יום ג', 6/4/1954
שם הספר  יומן אישי 1954
שם הפרק  יום ג', 6/4/1954

 

 

יום ג',  6/4/1954

 

ב-8 בבוקר יצאנו לזיכרון יעקב. במוצא העיר מצאנו את הנשיא עם רעייתו תקועים בשל קלקול במכוניתם ואספנום אלינו. ליד פתח תקווה חיכתה להם מכונית אחרת ונפרדנו. הגענו בשעה המיועדת - עשר – למקום המיפגש ליד תחנת הדלק של בנימינה ומשם יצאנו בשיירה מסודרת. התפלאתי בראותי כי המכונית שלי היא השלישית בשורה משום שמכוניתו של יושב ראש הכנסת באה בינה לבין מכוניתו של הנשיא. תהיתי אם זהו דין הטקס.

ליד אחוזת הקבר על אחת מפסגות רכס זיכרון-יעקב הוכנסנו לביתן נאה בו נערך מיזנון שעלה לפנינו לרצון רב. נתאספו שם פני העם מכל הארץ וסוף שהגיעו גם בני המשפחה: ג'יימס ואשתו, הלורד והליידי [ויקטור] רוטשילד [מדען; בן הענף האנגלי של המשפחה], והברון אלי [רוטשילד] מפריס. ג'יימס הזדקן עד להבהיל, מהלך בקושי כשהוא נעזר בשני מקלות ואינו רואה כמעט כלל - עינו האחת חדלה לשרתו בחודשים האחרונים. אשתו מטפלת בו במסירות ובזריזות שקטה להפליא. נפגשתי עם שניהם בחמימות רבה.

ביררתי עם סימון בעיית הטקס. לדעתו קודם רה"מ ליו"ר הכנסת בסדר היוחסין, אך קצין הכנסת [יונה] חצור לא כן עמדו והוא מסתמך על הלכה הפוכה. נראה כי בשנה השישית לקיום המדינה עדיין לא הוכרעה מחלוקת זו.

הטקס היה מרומם. נוף נשגב, סדר ושקט למופת, צמצום חמור בטכסיסי ראווה, היעדר מרנין של צבאיות (הכל היה הפעם בידי המשטרה), מקהלה נאה ושירת יחיד תרבותית ביותר של [אברהם] וילקומירסקי כחזן. רק הרב הראשי קילקל את השורה באשר לא הסתפק בקריאת פרק בתהילים אלא התעקש לשאת נאום תפל מבלי שהיה הדבר בתוכנית. אין מורא שמים על רבנו זה! לשיא מזעזע הגיע הטקס עם אמירת ה"קדיש" על ידי ג'יימס. הוא למד את ה"קדיש" בעל פה בעזרת אשתו אשר שיננה את הנוסח באוזניו. אמר אותו בקול רם, בביטוי מדוד ומדויק וברגש רב. הקהל היה נרעש למשמע הפסוקים הנושנים מבוטאים בכוח מיוחד על ידי יהודי רחוק זה. נשמה גדולה פירכסה במילים "שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

בתהלוכה אל הקבר צעדה המשפחה בראש, כשג'יימס מוסע בעגלת-ישיבה קטנה על ידי משרתו הוותיק מלונדון, זה שהיה פותח לי תמיד [בביקורים בלונדון] את הדלת ב"סנט-ג'יימס פלייס" ואחר כך מגיש תה (ג'יימס עצמו היה מקבל תמיד ספל אדירים של תה בחלב והמשרת היה נותן לתוכו כף גדושה של דבש). אחרי המשפחה צעדו בן צבי ורחל וגב' וייצמן ואחריהם אני וצפורה. אחרינו שפרינצק וחנה ואחריהם חברי הממשלה.

אני פוסע מתונות ומזין עיני בטבע המרהיב והנה זקן גוץ ונמוש מדשדש על פני וחותר להבקיע לו דרך אל ראש הטור כשהוא נראה כצולע על שתי רגליו - הלא הוא אשר לוין מראשון לציון, הרחק מעבר לגבורות, החלוץ השני מפינסק, שעלה בעקבות אבי וכשהגיע לארץ בא אליו לבקש עצה והדרכה, אביהן של שולמית חביב ורחל מאירוביץ. עד שהספקתי לתהות על תופעה יוצאת דופן זו בתהלוכה החגיגית והמאופקת ולזהות את הישיש - והנה שוטר תופסו בזרועו ומנסה להוציאו מן השורה ולדוחפו לתוך הקהל המצטופף משני העברים, ואילו הוא מקרטע ועומד על שלו. "משה, אתה מוכרח להציל את הזקן", לחשה לי צפורה. מייד התערבתי כשלטון עליון ומכריע בהתנגשות זו בין יצרו המסורתי של יהודי פשוט בן דור חולף להשתתף בלוויה כאחד האדם, לבין איש המשטר המבקש לקיים את המסגרת הקפואה של לוויה ממלכתית. אמרתי לשוטר כי יניח לזקן והלה משראני והכירני מייד דבק בי, אחז בזרועי והתחיל מדדה לצדי. וכך היינו מהלכים זה בצד זה, ראש הממשלה והישיש הזעיר והמרופט מראשון לציון, כשכל הקהל משתאים ומתלחשים. ר' אשר לא השגיח בשקט שמסביב וכדרכם של גוברין יהודאין מדורות עברו החל משיח בקול בשבחו של המובל לקבורה ואגב כך סיפר על ביקורו הראשון של הברון במושבה, לאחר שהמרדנים [ובראשם יוסף פיינברג] אשר הוא עצמו נמנה עליהם, גירשו בחרפה את [יהושע] אוסוביצקי איש חרמם [ממונה הברון על ראשל"צ]. איך נזף בהם הברון ואיך הטיף מוסר ואיים, ואחר כך איך שאל לבית הכנסת בשבת והובילוהו לצריפון דל שבו היו מתפללים ואמר שם "קדיש" אחרי אמו. באָמנה, אשר לוין זה, אשר בא לארץ נער כבן י"ז, ועבד תחילה כשכיר יום אצל אחרים, בוסס בחול מראשון לציון ליפו וחזרה, וסוף שנתאכר בעזרת הברון, והוא זוכרו מכל ביקוריו, כיצד היה מסיר לפניו את הכובע בדחילו ומקשיב לדברי כיבושין שלו בצרפתית ואינו מבין מילה; וכל ימיו הוא איש עבודה ומשק וחיסכון, מצניע לכת ואין חלקו עם עסקנים וסתם מתרברבים, והעמיד בנים ובנות ועכשיו הוא משופע בחתנים ובכלות ובנכדים ובנינים ומתקרב לתשעים; הרי כשם שעמד לפני הברון פנים אל פנים בחייו כך הוא מבקש ללוותו אלי קבר עשרים שנה אחר מותו ומה לו לאותו שוטר שהוא מחזיק בו וסוחבו הצדה; וטוב שנקרה לו צ'רטוק זה, שהוא זוכר את סבתא שלו [יהודית] עוד מפינסק ואת אביו כביל"ויי ואותו עצמו כשהוא נער מחזר אחרי בנות גילו בראשון לציון והריהו צועד לצדו ומשיח עמו לפי תומו; וממילא מובן כי כל עניין המדינה על סדריה וגנוניה והמחיצות שהקימה בתוך היישוב אינו משתלב כלל בתמונת עולמו; איתרע מזלו ונתקל באיזה שוטר שוטה שביקש להתאנות לו אך ברוך השם נמצא לו מכר ותיק שעמד לימינו ונסתדר העניין והכל בא על מקומו בשלום בהתאם למקובל וכחפץ לבו הכשר.

הקבר חפור בתוך ההר וחצוב בסלע. מוביל אליו נקיק צר ומרוצף המתרחב למעין חצר מקורה המוקפת עמודי בזלת-טבריה שחורה, מלוטשת כעין השיש, וממנה המוצא לכוך הקבורה.

בדרכנו חזרה סרנו למסעדה שליד תחנת הדלק על אם כביש תל-אביב-חיפה מול בנימינה (אומרים כי יד יוזמתו של עזרא דנין גם במסעדה זו) ומצאנו שם את בן צבי ואת רחל ואת ורה [וייצמן] ונסעד את לבנו. ובנסיעתנו דרומה פקדנו את מצבת המשפחה בק"מ 102 [יד לרבקה, דב ותרצה הוז, צביה שרתוק, אורה בורודובסקי ויצחק בן-יעקב במקום התאונה בכביש רעננה-בית-ליד, שבה נספו; הוקמה ע"י דוד הכהן אחר קום המדינה - לפני כן חשש הערבי בעל הקרקע למוסרה ליהודים] וקטפנו כלניות בשביל הבית.

הגענו הביתה ב-3 ולאחר מנוחה חטופה התיישבתי עם זאב ש"ק להדביק את זרם העניינים. טיוטת התשובה לצ'רצ'יל חזרה אלי עם הערותיהם של המנכ"ל, ארתור, גדעון ואריה והחזרתי את כל הצרור למנכ"ל ולארתור לגיבוש סופי. ועדיין לא הגעתי לגשת לחיבור הנאום אלא הייתי מתרוצץ בייסורי גיהינום של חוסר יכולת ואי-ידיעת נפשי - מה אומר ולא נאמר כבר [על הברון אדמונד רוטשילד] ומה אחדש ויהיה בו טעם והאם אקצר או אאריך והאם אערוך פרשה שלמה על חיי האיש ודמותו או אסתפק בציוני שוליים. כתמיד נפלה צפורה קורבן להשתוללות הזאת ולהגות הנכאים הטרדנית והערצתי את אורך רוחה כלפַי ואת אמונתה ביכולתי להיחלץ. אבל הרגשתי כל הזמן כי אני עומד כאן במבחן ביטוי יישובי וממלכתי בלתי-רגיל. הארץ כולה שקועה בפולחן הברון, העיתונות מלאה על גדותיה הערכות ורשומות וזיכרונות, "קול ישראל" שופע הרצאות ותיאורים ותסכיתים, המעמד בכנסת נועד לשמש שיא הפרשה ובתוך מעמד זה עומד נאומי במרכז. נחבסתי ונמעכתי מיראת האחריות וחוששני כי צפורה לא עמדה על עומקם וחריפותם של לבטַי.

למרבה המצוקה עוד לא כיליתי את מלאכת הקריאה. אך זה הובא לביתי ספרו החדש של [גצל [קרסל על הנדיב הידוע שיצא אך אתמול ["אבי היישוב", הוצ' "מגן"]. עוד שלשום שלח לי הנשיא בדאגתו לי את הספר "אישים" של [נחום] סוקולוב ובו מאמר נרחב ונמלץ על הברון. גם קיבלתי את נוסחי נאומיהם של הנשיא ויו"ר הכנסת - אנשים מאושרים המנערים נאומים כאלה מן השרוול, וכפי שמתנערים הדברים כך הם נקבעים והריהם שופרים בעיניהם.

ובכן התיישבתי וקראתי את ספרו של קרסל מא' עד ת' - 140 עמודים. מצאתי בו אחיזה וביסוס לחיוב שראיתי בעצמי בשיטת הפקידות הברונית בתחילת ההתיישבות - שיטה שאנו שוקדים למעשה על מהדורה חדישה שלה בעצם הימים האלה. אבל כל השָקלה והטָריה הזאת לא יכירנה מקומה בנאום חגיגי והחלטתי להסתפק אך ברמז, יען עדיין הפולמוס תוסס ואף בעיית המהדורה החדשה שנויה במחלוקת. לעומת זה שליתי מהספר פנינה ממש - דיבור שנזרק מפי פרץ סמולנסקין לפני 70 שנה והוא בא לאַמת נחרצות הנחה יסודית שלי. בשביל ארבע שורות אלו כדאי היה לקרוא את הספר כולו.

וזה העניין. אמרתי לעצמי בתחילת תהייתי על הנושא: מהו קנה המידה הממשי להערכת תפקידו של הברון בתולדות ההתיישבות? הן כשאתה בא להעריך תועלתה של זרוע שמאל שלך, למשל, הלא תשאל מה היה עולה לך אילו נכרתה. ובכן שאלתי עצמי מה היה אילולא קם הברון, והנכון להניח כי אז פתח תקווה וראשל"צ, זיכרון וראש פנה היו מתנוונות ומתחסלות והרציפות היישובית הייתה נפסקת שוב בשנות השמונים של המאה שעברה, כשם שנפסקה בדורות הקודמים, ומי יודע אם ומתי ובאלו סיכויים הייתה מתחדשת שיבת ציון. זו הייתה השאלה שהצגתי לבן ציון דינור ועליה קיבלתי תשובה חיובית מוחלטת: אין שמץ ספק כי כך היה הדבר - הגולל היה נסתם על ההתחלה ההיא ותוך שנים ספורות הייתה כלא הייתה ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה. גמרתי אומר להגיד את הדברים האלה ולהעמיד על ידי כך את הערכת הברון על חודה. תגלית אין בזה, אבל בעצם אמירת הדברים יש חידוש.

והנה מגלה לי קרסל כי סמולנסקין אמר כאותם הדברים ממש ב"השחר" בתרמ"ג או תרמ"ד. תחילה נחלתי אכזבה. אם כן הדבר, מה אני בא לחדש? וטענה מרה פרצה מפי כלפי פרץ גיבור ילדותי. מה ראית על ככה להכשילני? התרסתי כלפיו. אתה שאבי העריצך וערך איתך ויכוח בווינה כ"ד שעות תמימות והתאבל עליך בירושלים בהגיע לשם הידיעה על מותך בלא עת ואף אני הקטן והדל בעודי נער רך קראתי בנאמנות נואשת את ארבעת כרכי "התועה בדרכי החיים" שלך כשאני מגריס שינַי בחצץ מליצותיך הנוקשות (מי יתנך חינו של מאפו!) ואף על "קבורת חמור" שלך התגברתי, ולא עוד אלא סייעתי באחרונה על ידי משרד החוץ שלי להעלאת עצמותיך ובעצם הזמן הזה אני דר ברחוב הנקרא על שמך - על כל אלה כך אתה גומל לי רעה תחת טובה? באמת לא פיללתי לכזאת מצדך!

אבל את הנעשה בתרמ"ד אין להשיב בתשי"ד ואז נתתי דעתי להפוך מפלה לתגבורת: הנה זו הערכתנו כיום על פי הסיכום ההיסטורי וראו גם ראו כי גם הראשונים גרסו כך מתוך מראה עיניים ממש !

ואחרי כן שחיתי אנה ואנה בבריכתו רבת המרגליות הנוצצות של נ"ס [נחום סוקולוב] עד שכלו כל קיצי הקריאה ולא נותר לי מנוס מלנטול קולמוס בידי ולגזור על עצמי את המאמץ והעינוי של הכתיבה.

השעה הייתה קרובה ל-10 ומאחורי יום ארוך ומייגע וליל שינה קצר. אך בלי משים, כמתגנב, כאשר יפציח הבהובו הראשון של שחר או תיטופנה טיפותיו הראשונות של גשם גואל, החלו מבצבצים סימניו הברוכים של אותו תהליך אשר שמו, כנראה, בשפת אנוש - יצירה. פתע ניצנץ רעיון: כדי להימלט מן הנדוש ולרתק אלי את השומעים מן הרגע הראשון, גם לתת מבע לרחשי לב רבים בימים אלה, הבה ואפתח לא בקילוסים לאיש, אף לא בהזכרת שמו, אלא במתן גודל לחוויה ולמעמד של קבורתו כמאורע בחיי האומה וכמיבצע כביר של חינוך לאומי לדור.

כתבתי פתיחתה של חצי עמוד וקראתיה לצפורה וישרה בעיניה. עוד כמחצית העמוד ושוב קראתי. וכך הייתי מגשש דרכי עקב בצד אגודל ומבקש באישורה של רעייתי סעד לפסיעות הבאות. בינתיים עייפה נפשה ושכבה על הספה בחדר עבודתי ונרדמה אך אני כבר יצאתי לדרך המלך וקצב הדברים החל פועם בי ומצעידני קדימה בביטחון הולך וגובר. באחת וחצי סיימתי טיוטה ראשונה ואז העירותיה ועשינו תה וקראתי באוזניה את כל פתשגן הכתב ואחר שלחתיה למיטתה ובכוחות מחודשים ניגשתי להעתקת הכתוב מחדש אגב מחיקות והוספות וליטושים. קרוב לארבע נשלמה המלאכה והערכתי כי קריאת הנאום תארך כעשרים וחמש דקות.

מי ימלל בשיר הלל מתק העייפות שאתה נוחל עם תום עבודה שנעשתה במועדה ויצאה כהלכה מתוקנת מידך!

ובכל זאת היה המתח כה גבוה שרבות התהפכתי על משכבי עד שסוף סוף אחזתני התנומה.

 

העתקת קישור