יום ד', 21/4/1954
בבוקר במשרד ראש הממשלה שיחה עם זיאמה ארן. שוב הפציר בי ללחוץ על מבקר המדינה כי ימלא אחרי הצעתו ויקבע שליח של לשכתו בכל משרד ממשלתי למען יפקח עין בהתמדה ומבפנים למניעת מעילות ול"אינוש" היחס לקהל. כן הירצה תוכניתו לקביעת "תיבת האזרח" במשרד ראש הממשלה לקבלת תלונות מכל איש מצוק. תבע ממני בכל פה את אייב הרמן להנהלת ההסברה, כולל "קול ישראל". נועצתי בזיאמה על שתי שיחות שבדעתי לארגן - אחת על יחסי אדם ביישוב, לפי הצעת מיכאל אסף, ואחת על ירידת המתח המחשבתי במפלגה, לפי יוזמת יחיאל הלפרין.
באה משלחת מרכז "המזרח" לברכני לחג. אמרו כי זה מנהגם מימים ימימה, הביעו קורת רוחם משינוי היחס לרבנות הראשית שחל עם כניסתי לתפקיד ראש הממשלה. טפחתי על פניהם אי-התחשבות הרבנות במדינה ובמוסדותיה שמוכרחה להוריד קרנה ולהרוס מעמדה.
במשרד החוץ שיחת פרידה עם מוריס פישר ערב חזירתו לאנקרה. הודה לי על התערבותי בעניין קבלנות "סולל בונה" בתורכיה, שהצילה את המצב. לדבריו נכנס "סולל בונה" לעסק מורכב זה בקלות דעת מפתיעה ובנס הציל את כבודו, אם גם מובטח לו הפסד כספי ניכר. אבל אין בזה אסון, כי חשובה דריסת רגל ויש ל"סולל בונה" עכשיו סיכויים לקבלנויות נוספות וחשובות. קשרי המסחר שלנו עם תורכיה במעלה ויש להשקיע בפיתוחם את כל המרץ האפשרי. התורכים אינם מאמינים כי מה שאנו מוכרים להם כמיוצר בישראל הוא באמת פרי תעשייתנו. אצלם שורר קיפאון בהתפתחות התעשייה - מה שנוצר נוצר כמעט רק ביוזמה ממלכתית ואילו יוזמת הון פרטי כמוה כאין. לפיכך יש להזמין משלחות של אנשי מסחר ופקידי משרדים כלכליים של הממשלה לביקורים בארץ. הוא הדין לגבי הזמנת קציני צבא, למען ייווכחו בכוחו של צה"ל ויש לשקוד על כך ללא תנאי של הדדיות. התורכים מעריכים מאוד את כושר המעשה שלנו ויש לחזק הערכה זו בכל הדרכים.
גמרתי עם המנכ"ל עריכת מכתבי לבניקה.
אנקולי מכספים ומייק הררי כקצין הביטחון של המשרד מסרו לי דוח מפורט ומדכא ביותר על המצב הפנימי בצירותנו המוסקבאית. נתקיים כאן הכלל "FEMME LA CHERCHEZ" [חפש את האישה"] ואין כנראה תקנה למעוות אלא בעקירה [רמז לפרשה של הצלחה התחלתית של הקג"ב בהפעלת סוכנת לגבי אחד מעובדי הצירות והחזרתו ארצה משום כך].
לתה של פסח אצל הנשיא, יחד עם צפורה. הוזמנו עוד שני זוגות - מזרים ואשכולים. המסיבה הפכה ויכוח חריף וקנטרני בין האוצר לבין האוניברסיטה על בעיית התקציב. מזר הוכיח כי המיכללה על עברי פי פחת ואיים בסגירתה ואילו אשכול סירב להזדעזע מזה וטען כי המיכללה מוכרחה להצטמצם.
בבוקר טילפנה לי פתאום למשרד רחל לימון, אשת [מרדכי ל'] מפקד חיל הים. דיברה בהתרגשות מחיפה וביקשה שיחה דחופה בעניין אישי. הבינותי כי העניין נוגע לבעלה, הקרוי "מוקה", והזמנתיה לערב. באה וקיבלתיה בחדר העגול למטה. מפתח דבריה החלו דמעות חונקות גרונה. סיפור ארוך על מוקה. נער חיפני, משחר נעוריו שואף לספנות ועוסק בספורט-ים, אח"כ פלי"ם [היחידה הימית של הפלמ"ח], אחר כך עבודה באוניות בריטיות במלחמה העולמית, תהילות ותשבוחות מפי הקברניטים, אחר כך העפלה, קברניט בכמה אוניות [מעפילים], אחר כך מלחמת השחרור והנה פתאום ניחתה עליו כמהלומה אנושה גזירת ההעלאה לפיקוד חיל הים. "היינו המומים - לא ידענו איך נישא את זה". ואחרי זה פרשה ארוכה רצופה מאמץ בלתי פוסק ומתח עליון והרגשה מרה של חוסר היקף ומיעוט השכלה ונחיתות כלפי אחרים - שום יומרה לפיקוד עליון דווקא והס מלהזכיר רדיפת כבוד - "תנו לי שוב אונייה, רק עיזרו לי להדביק מה שהחסרתי על ידי שירות פעיל במיטב שנות נעורי". והנה יוסי [יוסף המבורגר-הראל] נשלח לארה"ב לשנים ויוחאי [בן-נון] נשלח ואברהם זכאי נשלח. מי חזר והריהו מביט עליו מגבוה, ומי לא חזר ועודנו קונה דעת ואילו הוא נמק. עד שבא עד משבר והחל חוזר הביתה דלוי ומיואש - בוכה, ממש שופך דמעה. "אתה מתאר לעצמך, מוקה החזק, האמיץ, שאני מעריצה אותו, שאני חושבת אותו באמת לכוח נעלה, לאדם גדול - יושב לפני ובוכה". ובכן הבטח הבטיח לו משה דיין - אולי עוד לפני היותו לרמטכ"ל - כי ישלחוהו לארה"ב לשנתיים וכבר ערך לו מוקה תוכנית לפרטיה: חצי שנה הסתכלות במפעלי הצי האמריקני ושנה וחצי קורס ב[מיכללת] "קולומביה" למינהל גבוה, והכל היה לכאורה מוכן ומזומן. אך עכשיו חל פתאום מיפנה - שר הביטחון החליט כי אין לשלוח עוד קצינים לחו"ל, אפשר ללמוד בארץ. נניח כי זוהי החלטה נכונה מבחינה עקרונית - האומנם יש להתחיל תחולתה דווקא ממוקה? והן חבריו נשלחו והוא נתעכב רק משום שהוטל עליו הפיקוד ודרושה לו לא רק השכלה סתם, אלא הרחבת אופק, ראיית העולם, רכישת מושגים חדשים. היא יודעת כי עברה על כל חוק וכלל בבואה אלי ואין לה כל תביעה ממני - רק אומר לה כי היא לא חטאה בפנותה אלי, הן אני הסברתי להם פנים בפגישות שונות ויש להם אמון בי ולכן היא באה.
הרגעתיה והעליתיה למעלה והצגתיה לפני צפורה ושלושתנו שתינו תה ושוחחנו על דא ועל הא. היא ילידת חיפה, מורה, והגיעה להיות מנהלת בית ספר, יש לה ילדה בת שלוש ובסה"כ היא בת עשרים וחמש או משהו מעין זה. אישה חסונה ויפה, נציגה נהדרת של הגזע העברי החדש, קצת מליצית, קצת מתוחת-רגש, אבל כנה בתכלית. מסירותה למוקה, הגיבור שלה, עוברת כל גבול ונוגעת עמוק בלב.
אמרתי לה כי אני מוכן בהחלט לשוחח עם לבון, אבל איני רוצה להטיל עננה על מוקה ביחסיו עם המטכ"ל. לכן יש למצוא מישהו במעמד מתאים שאוכל להסתמך עליו כמקור ידיעותי וכיוזם התערבותי. מה בדבר [אלוף מיל.] שלמה שמיר, שהיה מפקד חיל הים לפני מוקה ועכשיו הוא אזרח פשוט? אורו עיניה: שלמה הוא ידידם הנאמן ביותר ויש לו יחס חם במיוחד למוקה. אמרתי: "מצוין, הרי צלחה עלי הרוח והמצאתי משהו שיש לו טעם". מייד עברתי לחדר הסמוך, ביקשתי את מספרו של "פוסטוק" בת"א וקיבלתיו כהרף עין. אמרתי לשלמה: "התוכל לגשת אלי מחר בבוקר בעניין דחוף?" אמר: "לירושלים?" אמרתי: "הן". אמר: "איזו שאלה – ב-8.30 אני אצלך."
שילחתיה רגועה.
