קושטא, ערב סוכות ע"ז
ולהבדיל - יום אחרון לבַּיְרַם של המוסלמים [11.10.1916][1]
זרובבל![2]
בוודאי יודע אתה, כי תקוותי חזקה ויש בלבי גם הרבה מן הביטחון, שאשוב לסוריה ויעלה בידי להיקבע בא"י או לכה"פ בדמשק. ועתה כל אופן מחשבותי כבר הסתגל להכרה זו, ומשקיף אני על הכל מתוך בחינה זו שעומד אני לחזור לעולמי שלי ולהתראות עם כל היקרים והאהובים עלי. וכמובן שבין אלה לעולם לא ייפָקד מקומך.
וכשאני מתאר לעצמי בדמיונות ובחזיונות יום ולילה את פגישותי עם כל אחד ואחד מבני משפחתי ומשפחת ידידי, ובהגיע תורך לתפוס מקום בשורת תמונות-דמיון אלה - חש אני שדבר-מה שלא כשורה אירע בזה וחוששני שמא יטיל זה נקודה שחורה, ואם קטנה מאוד, בדף מזהיר זה.
בוודאי יודע אתה כמוני, שחליפת מכתבים - משום מה - לא הייתה בינינו. זכורני כי כתבתי לך "בכל זאת" כגלויותיים מהדרך - גלוית פרידה מחַלב וגלויה סתם מאיזו פינה חבויה באנטוליה ואח"כ גלויה מקושטא הבירה, קרוב לבואי. ממך תשובה לא קיבלתי. אח"כ פתחתי אליך במכתב ארוך - ז"א שעתיד היה להיות ארוך - בעברית, והייתה כוונתי לכלול בו את "הכל" ולשלחו אליך באחת ההזדמנויות, שאומנם צריך להודות ניקרו לפנינו בשפע, ונשאר המכתב כשהוא בן עמוד וחצי, נפסק ונקטע באמצע משפט וכיום קבורתו בחפיסתי.
עוד דבר מוזר ומשונה יש כאן - וזה אשר לא נזכר שמך אף פעם אחת במשך זמן של כמעט חצי שנה בכל המכתבים שקיבלתי מן הבית ומקצת חברים - למרות שאלותי הרבות; לא נזכר כאילו אבדת, נעלמת. מַפְקוּד!, [ערבית: נפקד].
ובאמת משונה. כרמי נזכר, בן יהודה, משה וולפס, גם עליהם ממליטים במקרה איזו מילה בשולי גיליון באותיות הפוכות (גם אלה בעצם אינם מדברים) ועליך - אולי רבת עם כל העולם? בבירור איני יודע במה אתה עוסק ואיפה אתה נמצא ואיך סידרת ענייניך.[3] ועוד איני יודע מה מחשבותיך עלינו ואם הוגה אתה בנו במידה שאנו ראויים לה, ואם יודע אתה את עונְינו ואת לחצנו ואת מְרוּדֵנוּ, ואם צמא אתה למילה שתתגנב מעבר להרי חושך מתוך בורנו, בור צלמוות, ותגיע אחר הרפתקאות ותלאות רבות וקפנדריות ועיקולי דרכים וסירוסים ושיבושים רבים, אליכם, שדופה מלֵחָה וחלולה מתוכנה, חֲדֵלָה מלהביע את כל עוצמת הכאב ואת כל עוז הגעגועים, ועצבנות התקווה, ועינויי חלומות שווא, וסיגופי הייאוש המר, העוברים עלינו והמשרים עלינו מין בְּלילה של מצב רוח משונה - והוא כוסֵף תמידי לאשר עתיד לארוֹעַ ֲ-ָ "תוחלת ממושכה מחלה לב".
ואעפ"כ, ולכן - כותב אני לך. יבוא תחילה המכתב ואח"כ, אם ירצה אלוהַי, אבוא גם אני.
ואני זוכרך תמיד, ואולי יותר משאת יתר חברַי. כי אותך מזכירים לי כל רחוב בסתנבול, וַזַרַת ההשכלה ובית הדָר-אַל-פֻנוּן,[4] הצֶ'מְבֶּרְלִי-טַש[5] והגן בסתנבול, והדואר, וחנויות הספרים הישנים ביוּקְסֶק קַלְדִירִים,[6] ומלונו של רובין, והרחוב שלנו הנועיה,[7] שאני הולך לבקרו לפעמים ביחידות מתוך געגועים לאותם הימים שנדמים לי עתה ימי אושר, כשהייתי חופשי ונמצא תמיד בחברת ידידים, ועוסק בדבר שלמרות קָשְיוֹ היה דבר ש ל י, וכשהיו אסיפות בטַטַר פֶּנְסְיוני,[8] וכשבשבתות היינו הולכים לאכול אצל רובין ואח"כ לסינמה, ואח"כ אל נופך;[9] וכשהיינו רבים עד חרפות וגידופים בשל אופן פירוש משפט תורכי ואח"כ, עם השׂתררות בין-השמשות, היינו מתפכחים מכעסנו בקריאת התנ"ך ושתיית התה - אייכם ימי חופש!
ועתה - לא טוב, זרובבל. רע כל המעשה עלי.
בדרך כלל אני מדבר. יש שאלה של רעיון ויש שאלה של אנשים. בניין ולבנים. מטרה ואמצעים. וגם לא על עצמי אני מדבר. כי אני בעצמי מאושר אני ואיני יודע בזכות מה זכיתי לאושר זה. ויותר משמפעמתני השמחה וחרדת הקודש לקראת רגע שובי לא"י, מענות אותי המחשבות הרעות והשחורות על גורל מאת האיש הנשארים פה, מאה בחורים ארץ-ישראליים, צעירים, בריאים, רעננים, שאין תמורתם, שמרץ כה רב הושקע בטיפוחם על ידם עצמם ועל ידי אחרים, ושלא במהרה יימָצאו אחרים כמוהם. ומייסר אני את עצמי על שאני פורש מהם בצרה, בייחוד כשיש ביניהם אנשים הקרובים כ"כ לרוחי וללבי כדב. -
וכל החברה הזאת שרויה תמיד באיזה מצב רוח שאפשר לבטא אותו - בת צחוק מתוך כאב. בבת צחוק כזו אנו תומכים איש את רעהו. טוב שעוד נותרה לנו בת צחוק זו להאיר את חשכת הגלות. וגלות כפולה ומכופלת, מרה שבעתיים. גלות של ארץ, גלות של שפה, גלות של תרבות - אנו בין תורכים ואנו בין לוחמים. גלות, גלות, גלות.
והכל מסביב כה קודר וכה שחור. ואין שביב אור, ואין קרן דמדומים. המלחמה תימָשך עוד שָנים. הדבר ברור עתה לכל. כל ניצחון גרמניה דוחה ודוחה את קץ המלחמה. אני בונה מערכה כזו: עוד לא הגיעה גרמניה לנקודת העלייה שלה, כי עדיין היא מנצחת, ז"א היא עולה ועולה. האבן הנזרקת מלמטה למעלה. מן היום שבו גרמניה תחדל מִנַצֵח ותעמוד ואח"כ תתחיל לנחול מפלות, צריך יהיה למנות עד קץ המלחמה כזמן שעבר מראשיתה עד אותו יום. כי זמן העלייה שווה לזמן הנפילה. נמצא, שהמלחמה תימָשך עוד שנתיים וחצי לכל הפחות.
ומן העולם הרחוק מגיעים שרידי קולות, פליטי תרועות. דבר מה נעשה, מתרחש. מורגנטאו[10] נואם וז'בוטינסקי רותח בלונדון[11] וגם סוקולוב[12] פרש מן הוועד הפועל הגרמני. ויש אומרים כי הוועד הפועל אינו פטריוט לגרמניה כל עיקר.
והתקווה בקץ הימים כ"כ חזקה ובהירה, אבל הימים עצמם שעד הקץ מי יעמוד בהם ויגיע אל קצם. הרעיון יקום, אבל כמה מן האנשים יפלו ולא יקומו לראות בתקומת הרעיון, ויפלו - לאו דווקא ימותו. ימותו, יאבדו, יתפזרו. וגם יסתרסו סירוס רוחני, יטַמטמו. רע.
די לי. פשוט רציתי לדבר איתך. עתה אני מאמין, שנשיקתנו הראשונה תהיה כולה חמה, כולה מלאת לשד ולא יהיו בה היסוסים.
אם תרצה - תְזַכה במכתב את הרבים, יותר נכון - את המעטים. אני ממעט לכתוב, וכשאני כותב - חושבני שיש עוד אנשים שיקרה להם מחשבתי.
ופתאום - שמא לא אבוא. הכל יכול להיות.
שלום לך, שלום לאביך ולאמך ולאחיותיך. שלך,
משה
א. ראיתי כאן פעם את פרנקו[13] שלך. הוא, המסכן, חלה מחלה ממושכת. איזה דבר פנימי, וזה חרת בו סימנים רעים, פניו נפלו, שיבה זרקה בו וכולו הזקין מאוד. הוא גר בברוּסה. שמח בי מאוד ושאל עליך ועל כל משפחתך - כל אחד ואחד לחוד - בחיבה מיוחדת במינה.
ב. אהרון בנימיני - בוריס - גמר את חוק לימודיו ונשלח בתור רופא צבאי, יוּזבַּשִי [סרן], לחיל הרביעי.
ג. נמירובי[14] יגמור בשקט וג"כ יישָלח לאיזה מקום. הוא מקווה שלא"י ואז יביא איתו אולי גם את אשתו. כל משפחת חותנו בריאים ושלמים ומכניסים אורחים כקדם. מצבם החומרי טוב, ואולי גם מאוד - ביחס.
ד. מזרחי שלנו, מנחם[15] "בר כוכבא" - מת. מת מתוך אפיסת כוחות אחר מחלות רבות בערך, כבה כמו נר. לא הספקתי לראותו לפני מותו. לא עמד לו "בר כוכבא".
[1] המכתב נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון לבון.
[2] זרובבל חביב - רע מ"ש מימי היותם תלמידי מחזור א' של ג"ה, הלך עמו ללמוד משפטים בקושטא, שם דרו בחדר אחר וחיו חיי שיתוף, כעדות מ"ש במכתביו למשפחתו: "עם זרובבל חי אני בשותפות גמורה. כשיש לי כסף אני מפרנס אותו, וכשיש לו - להפך!" (3.1.1914); "כיסי וכיסו של זרובבל משותפים הם" (12.1.1914). (אמ"ש). ור' הקדמה הע' 4; מכתב 79 הע' 2.
[3] זרובבל חביב התמנה ב-1914 ע"י אהרון אהרונסון למנהל המלחמה בארבה באזור יריחו. אח"כ גויס לצבא העותמאני, נשלח לנגב בדרגת קצין ונתמנה סגן מנהל לעבודות חקלאיות, שתכליתן הספקת מזון לכוחות העותמאניים. אח"כ הועבר לאזור לוד כדי לנהל שם גידול ירקות לצבא. קרוב לוודאי שבמהלך שירות זה נותק מחבריו (לימים ערק והתנדב לגדוד העברי).
[4] תורכית: בית המדעים. כך נקראת אוניברסיטה בשפה זו.
[5] עמוד יווני קדום, חגור רצועות ברזל לחיזוק, בלב כיכר מול הבזר בקושטא האירופית.
[6] יוקסק קלדירים - רחוב מדרגות רחבות, יורד לאזור הנמל בפרבר פֶּרַה, באזור מגורים יהודי באותם ימים (מ"ש: "ירדנו מפרה לגַלַטַה במדרגות של יוקסק קלדירים" - ר' עמ' 191 הע' 10).
[8] "הפנסיון הטטרי", שם דרו ד' בן-גוריון וי' בן-צבי בימי לימודיהם בקושטא (ר' מכ' 18 הע' 7).
[9] הכוונה לביתם של מרים וד"ר יצחק נופך, י"נ, יליד מינסק (1879), למד משפטים באוניברסיטת פטרבורג ובשנים 1904 1908- למד וסיים את ביה"ס למשפטים בקושטא בתואר ד"ר וקנה ידיעה עמוקה בלשון ובתרבות התורכית. התמנה יועץ משפטי ללשכת המסחר הרוסית, פעל מטעם ההסה"צ ובתוך כך הקים משפחה. לאחר פרוץ מלחה"ע הוגלה עם משפחתו לאנקרה. ב-1919 עלו לארץ.
[10] הנרי מורגנטאו - משפטן ובעל הון יליד גרמניה, שהיגר לארה"ב ב-1865. בשנים 1913 1916- שגריר ארה"ב בקושטא. בשנות מלח"ע ה-1 סייע רבות ליהודי א"י וסיכל גרוש 50,000 נתיני רוסיה.
[11] החל מאמצע ספט' 1916 החל ז'בוטינסקי לנאום לפני מהגרים יהודים מרוסיה, שהתכנסו לקריאתו באִיסְט-אֶנְד, לונדון, והפציר בהם להתנדב לליגיון יהודי קרבי במסגרת הצבא הבריטי, שיוצב בא"י אם תתפתח שם חזית מבצעית (ר' עילם, פרק "איסט-אנד כמרקחה", עמ' 112-101).
[12] נחום סוקולוב - חבר הוועה"פ הציוני המצומצם מ-1911, שמושבו נקבע בברלין. בפרוץ מלחה"ע ה-1 יצא משם לקופנהגן, בירת ארץ נייטרלית, ומשם עבר ללונדון והיה יד ימינו של חיים וייצמן במרכז המדיני הציוני שהוקם שם.
[14] הסטודנט נמירובסקי (ר' מכתב 23).
[15] קרוב לוודאי סטודנט יהודי מקומי, שהתרועע עם התלמידים מא"י, וגילם את דמות בר-כוכבא בהצגה שהעלו בני נוער יהודים בקושטא.
