יום ו', 2/4/1954
בעיתונות ידיעה על פניית לבנון למועב"ט בתלונה בשם ירדן על תקרית נחלין. מוקדם בבוקר התייעצתי עם דינור על נאומי בכנסת לזכר הברון.
מ-9 עד 11 בישיבת מזכירות המפלגה. הייתה לי נחת למראה ישראל ישעיה, שלמה הילל ואשר [ידלין] שלנו יושבים כיסאות לדיון בסגל המזכירות החדש.
בין השאר נדונה שאלת השתלבותה של סיעת ליבשיץ במוסדות המפלגה. סיעה זו התפלגה לפחות לשניים ושני הפלגים ניצים עכשיו על זכויות ייצוגם במרכז ובמועצה. בישיבה נמסר על עזיבה נמשכת והולכת של חברים במקומות שונים את שורות מפ"ם, בכללם מזכירי אגודות, סניפים שלמים במעברות, אנשים משכילים שונים. יש עוזבים ומצטרפים מייד למפלגה ויש עוזבים ועומדים מנגד, ויש המחכים לראות מה גורל החוזרים למפלגה בטרם יחליטו גם הם לחזור.
חזרתי לחדרי והחלו שיחות טלפוניות עם ירושלים והתייעצויות ביני לבין שרים על הגשת תלונה מצדנו למועב"ט, במקביל לתלונת לבנון - מאחר שהמעצמות טרם החליטו סופית דבר - אבל מצדנו ביריעה רחבה, כוללת סעיף 12 וסעיף 8 ועקרבים וכסלון וכו'.
יחיאל הלפרין [מהפובליציסטים הבולטים של מפא"י] בא לשפוך שיחו על חזון שנסתם ביישוב ועל ייעוד שנשכח ועל הצורך בהתנערות במפלגה. הצעתי לו שיחה בחוג צר.
אפי [אפרים עברון] טילפן להודיע כי כל אנשי הסירה שעלתה על שרטון במפרץ אילת הוחזרו לאילת במטוסים זעירים. את הסירה פוצצו.
אחה"צ חזרנו לירושלים, שוב על פני חולון. הקור חזר אל הבירה עם הסגריר והגשם שנתחדשו והוכרחנו להסיק את הבית. ב-6.15 שמעתי ברדיו כי עם פתיחת השבוע של הספר והסופר נערך הערב באולם "תל-אור" נשף סיפרותי מטעם ועדת התרבות של מועצת פועלי ירושלים בהשתתפות [יצחק] שנהר, [משה] שמיר ו[יצחק] שלו. צלחה עלי הרוח ואמרתי לצפורה: "בואי נלך ונשמע דברי אלוהים חיים גם נכיר פרצופים לא ידענום" (מעולם לא ראיתי את שמיר ואת שלו). צפורה נענתה בהתלהבות ואמרה להפיג צערה על היעדר מכתבים מקובי. דווקא מללה קיבלנו מכתב אחרי מכתב בשבועיים אלה, אך מקובי אף לא שורה. נסענו ומצאנו כי הקדמנו ואז חזרנו ועלינו אל [המחותנים] סימה ויוסף [מישקוב] ועוררנום לבוא איתנו. כשחזרנו היה כבר האולם כמעט מלא, הרוב הגדול נוער. יצחק שנהר קרא שני סיפורים מימי המצור על ירושלים שהיו כלילי חן ושופעים כנות. בסיומו של הסיפור השני, בו נופל כחתף נער צעיר, גלילי שבא להגן על ירושלים, נחנק קולו מבכי כבוש - עד כדי כך התרגש מתוך שחי מחדש את המאורע שהיה כנראה עד ראייה לו. [בן-ציון] בן שלום הרצה בפתוס אדיר על שירת מתתיהו שוהם. יצחק שלו קרא שירים נפלאים על ירושלים מבחינה שירית, אך ממאירים ומרעילים נפש הקורא הצעיר מבחינה מדינית - תוכן "שייבי" [אלדד שייב מראשי לח"י] מובהק, ולכאורה געגועים על תקופת המנדט או אפילו ימי התורכים, שכן העיקר בהם יד אבשלום והדרך לבית לחם וקבר זכריה וכו' - ואיך אשא פני לבני שאינו יכול לבקר קבר סבו על הר הזיתים, כאילו אין לו במה לחזק גאוות בנו כאזרח ישראל העצמאית. לבסוף הוזמן [הסופר] נתן אגמון (ביסטריצקי!) אל הדוכן והציף את האולם בנחשול של מלל נבוב עד לידי בחילה.
