יום ד', 19/5/1954
בעיתונות הודעת יעקב [שמשון] שפירא על דעת כל סיעות הקואליציה כי התחלקות הדעות בהצבעה על עניין הרופאים בוועדת הכספים הייתה פרי אי-הבנה ולאמיתו של דבר הכל מאוחדים בתמיכה בעמדת הממשלה. היה מוטב אילו נתפרסמה הודעה על ידי "הכלליים", אך בלית ברירה גם זהו חיסול התקרית.
בעיתונות כשלעצמה מחולקות הדעות בשאלת שביתת הרופאים, ומשעברתי על כל המאמרים הראשיים נתגבש אצלי הרושם כי עמדת הממשלה עדיין לא הוסברה לציבור כל צורכה. קראתי לזאב [שרף] ואמרתי כי לדעתי יש צורך במסיבת עיתונאים, שבה אסביר את העניין כהלכה.
נועצתי גם בזיאמה ארן ודעתו הייתה כי מוטב לקיים את המסיבה מחר, עם גמר השביתה, ולא היום באמצעיתה. בינתיים הניח זיאמה בידי מעטפה סגורה. פתחתיה ומצאתי פתק בן שני סעיפים:
ראשית, נדדה שנתו כל הלילה אך הוא בא לידי מסקנה כי בשום פנים ואופן לא יוכל למלא מקומו של דינור.
שנית, הוא מציע לי להזמין את טדי לשמש לי מזכיר - לשבת בחדר המזכירות ולטפל בכל ראיונותי וניירותי. הצעה פחות מתקבלת על הדעת קשה לתאר! זיאמה משום מה אינו יכול לעכל את שמאי [כהנא] ויעל ורד. התרגל ליצחק נבון ומסרב "להכיר" באחרים. אבל טדי הוא בעל בית לעצמו - יש לו מזכירה משלו והוא חולש על עניינים באופן עצמאי. היכניס את משקו הוא לתוך הפרוזדור שלי? חוסר שחר גמור! כל שכן אם מחר-מחרתיים יפרוש כנף ויטוס לארה"ב.
ב-9 ישיבת הוועדה להיתרי העבודה בשבת. ורהפטיג לא בא וטעמנו שעה של קורת רוח - אני וגולדה ו[ידידיה] אהרונסון [המפקח הראשי; משרד העבודה]. אישרנו היתרים על ימין ועל שמאל אם גם מתוך חסידות עיכבנו בקשות אחדות עד לבירור נוסף.
הופיעה קבוצת חיילים משוחררים מארה"ב. מילאו את החדר ושמעו משא קצר. בראש החבורה - בן קאופמן, בעל "congressional medal" [עיטור הקונגרס]. מלאים התלהבות ממראה עיניהם ודרוכים לפעולה למען ישראל "בבית".
טלפון מאֶפי ממשרד הביטחון בת"א. ההחלטה על ערוץ הירדן בישיבת השרים אתמול דלפה לעיתוני אחה"צ. לא קל להטיל את הצנזורה יען אין כרוך בזה ביטחון צבאי.
ממי [מאיר דה-] שליט, אשר עם שובו [מתפקיד מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוושינגטון] סופח למשרד רה"מ כעוזרו של טדי, בא להציע רעיונות בענייני ביון.
ב-11 לכנסת, לישיבת בירור קואליציוני בענייני החינוך הממלכתי, לפי בקשת הכלליים. ברנשטיין ודינור הופיעו למועד הנכון אך רוקח איננו. אחר כך התברר כי הוא נואם למטה במליאה. התנהגות תרבותית למופת - אפילו לא התנצל. ביטלתי את הישיבה וזכיתי מן ההפקר בשעתיים פנויות בשביל משרד החוץ.
שלחתי מברק לוושינגטון מה וכיצד לענות לג'ונסטון על בקשתו כי לא נחדש את העבודה בזמן ביקורו אצלנו.
כן שלחתי מברק מפורט על המרגליות שנשרו מפי הגנרל [ארתור] טרודו, איש [ראש] הביון הצבאי בארה"ב, שביקר אצלנו יום אחד ושוחח ארוכות עם לבון, הרמטכ"ל וארתור לוריא. אגב, לפי ידיעות שקיבלנו מוושינגטון הוא עמד להביא מכתב הזמנה לרמטכ"ל לבקר בארה"ב אך לא כן היה. לא הביא שום הזמנה, חקר ודרש בעל-פה לשם מה רוצה דיין לבוא לאמריקה ובסופו של דבר השאיר את עניין הנסיעה בתיקו. הוחלט בצדק לבטל את תוכנית הנסיעה.
בשיחות השמיע טרודו דעות כדורבנות: הוא מסופק אם ישראל תילחם בצד המערב; על כל פנים אין לזיין את ישראל למלחמה עולמית כי לצפון האזור אי-אפשר יהיה לקחת את צה"ל משום התנגדות הערבים ואילו להגנת הארץ אין ערך, שכן אם תגיע המערכה לחלק כה פנימי של האזור הריהי ממילא אבודה; בעיראק יזיינו שתי דיביזיות ואחרי עיראק יבוא תורן של ארצות ערב האחרות; אין לפסול בשום פנים את הערבים כחיילים- ראיה מקוריאה, שגם בה זילזלו כגורם צבאי, אבל ציוד ואימון עשו אנשיה ללוחמים כהלכה; אנו עושים משגה בהכריחנו חיילים לעסוק בחקלאות על ידי נח"ל - הוא יודע ממגעו עם יהודים כי אין אלה יסוד חקלאי כלל; ועוד מיני מילתא מעליותא כאלה!
בצהריים לתחנת "קול ישראל" להקלטת ברכה למסיבת ארוחת בוקר מטעםUJA [ה"מגבית"] בניו-יורק, במשרדי ראש העיר [רוברט] ואגנר. מויש חיבר את הנוסח, עשה מלאכה לא רעה, ואני ערכתי והקצעתי.
אחרי הצהריים חזרה למשרד החוץ: סיימתי הכתבת המכתב לדוד [הכהן ברנגון] - יצאה מגילה של חמישה דפים; גם כתבתי מכתב לסוציאליסט ההודי [רם מַנוהר] לוהיא - תשובה לאיגרתו על בעיית הפליטים הערבים באיחור של שנה ומעלה. שני אלה ייקח בידו ברקת היוצא הלילה לרנגון. שלחתי גם חנוכייה חדישה, מעשה נחושת ירוקה, מתנה לרה"מ של בורמה.
בערב ניגשנו לקולנוע "עדן" לחזות ביומן יום העצמאות, מיבצע של הסברה אשר זיאמה הפציר בי לראותו. ההתחלה יפה מאוד: שדות שטופים פרחי בר מרהיבים, ילדה יוצאת ללקט פרחים לזר, אותה ילדה מניחה זר ליד קברו של חייל, מזה למראות של בתי קברות עם טקסי אזכרה ומזה למצעד יום העצמאות ברמלה. הסיום מפוזר לתמונות מקוטעות והרושם יוצא מטושטש.
בצאתנו היו הרחובות הומים קהל לאחר שעברה בהם תהלוכת הסטודנטים החוגגים את יומם. ניגשנו למקום החגיגה ב"בנייני האומה" אך התאורה הייתה זעומה ולא ראינו דבר. נסענו לבית [בנימין] מזר למסיבה לכבוד הסופרים והמלומדים מקבלי "פרסי ישראל". פרסים אלה הם עשרה במספר והם ניתנים שנה-שנה ביום העצמאות. מעשרת החתנים נכחו במסיבה רק ארבעה: [שמואל הוגו] ברגמן, עגנון, [גד] טדסקי ו[מיכאל] זהרי. הייתה שורה ארוכה של נאומים וגם אני לא ניקיתי.
באותה מסיבה ראינו את זמורה שאין במצבו שינוי לטובה. הוא נכה גמור ולא יצלח לעבודה. אעפ"י כן הוא מחזיק בקרנות המזבח ומסרב לפנות מקומו לאחר. שוחחנו על אולשן כיורשו. אמרתי כי אולשן ידידנו הוא משפטן מצוין אך מבחינת אוצרו הרוחני והיקפו התרבותי אין להשוותו לזמורה. מינויו כזקן השופטים תחת זמורה יפגין תהליך של התרודדות. אמרה צפורה: "אינך מהלך ברחוב ואינך נוסע באוטובוס - אין לך מושג ממראה העם היושב בציון - הירידה היא בכל!"
