם יכלול עבירות נגד העם היהודי; מינוי אליהו מרידור - חבר אצ"ל לשעבר (לא המפקד, אבל גם הוא מאסירי אריטריאה [מקום הגלאתם של לכודי אצ"ל ולח"י ע"י הבריטים] - כשופט מחוזי. מצדי עוררתי בעיית זמורה ובקורת-רוח מרובה - אומנם מהולה בצער עמוק - שמעתי כי הוא עצמו החליט להגיש התפטרותו. ברור לשני אנשי המשפט כי יצחק אולשן צריך לבוא במקומו. לגבי זמורה תתעורר בעיית הגימלה. רצוי להעניק לו גימלה במיכסת משכורתו המלאה והדבר יחייב החלטה מיוחדת.

משלחת הספורטאים שחזרה עטורת זרי ניצחון מתחרות מנילה באה להתייצב. שלושה בחורים ובחורה - כולם נאים. הבחורה אינה יפהפייה, אך נעימה ומלבבת בצניעותה. ביישתיה על שמה הזר - ועוד כפול! ([אהובה] קראוס-קרביצקי) [ראשונת ספורטאי ישראל בזכייה במדליית זהב בי"ל].

חנה פראגר [פלטי; בוגרת הקורס הראשון לדיפלומטים של משה"ח] באה לאמר שלום לפני פרישתה מהעבודה לכמה חודשים, כיוון שהקריבה ללדת.

קול' [הנרי] קראון ואשתו משיקגו לביקור קצר. רפובליקני לפי כל מושגיו כאזרח ארה"ב - הצביע זה שנים בעד המפלגה הדמוקרטית רק מטעמים יהודיים וציונים-ישראליים. למעשה הוא מצביע רפובליקנית במדינת אילינוי ודמוקרטית לקונגרס ובבחירות הנשיא.

ארוחת צהריים לבאי הקונגרס של היהדות הספרדית והחזרת הכנסת אורחים לאנשי ארגנטינה: תיאובל ורעייתו [מעשירי יהדות ארג', ראש קהילת יוצאי חלב שם] ו[ל'] מירלמן [נדבן, משקיע] ורעייתו מבואנוס איירס, [שם חסר] ורעייתו מריו, [אשר] בנרוי מאנגליה, המשורר הארגנטינאי ורעייתו (לא יהודים), [בכור] שטריתים ו[אליהו] אלישרים [ח"כ, הספרדים]. הגברת מבואנוס איירס שמוצאה מקהיר שישבה מימיני והגברת מריו שמוצאה מביירות שישבה משמאלי החלו להרביץ זו בזו ערבית סורית מדוברת במלוא הרהיטות והעסיסיות. החריתי אחריהן והיה תענוג.

מייד כשהלכו יצאנו לת"א. שארית אחר הצהריים ישבתי במזכירות המפלגה שדנה על תוכנית הפעולה המפלגתית לתקופה הקרובה.

בערב נתקיים כינוס ותיקי "ההגנה" וההעפלה בביתה של עדה לפרידה מהבית. החדר המרכזי והמרפסת היו מלאים. הקהל היה כולו "אחד אחד", אישים עמוסי חוויות ומעשים. יהודה ארזי ישב ראש ואני לידו. יהודה פתח בהערכת עברו של הבית - הרוח ששרתה בו, התפקיד שמילא. אחריו דיברו רבים, כל אחד בהתעוררות עצמו. נאמרו דברים חשובים, מהם כבדי משקל מוסרי. היו גם לבטי ביטוי, אבל בדרך כלל הפליא עד כמה הצליחו אנשים אלה, שאינם אמונים כלל על מלאכת הנאום, לבטא את אשר בעמקי לבם. נשמת אליהו ריחפה על פני ראשי כולנו וכאילו חשנו גשמית בנוכחותו. נזכר גם דב, ואיש לא פסח על ממה. בסוף דיברתי אני וחשפתי משהו מרובדי היסוד של הבית והריהוט - סיפרתי מה היה לנו שולחן הכתיבה של אבא וכיוצא באלה. הדברים נרשמו. בין השאר הזכרתי את באי הבית שנאספו אל עמם, מהם שנפלו במערכות ההגנה - מזַכַר [זכריה אוריאלי, מעולי הקבוצה הקרימאית הראשונה, נהרג בתאונת דרכים בסיור בשומרון, 1940] (אשתו ובתו נכחו) ועד [יונה] רסין [איש העלייה השנייה, מייסד קבוצת הרועים בשיח'-אבריק, בסגל מטכ"ל "ההגנה", נפל בדצמבר 1947 בכביש י-ם] ואחרים. כן פקדתי את הנעדרים בחו"ל - שאול [אביגור] דוד [הכהן], ראובן [שילוח] ועוד.

[דברי מ"ש בכינוס, שנשתמרו בארכיון "ההגנה" ב"בית אליהו" כפי שנרשמו, מובאים להלן ללא עריכה:]

 

הבית הזה הוא מצבר של חוויות, ומבחינת החוויה האישית הוא לא רק ביתם של אלה ששכנו בו והשוכנים בו עדיין, אלא הוא נחלת הרבים, רבים יותר מאלה שנאספו פה הערב. יש כאלה שהלכו ואינם - הלכו לפני אליהו והלכו אחרי אליהו. לו היו אתנו היו יכולים להוסיף הרבה. אבל נדמה לי כי נשמותיהם מרחפות מעלינו הערב: דב ורבקה, ברל [כצנלסון]. יכולתי להזכיר עוד הרבה אישים שעבדו עם אליהו בתחומים רחבים של פעולה ציבורית - אליעזר קפלן, דוד רמז, משה בילינסון - אבל אני מזכיר במיוחד את אלה שפעלו באותו תחום שהיה הציר המרכזי של חיי הבית הזה וחיי אליהו בתוכו עוד לפני שנים - זכר, זוסיה שחורי מאיר רוטברג, יונה רסין, יהושע גלוברמן, מכבי [מוצרי] (אני לא מונה אותם בסדר, ולא לפי שיעור קומתם), יצחק שדה, אנצו סירני, יוסף פיין, דב יפה, זאב שינד, ואחד שלכאורה עמד אז מעבר לתחום הארגוני, אבל שייך היה לאלה ש[שמשון] יוניצ'מן [איש האצ"ל ורע א"ג דיבר עליהם - המפקד [של האצ"ל, דוד] רזיאל. אולי לא זכרתי את כולם. יש עוד חברים אחדים, שייבדלו לחיים ארוכים, שאינם אתנו. יש אחרים שביקשנו מהם לבוא, וכנראה נבצר מהם - יעקב דורי, איסר. ויש כאלה שנמצאים במרחקים: שאול, ישראל גלילי, דוד הכהן, אליהו כהן (בן-חור) ועוד רבים: יוסי המבורגר, ראובן שילוח. אני רוצה להגיד בקשר לזה, שייתכן שחטאנו כלפי חברים ולא זכרנו להזמין כמה מהם, ואני מאוד מבקש שלא ייפגעו ולא ייעלבו. כי החוג הזה הוא מהדברים שאין להם שיעור. אפשר היה להרחיבו ולהרחיבו. אבל יש חוג אחד מיוחד, שבכל זאת, הבית הזה הוא נחלתו - וזוהי המשפחה, הערב, בעצם, המשפחה נפרדת מהבית הזה ומכל מה שקשור בו. זאת לא הדירה הראשונה שלנו בארץ. זאת הדירה השביעית או השמינית. דירה ראשונה הייתה בעג'מי, ביפו, בחלק הנוצרי של העיר. הבית השני היה רחוק מאוד מפה - בפינה חבויה בירכתי הר אפרים - בהרים, בין ירושלים ושכם. הדירה השלישית הייתה בסימטא, שוב ביפו, בסביבת תחנת הרכבת, בבית אבו-חדרא. שם נוסף לנו המזנון העתיק הזה, הניצב בחדר. היה ד"ר כהן, איש יקר מאוד. שמת באותו זמן, ומשפחתו חזרה לרוסיה, והוא מכר את הרהיטים.

הדירה הרביעית הייתה בבית אבו-צאלח בנווה-שלום על שפת הים. הדירה החמישית הייתה כבר בתל-אביב, בפינת יהודה הלוי ורחוב הרצל. באותה דירה מת אבינו. הדירה השישית הייתה פה לא רחוק מכאן - ברחוב אלנבי, בבית שעכשיו הוא בית המרכז החקלאי. וזאת, אם כן, הדירה השביעית.

אבל יש פה רהיטים, והרהיטים האלה עמוסים זיכרונות המרחיקים אחורנית לעיר מולדתנו לחרסון. השולחן הזה, הכוננית, הגלובוס, כל התמונות שעל הקירות והעיקר - שולחן הכתיבה (מצביע על כל רהיט ותמונה בידו - הקצרן). שולחן הכתיבה הזה בחיי משפחתנו משול למזבח, מפני שלידו כיהן כוהן גדול - אבינו המנוח - ועל השולחן הזה הוא יצר הרבה. המאפרה הזאת היא מאפרה ש ל ו , והייתה מתמלאת יום יום על גדותיה, והאפר היה גולש ומשתפך על האריג הירוק. היה שותה תמיד כוסות תה, לא כוס מלאה, תמיד בדיוק שני-שלישים של הכוס, תה חריף מאוד, עם חתיכות סוכר בפה.

את השולחן אני זוכר מאוד סתום. זה היה לפני שנולד יהודה. עדה איננה זוכרת זאת, כי הייתה בת שנתיים וחצי. התרגום של "מלחמות היהודים" של פלאביוס לרוסית - נעשה על שולחן שקדם לו. אבל כמעט כל ההרצאות הציוניות [כתובות בידי יעקב שרתוק במחברות; שמורות בארכיון הציוני], שמילאו תפקיד חינוכי רב בסביבתנו ותפקיד חינוכי כביר בחינוכם שלי ושל רבקה - על כל פנים, אלה מהילדים שנעשו ציונים עוד ברוסיה - נכתבו על השולחן הזה.

אליהו ירש את השולחן הזה ותמיד כאשר הייתי רואה את אליהו יושב לשולחן, אף פעם לא שכחתי אל א י ז ה שולחן הוא יושב, ותמיד היה לי סיפוק, כי יש מי שממשיך ומוסיף לשבת על יד השולחן הזה ויוצר עליו נכסי רוח.

הבית הזה, בעצם, היה ביתם של שלושה אישים: של מָמָה, של עדה ושל אליהו. מָמָה נכנסה להיסטוריה עוד לפני הבית הזה, והיא נכנסה לתוכה הודות לאליהו. אני זוכר, עוד בימי הגדוד [העברי] הראשון [במלחה"ע הראשונה], כשאליהו עוד היה חייל, ואז החל עניין הרכש באמצעים שונים, ואליהו עוד לא היה בן המשפחה (זה היה לפני נישואיו עם עדה), הוא השתלט על הבית שברחוב אלנבי. ואי-אפשר היה להשתלט על הבית בלי מָמָה. הוא פעם הביא חבורה שלמה של חיילים ולא חיילים - חברי "השומר" - עשרה-שנים-עשר איש, ואמר לממה: "הם כולם צריכים ללון בבית, כי הם צריכים באשמורת הבוקר לקום לאיזה מיבצע". מָמָה נרתעה: "אין די סדינים ואין די מיזרנים, ולא כל הסדינים היו מגוהצים (ובבית הזה היו כמה פולחנים, ואחד הפולחנים היה פולחן הגהוץ). ואז אליהו אמר דבר אחד שהיה ניתוץ כל הקודשים שהיו בחיי ממה: "לא נחוצים מיזרנים וסדינים. אפשר לישון על הרצפה!" אבל מָמָה נכנסה אז לחדר ואמרה להם לבחורים, ואני מתאר לי שהיא אמרה להם בפנייה ברוסית "גספדה! - מעין 'רבותי' - אני מציעה שכולכם תרחצו את הרגלים. מוטב כך, כי היה חם היום". והם נשמעו, כילדים קטנים, והלכו לחדר הרחצה. וכך ישנו.

זאת הייתה, בעצם, הפתיחה של הקריירה של מָמָה בתולדות ה"הגנה" גם כמפקד...

באותו הבית עברו עלינו המאורעות של 1921. אני הייתי אז בלונדון, ואת התיאור על המאורעות של 1921 קיבלתי אז ממָמָה במכתב על 9-8 עמודים, ברוסית כמובן. המכתב התחיל במלים: "אני עמדתי ובישלתי מרק בשעה שהגיעה הידיעה" והיא המשיכה לתאר איך יהודה תיכף רץ, אליהו מסתכן שם וכו', וכל התיאור של הריגת ברנר וחבריו. היא ראתה את הגוויות [שהונחו] באולם הגימנסיה ["הרצליה"] וכו' וכו'. והמכתב נגמר במלים: "וכך, כעבור 36 שעות שלא ישָנו, המרק נשאר על הכירה עד אשר שפכו אותו"... חייתי את המאורעות האלה שהיו בארץ, בלונדון, על פי התיאור הזה, ואחר כך העברתי את המכתב מלונדון לווינה, לרבקה.

במשך השנים ממה הזדקנה. היא האריכה ימים מבעלה ארבעים שנה. הם היו בגיל אחד. אבי מת בן 52. היא מתה בת 92-91. את הגיל שלה לא ידענו, אבל לפני ימים אחדים מצאנו תעודה [רוסית רשמית] המעידה שהיא רשאית ללמד רק "ילדות בנות דת-משה", ואם תרצה ללמד ילד שאיננו "בן דת-משה" עליה לקבל רשיון מיוחד. ובתעודה הזאת מצאנו את הגיל שלה. זה היה אחד הפולחנים של הבית - שאין יודעים את גילה של ממה (אגב, היום יום הולדת אבא - ל"ג בעומר. כאשר הייתי ילד הייתי בטוח שאצל היהודים נולדים הילדים רק בחגים, כי יום הולדת אבי חל בל"ג בעומר, יום הולדתי בחנוכה, יום הולדת רבקה - יום ראשון של סוכות, ויום הולדתה של עדה חל ביום הכיפורים, וכאשר נולד יהודה בו' בחשוון את הייתה אחת מההפתעות הקשות בשבילי...).

ממה המשיכה לחיות את חוויות הבית הזה, ותמיד חייתה ברטט קודש מה שנעשה פה. ניסתה לעקוב אחרי הדברים, והייתה נפגעת כאשר לא סיפרו לה. אחר כך התפשרה והייתה רק תוהה על הדברים המפתיעים שהיו קורים - על הכניסות והיציאות באישון-לילה. התרגלה לזה ושירתה את כל הדברים האלה באמונה.

בעצם, הבית הזה החל להגיע לקיצו עם מות אליהו, ואחר כך עם מות ממה. עדה, שהייתה תמיד נשמת הבית הזה, עומדת עכשיו להתלבש בגוף חדש, ובחיי המשפחה תתחיל תקופה חדשה. הבית היה מרכז לכמה דברים. הוא היה מרכז למשפחה. אנחנו קראנו לו כל מיני שמות, תמיד שמות ספרותיים. פעם קראנו לו "דְבוֹרְיַנֻסְקוֹיֶה גְנְיֶזְדוֹ" על-פי ["קן אצילים" של] טורגנייב, ופעם "סְטַנְהוֹפּ פלייס" על-פי גולסוורתי. כי כל ענפי המשפחה (והם שונים - אנשי עבודה ובורגנים, סוחרים, חברי קיבוצים, דודות זקנות, אגרונומים, משוררים, קומפוזיטורים) בארץ וברחבי-תבל תמיד היו באים לבית הזה. וכאשר היינו באים הנה, תמיד ידענו מה נעשה בענפי המשפחה, והיינו בביקורים בו מעדכנים את עצמנו, כי היה שידוד-מערכות מכל מיני בחינות. פעם הציר הקיבוצי של המשפחה היה כינרת-יגור; עכשיו זה נוה-ים-חמדיה. פעם הייתה דירה במעונות עובדים ז' - הדירה של דוב ורבקה - והבת [תמר] ירשה את הדירה ההיא, ועכשיו, לפני זמן מה, הדירה ההיא התחסלה. המפה השתנתה.

אני רוצה לומר לחברים, כי אינני אומר את זה בגעגועים של תוגה. בשום פנים ואופן לא! אין חלקי מעולם עם אלה הסבורים כי "פעם היו אנשים חשובים, פעם היו אנשים גדולים, והדור הזה ירד" וכו'. אני מאמין כי כל דור ודור מוציא מתוכו את הכוחות ואת האיכות אשר החיים גוזרים עליו להוציא. על כל פנים, מתוך הסתכלות בלתי-אמצעית, על-מנת ובתנאי שהשומעים הנוגעים בדבר לא תזוח עליהם דעתם ולא יתייהרו יתר על המידה, אני רוצה לומר, כי הדור השני שלנו, של כל שלוחות משפחתנו, אשר גדל בבית הזה ומסביב לבית הזה (כי הבית הזה היה "מרכז רוחני" לכולם) אם נאמר בשפת הרחוב שלנו, הוא בסדר גמור. והיות והוא איננו מיוחס, חלילה, ואנחנו מכירים את חבריהם וחברותיהם, והם בצלמו ובדמותו של הדור הצעיר השני שלנו בארץ, הרי אני סבור, שהדור הזה בכללותו יש בו כוחות של אופי ושל שכל ושל תכונות נפשיות שיעמדו בכל מבחן, כמו שעמד דור קצת יותר קשיש מאלה, במלחמת השחרור. אבל נכון שחלו תמורות, חלו שינויים, וחשוב מאוד, עד כמה שרק ניתן, לשמור ולשמר בזיכרון ולהנחיל לבאים אחרינו את הנכסים שעוצבו על האובניים של הנסיון האישי וההיסטורי שלנו.

אני לא אבוא להוסיף מזיכרונותי האישיים אף קורטוב אחד ליריעה שהחברים גוללו כאן. פשוט מפני שאין לדברים סוף. אני יכול להתחיל עכשיו ואינני יודע אם אגמור בבוקר.

בבית הזה היו שלושה עיקרים. זה היה בית-הגבורה. פה הייתה נקודת-המוקד של כל הסכנות, אשר בעין פקוחה וביודעים הלכנו לקראתן, של כל הסיכונים שנכנסנו לתוכם. שנית, זה היה בית-הסוד הגדול. ומעניין, אולי מפליא, כי הבית הזה נשאר בית סודי. אני שאלתי את יהודה [ארזי] לפני ימים אחדים: האם ידעה סיאייד"י [הבולשת הבריטית] על הבית הזה? והוא מומחה לנושא הזה. הוא אמר: "הם בוודאי תפשו, כי יש פה משהו אבל אף פעם לא ידעו, בעצם, מה יש פה, מה נעשה פה". על כל פנים, אני רוצה לציין, כי היישוב היהודי לא ידע על הבית הזה. אני חושב שפגישתו הראשונה של אליהו בתפקידו הגדול [כמפקד "ההגנה"] עם פומביות - הייתה בלוויה שלו. בפעם הראשונה, כאשר ראיתי המוני יהודים צובאים על הבית הזה, זה היה ב-14 במאי 1948, ביום הכרזת העצמאות, כאשר אליהו כבר לא היה בחיים, ואנשים נכנסו ויצאו, עשרות אנשים, מאות אנשים.

נחתכו פה העניינים החמורים ביותר. הייתה דירה למיפקדה של "ההגנה" באיזה מקום, והיה משרד של "המוסד" [לבריחה ולהעפלה] והיו כל מיני מיסגרות רישמיות, גם כן חבויות, רציניות מאוד. אבל המטה האמיתי, תמיד, היה פה. פה נחתכו דברים ונשקלו דברים, והטלפון עבד בלי הרף. ושנים נמשך הדבר, וזה עבר בחשאי. והסוד הזה נשמר. וזה שיווה ערך מיוחד לבית הזה ותרם הרבה לאווירתו.

ושלישית, שכינת התנועה מעולם לא נסתלקה מהבית הזה. לדבר זה היו גם ביטויים ממשיים מאוד. פה לא היו תחומים בין ענייני הגנה, ההעפלה, התעש, הרכש, עליות על קרקע, מו"מ עם ארגונים [מחתרתיים] שונים, ובין מערכות מדיניות של היישוב דרך תנועת הפועלים, עניינים שעמדו ברום עולמה של הציונות, בעיות של יחסים עם השלטון [הבריטי], עניינים של תוכן התנועה, ענייני העם כולו, כמו שאמר בצדק רב יוניצ'מן. הנה, פה, על יד השולחן הזה, אך זה הייתה  התייעצות על סימנים מדאיגים מאוד בקרב השכנים ועל הצורך בכוננות ביטחונית מאוד - העברת נשק ממקום למקום או ריכוז של נשק, הגברת הכוח המגוייס - ונגמרה ההתייעצות, וכבר האיש עובר לשולחן ההוא, כי הלא צריך, בכל זאת, לבטא את הדבר הזה באוזני הישוב כולו, ולמחר עוד צריך לכתוב "דבר היום" ב"דבר", שיסביר ויכין וידרוך את המתח ויעורר את תשומת הלב, או צריך לכתוב תזכיר או לשלוח מברק למישהו בלונדון או לאיש הנמצא בוושינגטון או בניו-יורק או צריך להכין נאום הרצאה בוועד הלאומי או הרצאה בסוכנות היהודית.

היה שילוב גמור בין כל שלבי המערכה, והיה תמיד המכנה המשותף - הדאגה לעתיד היהודי. אמר פה שלמה שמיר, כי כאשר עמדו חברים, במרחקים, לפני בעיות, שאלו את עצמם: "מה היה עושה אליהו?". מה זאת אומרת? - זאת הייתה ה ס מ כ ו ת. וכאשר הסביר שלמה, שכאשר עמדו לפני סתירות בין המוסר ההחלטי ובין צרכי החיים האפורים מאוד והעכורים מאוד, מצאו את המזיגה באליהו, מה פירוש הדבר? - שהוא היה הסמכות המוסרית.

חברים אמרו, שצריך את הבית הזה לשמור. ייתכן, אבל זה לא ימנע את המעבר המכריע שחל בתוכנו מתקופה לתקופה, ממשטר למשטר, מ"הגנה" לצבא הגנה לישראל, מארגון לאומי חופשי למדינה, מחולצה לתלבושת אחרת. אני חושב, שאנו יכולים ללכת לקראת עתיד בביטחון ובאמונה, אבל חובה גדולה עלינו לפתח ולטפח בקרבנו את הזיכרון ההיסטורי.

מה שסיפרה פה גולדה [מאיר] על לוחות הזיכרון הקטנים על בתים אלה או אחרים ברחובות לונדון - זאת באמת אחת התכונות של העם האנגלי, שהוא בעל זיכרון. זוהי תכונה שעמנו מאוד נתברך בה - תכונת הזיכרון. עמנו ידע להמחיש את הזיכרון שלו במנהגים ובתשמישים מסויימים. הוא דאג ליצור לבוש גשמי לערכים נאצלים. זה מצדיק עוד יותר את הרצון שהובע פה, אם זה אפשרי.

הבית הזה נמכר למעשה עוד בחיי אליהו. ספק אם אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, אחרי שהאיש שקנה נהג במשך שנים סבלנות בעניין זה. אבל כדאי מאוד לבדוק זאת. ממילא את אשר היה הבית הזה הוא לא יכול להיות בעתיד. מה שהיה בית הזה - זה חלק מחיי האנשים שיושבים פה ושל אנשים רבים שאינם פה. הם ישאו בקירבם את הדבר. חשוב שהחוויות האלה והערכים האלה, שבמקרה עוצבו גם בבית הזה - שהם יתקיימו. וזאת דאגה גדולה, דאגה לאומית גדולה, דאגה לאחדות, דאגה לליכוד, דאגה לעמידה על העיקר, דאגה לאומץ הלב, להקרבה עצמית, גם לצלילות-דעת, גם למוסריות גבוהה. אלו הן הבעיות שאנחנו עומדים לפניהן בכל שטחי החיים, ונקווה תתפלל שנפתור אותן במידה שהן לוחצות ומעיקות עלינו.

אני רוצה, לבסוף, לומר, כי כולנו חייבים תודה לחבר אחד, אשר יזם את הפגישה הזאת, וזהו משה שילו ממשרד הביטחון. הוא ממש כפה על עדה, גם עלי במקצת, את הפגישה הזאת. ואנו עכשיו מאוד מרוצים שניצלנו ביוזמתו. הייתי רוצה, שימסור עכשיו בקיצור על התוכנית [לשימור תכולת הבית] כפי שהיא קיימת ועומדת עכשיו.

 

בהגיע תורו של אברהם איכר לשאת דבריו פתח בהתרעה על חיסול הבית. הייתכן כי אוצר זה של חוויות וזיכרונות ייכחד מן העולם ובמקומו יוקם סתם איזה בניין? הן זהו נכס לאומי כביר - בית היוצר למחשבות ולפעולות היסטוריות - הייתכן לזלזל בו כאילו היה בית רגיל העובר מיד ליד ולא איכפת אם ייהרס? הדברים נישנו בפי אחרים. ארזי ניסה להסביר כי מאוחר לעורר את הבעיה - הבית נמכר למעשה עוד בחיי אליהו ויש כאן התחייבויות שאי-אפשר לחזור מהן. טענות אלו לא נתקבלו. גולדה הצטרפה לתובעי הצלת הבית ולבסוף נקבעה ועדה - יהודה ארזי, גולדה ואברהם איכר - לעיבוד תוכנית שתבטיח המשך קיומו של הבית כמות שהוא.

ובסופו של ערב כביר זה, אשר בשביל רבים מהמשתתפים בו היה בוודאי אחד משיאי חייהם, נסגרתי עם דיק [דקלה, בת אליהו ג'] בחדר הרחצה לשמוע מפיה על צרות שיש לה בחיפוש עבודת קבע לבעלה ישראל.