יום א', 4/4/1954
לבון נכנס הבוקר לספר משהו לאחר מעשה. בשבוע שעבר נטל בניקה הזדמנות לגלות שוב את תבונתו וכישרונו. וש"ן המצרית פסקה כי על מצרים להחזיר סַמל ישראלי שנחטף על ידיהם לפני זמן. המצרים ביקשו לערער. היושב ראש אמר כי עליו לשאול פי ראש המטה אם ייתכן ערעור במקרה זה. לפי הסכם ש"ן מותר לערער רק בשאלות עקרוניות. אך בניקה משנשאל פסק כי הרשות נתונה תמיד. לפי זה אין המצרים חייבים להחזיר בינתיים את החטוף ומכיוון שהערעור הוא זכות ולא חובה הריהם רשאים לסחוב את העניין בלי גבול. וש"ן המיוחדת, השומעת ערעורים, לא התכנסה זה כשלוש שנים ועל סדר יומה התגבבו כבר כתריסר סעיפים, המונחים כאבן שאין לה הופכין. בינתיים נמלך צה"ל כי יש לחטוף חייל מצרי. יצאו לחטוף ונתקלו בהתנגדות מזוינת. סמל מצרי אומנם נחטף, אבל עוד שלושה נהרגו, בכללם אחד קצין. משלנו נפצע אחד קל. הרי לך שוב תוקפנות ישראלית.
בישיבת הממשלה מסרתי על השתלשלות העניינים לגבי הפנייה למועב"ט. [ראובן] שילוח שהוזמן לישיבה הירצה על מדיניות ארה"ב במזה"ת, יחסינו עם מחמ"ד ומעמד ישראל ביהדות אמריקה. ההרצאה הייתה מעניינת, מאוזנת, בהירה ורבת משקל. השרים רותקו ורוקח ראה להביע אחר כך קורת רוחו. הוצגו שאלות רבות.
ביקשתי להעלות סוף סוף בישיבה זו עניין תקציב ההסברה אך רוקח שלח לי פתק לבקש דחייה לשבוע. כיוון שממילא נותר זמן מועט ונצטברו עניינים דחופים אחרים, לא הקפדתי.
הסעיף האחרון היה עניין הבחירות בנצרת. זה ימים שאנשינו אחוזים חרדה להתפתחות העניינים שם. המוסלמים התפוררו, יד הבישוף חכים רמה, וכוח הקומוניסטים אף הוא במעלה. הווטו של וישינסקי היה לעזר רב. בקרב חברינו [במפא"י] ואנשי המימשל הצבאי קמה תביעה נמרצת לדחות את הבחירות. פירושה של דחייה שערורייה בארץ והדים גרועים בחו"ל, גם ליבוי אש השנאה בנצרת והרחבת התהום בין המדינה לבין רוב התושבים. לעומת זה קיום הבחירות במועדן מאיים להסגיר את העיר לשונאי ישראל, להבהיק את אופייה הנוצרי ולעשותו מרכז שיטנה ופריקת עול. השאלה מהו הרע במיעוטו. לבון מחייב דחייה ויהי מה. בוויכוח לא השתתף, יען הוכרח ללכת לסעודה אצל הנשיא. גולדה וזיאמה חייבו דחייה. "הכלליים" התנגדו. אשכול הציע לקיים את הבחירות, אך להכריז כי המועצה שתיבחר תישאר על כנה רק עד הבחירות העירוניות בכל הארץ. [יוסף] ספיר נאחז בפשרה זו, שנתקבלה לבסוף ברוב של "הכלליים", רוזן, נפתלי ושיטרית, כשאני נמנע וגולדה וזיאמה מצביעים נגדה ובעד דחייה.
באמצע הישיבה הובאה אלי מעטפה שהילכה עלי זיכרונות קדומים מימי הנציבות הבריטית. הייתה זו מעטפה מהשגרירות הבריטית בת"א ומתוכה נשר מכתב של [השגריר] אוונס אלי המכיל שדר אישי של [ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון] צ'רצ'יל, וזה לשונו:
כידיד ישראל והמפעל הציוני אני רואה עצמי חייב להביע להוד מעלתך את דאגתי לתקריות הרציניות שאירעו בזמן האחרון ולמתיחות ההולכת וגוברת בין ישראל לבין שכנותיה.
אנו נעשה כל מה שנוכל להשפיע על הערבים אבל אנו מצפים ממך כי תשליט רוח של מדינאות נבונה וסבלנות בצד ישראל.
חידוש מלחמה בין ישראל והערבים יהיה אסון. אם הממלכה המאוחדת, בתוקף התחייבויותיה שלפי חוזה, תמצא עצמה מעורבת במלחמה כזו, יהיה זה סוף עגום לתקוות ולהישגים של עשרות השנים האחרונות בארץ ישראל.
מנוי וגמור עמי לעשות כל מה שאוכל למנוע שואה ולכן הנני מבקשך עכשיו כי תעשה כל מה שביכולתך להשפיע על בני עמך כי ינהגו במתינות ומתוך כיבוש יצר.
בסופה של הישיבה קראתי את המכתב כמתורגם לעיל באוזני החברים. הייתה תדהמה. ספיר מזה וזיאמה מזה נגשו מייד לקרוא את הדברים במקורם. שניהם אמרו כי כדברים האלה עוד לא הושמעו באוזנינו. זיאמה ראה במכתב איום להשמיד את מדינת ישראל. לא גרסתי פירוש זה. "הסוף העגום לתקוות ולהישגים" שמדבר עליו צ'רצ'יל הוא סופו של כל הפרק ההיסטורי של מגע ושיתוף פעולה בינינו לבין אנגליה, ולא סוף קיומה הגשמי של המדינה. אף על פי כן המסמך חמור ויחייב תשובה מחושבת.
פנחס בא הביתה לאחר הארוחה לשאול כיצד הוכרע עניין נצרת. מששמע חפו פניו וביקש להחזיר הגלגל. אמרתי כי זהו רעיון שווא. שאל שמא נחרחר מדנים בעיר שיאיימו במהומות ובתואנה זו נבטל את הבחירות. אמרתי לו להוציא רעיון זה מלבו.
אחר הצהריים פגישת ועדת שרים עם נציגות הרופאים, שארכה למעלה משעתיים. מצד הממשלה - אני, גולדה, סרלין, זיאמה ורוקח. מצד הרופאים - נציגי ההסת' הרפואית, איגוד רופאי המדינה, רופאי "הדסה" ורופאי קו"ח. הם דורשים העלאת שכר ומאיימים בשביתה. הממשלה החליטה להתנגד לכל העלאה ויהי מה. הסברתי כי כל היענות להם תפתח מעגל חדש של העלאות שסופו התמוטטות כללית אשר תשים לגמרי לאל כל השבחה שישיגו לעצמם ותהרוס את המיבנה הכלכלי של המדינה. לא קיבלו את גזר הדין וטענו טענות נוקבות על שכר זעום משום ירידת כושר הקנייה של הכסף, על ירידה מקצועית ומעילות במוסר הרפואי בשל המחסור וכו'. שרים אחרים נכנסו למערכה והדברים החריפו. בסיום הפגישה הודעתי שוב כי אין לדבר על העלאה כלשהי למישהו בשנת הכספים 54-55 ונשתמש בשנה זו לבדוק כל משטר השכר במדינה על מנת להסיק ממחקר זה מסקנות לגבי 55-56. הזהרתים מלהיזקק לנשק השביתה שתקומם הציבור כולו נגדם ותגרום נזק ללא תקנה למעמדו המוסרי של הרופא בארץ.
ניסחתי מחדש מברק לכל הנציגויות על פשר פנייתנו למועב"ט על פי טיוטה שהכין וולטר.
בבית ארוחת ערב לכבוד הנשיא - זו שנדחתה פעם. הסבנו ח"י - הנשיא ורחל, עמרם בנו ושוב רחל, מזכירו רוני סילבר ושלישי יוסף כרמל ורעיותיהם, [יצחק] אולשן ו[מיכאל] סימון, זאב שרף והניה, [אלוף פיקוד המרכז] יוסף אבידר, ו[אשתו] ימימה [צ'רנוביץ], פרופ' [בנימין] מזר ואשתו ([דינה] (אחות הנשיא). בן צבי היה מלא חמודות כתמיד. יוסף אבידר סיפר את עלילת הסירה במפרץ אילת. סוף שנתגלגלו הדברים לזיכרונות ממגעינו עם ערבים בארץ ושוב נפתח הסכר לזיכרונותי מעין סיניה. ימימה והניה שתו עלי מדוע איני כותב. לך ספר להן!
