קדיקוי, י"א תשרי ע"ז [8.10.1916]
יקירַי!
אם רק יש דברים בטוחים וּודאים בעולם ההפכה והאנדרלמוסיה שאנו נתונים בו, הרי דבר נסיעתי בתור תורגמן לסוריה הוא מן אותם הדברים. הכסף יענה את הכל. אולי לא את הכל, אבל היה לי מזל, שאני ראשון ויחידי. אני מתאר לעצמי את הבהלה וההתרגשות שעוררה תלגרמתי ביפו. אני מתחרט על המילה guerison[1] שאינה מתאימה. התלגרמות של אליהו ושל ייבינים[2] מאמתות את השערתי.
את רגשי שמחתי לקראת התראותנו לא אבאר לכם, כי אותם מלַווה כאב לב אכזרי, מוסר כליות, ועינויי נפש נוראים. כשנתראה - אם נתראה - אספר הכל.
עתה דברים מעשיים: כתבתי לווילבושביץ, שאם אפשר לשוב אליו, מוטב, ואם לא, שידאג לי למקום. אולי תוכלו להיוודע על איזו משרת תורגמן פנויה, שתהא נוחה ומתאימה. כיתבו על זאת לדמשק, אולי יודע וילבושביץ להשתמש בהכרותיו ולהשפיע, כי אשָלח לאותו מקום. אני גומר בעוד שבועיים, אסע בעוד 3 שבועות, אך אפשר שגם קודם.
בנוגע לנותרים: העניין קשה מאוד. במצב הנוכחי אפשר לעשות איזה דבר בשביל אחדים - להשיג להם משרות תורגמנים פה.[3] העניין בוודאי יֵעשה, יש להם עוד זמן - שני חודשים ואולי יותר. לחזור על העניין שלי[4] קשה מאוד וכמעט אי אפשרי, כי התנאים בנוגע לזה הולכים וקשים ומסתבכים מיום ליום. מה שאפשר היום הרי הוא בלתי אפשרי מחר. גם מנת הכסף הולכת וגדלה. בכל זאת לא יזיק, אם יכינו סכומי כסף, מי שיכול. בכל אופן, יש עוד זמן, איני צריך לאמר כמה פראי הוא כל המצב הזה, שאני מדבר כך על חברַי, אבל אמרתי שאדבר באופן מעשי והשאר - שהוא גם כן עיקר - נניח לאחר-כך.
חבילתכם טרם קיבלתי, אבל בוודאי אקבל ואשמח מאוד. הדרך תהיה קרה מאוד. אני בריא. לראש השנה היה לי חופש רק משום יום ה' ו-ו'. זאת אומרת, שאת ערב ראש השנה ביליתי בַקווּש[5] המזוהם והחשוך ואת חצי יום א' - בשדה עם הרובה ביד.[6] אחר הצהריים הלכתי למושבה[7] - שם נתאספנו כולנו. ליום כיפור קיבלתי חופש, אבל איחרתי לכל נדרי. באתי העירה מאוחר מאוד, לא יכולתי להספיק ולכן נתחלל כל היום ולא צמתי. נצטרף ליום כיפור חופש ארבעה ימים של הבַּיְרַם[8] התורכי - הַיְנו 5 ימים. אושר גדול מאוד. החבריא היו איתי ביום כיפור, אבל היום שָבו ואפשר שלא יקבלו חופש לבירם, אני מרוויח מזה שאני יהודי יחידי quantite' negligible [צרפתית: כמות מבוטלת].
שלום לכם חביבַי. להתראות.
משה
הערה קטנה. זיכרו, שאנו בעולם תהפוכות ובן-רגע יכול להשתנות המצב היותר איתן. ולכן היו נכונים לאפשרות, שעורבא פרח.
בנימיני - הקווקזי[9] - נוסע לסוריה בתור רופא צבא. מאושר! תמול ערכנו לו בנקט פרידה אצל רובין.[10] היום אנו נמצאים אצל סמושקוביץ ועוד מעט נלך ללוותו. ברגע זה באו דב, שמואל ודוד. קיבלו חופש לכל הבירם, מה טוב! דורשים בשלומכם.
אם יהיה בנימיני ביפו - יהיה אצלכם. הוא איש נחמד.
אציל[11] ופיַטִי[12] קיבלו כל אחד 6 חודשים תבדול-הַוַא.[13] הראשון בדרך אמת - משום חולשתו המופלגת ושהפליג בה הוא בעצמו, והשני - ע"י כסף. הוא עַ'יִר סִלַח[14] לא מזמן, ושם הדבר יותר קל. אציל נוסע [ארצה] בעוד שבוע ואז אשוב לכתוב.
שלום לכל החברים. וסליחה את אליהו על כי לא כתבתי לו הפעם.
[1] הבראה, החלמה בצרפתית. עניין המברק לא נתחוור.
[2] בני משפחת שמואל ייבין. תוכן המברקים לא נודע.
[3] לבל יישלחו לאחת החזיתות.
[4] להבטחת הצבה בתחום החיל הרביעי באמצעות שוחד.
[6] על פרשת ראש השנה ר' מכתב 38 הע' 3.
[9] ד"ר אהרון בנימיני-בנימינוף (ר' עליו מכתב 18 ושם הע' 7) היה יהודי הררי (טטי), יליד קווקז.
[10] מלון רובין שבפרבר פרה. מ"ש פקד מוקד יהודי זה בקושטא עוד בהיותו תלמיד באוניברסיטת קושטא ב-1913 ("בצהריים אוכלים אנו אצל רובין. לוקחים אנו, כמובן, רק שני מאכלים באופן שהאכילה עולה לנו בחמישה וחצי גרוש" [27.11.1913, למשפחה]; "בענייני אוכל [---] אם תוכלו לשלוח סירֶס [שמן] וזיתים יהיה טוב מאוד. לשלוח תוכלו למלון רובין" [15.12.1913, למשפחה], אמ"ש).
[11] דוד אידלמן - בוגר מחזור ה' של ג"ה.
[14] אינו נושא נשק (ערבית, באותיות ערביות). בתורכית נקראו החיילים שלא נשאו נשק "סילַחְסיז" (ור' מכתבים 37 הע' 14; 51 הע' 21).
