יום א', 28/3/1954
עקרתי ראשי מהכר במאמץ לאחר לילה קצר.
בעיתונות מחדש תמונת בוקה ומבוקה במצרים. נגיב ונאצר ניצים, ה"אחים" [המוסלמים] וה"וואפד" שוב מרימים ראש. בלונדון תוהים עם מי יש לנהל מו"מ והנחתי כי עדיין איננו מחמיצים דבר על ידי חוסר יוזמה מצדנו לגבי הצעות "במקום סואץ" התאמתה מחדש, אומנם בהיסח הדעת.
במשרד רה"מ מיינתי צרורות צרורות של מברקים צפונים כרקע לדוח שלי בישיבת הממשלה.
הרצאתי ארכה כשעה וחצי ועוד כהנה נמשך הוויכוח. לבסוף נתאשרו הצעותי לא לחזור לוועדת שביתת הנשק, לא לפנות בשלב זה למועב"ט, לא לנקוט לעת עתה שום עמדה לגבי אפשרות תיווך בריטי, להגביר הלחץ כלפי המעצמות כי תכַנסנה הן את מועב"ט, לדרוש כי תסתמכנה על [הרצח באוטובוס במעלה] עקרבים וחבלת ירדן בסעיף 12, לפרסם הודעה חדשה על חבלה זו והשתמטות המזכיר הכללי של או"ם מלהפעיל את הסעיף. לגבי צורת פרסום ההודעה הייתה מחשבתי הראשונה להזמין לי שאילתה בכנסת ולענות עליה, אך הדבר לא נראה לשרים שטענו כי השימוש בכלי זה יגרע מחשיבות ההודעה. לא גרסתי יחס זה למוסד השאילתה, שאני מחשיבו ומבקש להרים קרנו בעיני הציבור, אך לא ראיתי להמרות פי חברים והודעתי כי אקיים מחר מסיבת עיתונאים. לגבי אופי התגובה לחבלת ירדן בסעיף 12 הייתה מחלוקת ביני לבין לבון. הוא חִייב הודעה חריפה שתתלה בירדן קולר ביטולו החד-צדדי של הסכם ש"ן על ידי הפרת סעיף י"ב ואילו אני טענתי כי אסור לנו לזרוק סיסמה של ביטול שביתת הנשק אפילו כהאשמה כלפי ירדן והצעתי נוסח יותר מחושב. גולדה תמכה בי.
עוד לפני הישיבה הודיעני לבון כי מעשה התגובה לרצח כסלון לא נתבצע אמש ונדחה להערב. הזהרתיו פן ייעשה הדבר בממדים שייראו כתגובה על עקרבים ונמצאנו מתבדים לגבי הודעותינו כי אין פנינו לפעולה ישירה בשלב זה אלא אנו מבקשים סיפוק בדרכי שלום על ידי פנייה לאו"ם ולמעצמות. הבטיח נאמנה כי נתן הוראות חמורות נגד תפיסת מרובה למען יישא המיבצע אופי מובהק של תגובה מקומית ומצומצמת. חקרתי אותו על התוכנית לפרטיה והירצה אותה לפני.
בישיבת הממשלה תבעו זיאמה מזה ו[יוסף] ספיר מזה תגובה למעשה כסלון. טענו כי הציבור לא יוכל שאת הוכחות נוספות כי דמנו הפקר ללא אות ומופת כי כוח הצבא איתו להגיב.
כיוון שישיבת הממשלה, שארכה שלוש שעות, הוקדשה כולה למדיניות חוץ ואילו בישיבה הקודמת הובטח חגיגית למשה שפירא,שיוצא מחרתים לארה"ב למערכה כבדה על נפש הציונות והנאמנות לישראל בקרב היהדות החרדית, כי ביום א' זה נסיים את הדיון בחוק מינוי הדיינים - קבעתי כי נתכנס היום שוב אחה"צ.
באתי הביתה כנקלע מן הפח אל הפחת - מישיבת הממשלה לארוחת צהריים לכבודו של פרנץ ביהם. מלבדם הסבו אל השולחן הציר בהאג [רחבעם] עמיר ורעייתו, [אריה] לבבי ואילסר ונשותיהם, וולטר איתן, [סנטה] אשתו של גיורא יוספטל שבאה ישיר מקיבוץ גַלעד, פרופ' שוואבה וגב' [רנטה] שטרנברג [אַסתָר] המלווה את הביהמים במסעם. שפת השולחן הייתה גרמנית. לא היה כל קושי נפשי בשיחה עם גב' ביהם והזוועה של היטלר כאילו נדחתה אל מעבר לחומת הנפש. התרשמותה של צפורה מביהם הייתה כי הוא מתהלך כנושא חי של המצפון הגרמני המתייסר: הסביר לה שורשי תורת היטלר בפילוסופיה הגרמנית מדורות עברו.
כרגיל שפרה אווירת הבית על האורחים וימאנו להתפזר עד שעוררתי את אילסר לזרז את ביהם ללכת. חזרתי מייד למשרד וב-3.30 נפתחה הישיבה השנייה שארכה עד שבע והוקדשה כולה לחוק הדיינים. היה מאבק עקשני אבל הגענו למסקנות על ידי הכרעה ברוב בשתי השאלות העקרוניות: נוסח הצהרת האמונים והרכב ועדת המינויים. בשני הסעיפים עשו החילוניים ויתורים לדתיים אך מכיוון שהללו לא באו בשום פנים על סיפוק מלוא תביעותיהם, לא הצביעו בעד ההחלטות אלא נתנו עצמם "להיאנס".
זיאמה ארן יצא מורגז ומתקצף, סר וזעף על הדתיים. אמרתי לו כי הקצף לא יועיל, כזהו הרכב המדינה והעם ויש להתאזר סבלנות בלי גבול.
בבואי הביתה מצאתי את צפורה מתקינה עצמה לצאת לארוחת ערב אצל הקרונגולדים [שושנה וחיים]. הסכימה כי אוכל לבדי בבית ואבוא לאותה מסיבה בשעה יותר מאוחרת. כל היום הייתי דחוק בין אנשים ודיברתי בלי סוף והיה לי צורך נפשי לנוח על ידי בדידות. משאכלתי לבדד ונצטללה עלי דעתי חיברתי מברק לאבא אבן ולאליהו אילת וזה לשונו:
עליכם לעשות מאמץ המתחייב תמיד וההכרחי בייחוד עכשיו לחוש מרחוק רחשי לב האומה. בארץ דיכאון מאי-תגובה לעקרבים המתפרשת כאוזלת יד וכהפקרת חיים. "חרות" מנסה לקצור יבול ייאוש וטירוף אך לא זה המדאיג. ברחבי המפלגה מבוכה ואי-ביטחון פנימי בנכונות דרכי. בקצונה אי-שקט כבוש וחוששני אי-אמון גובר ואין מחסור בלחישות. משה קרן ב"הארץ" מעתיר תהילות בלתי-מסייעות אלא בחוג צר שאינו קובע. הרצל [ברגר] ב"דבר" עוזר יותר אך ההמונים ניזונים מ"מעריב" ומ"ידיעות". הנבונים מבינים כי שיטת השלטון הקיים [היא] התאפקות ושיקול ומדיניות מאוזנת בין איום בכוח וגיוס סעד בינלאומי, אך קרן או"ם בשפל, ארה"ב פסולה כעוינת ולונדון חשודה על מזימות. מאת רבים נבצר לראות מוצא כלשהו מהמצר, והזלזול פושה. במצב זה מוכרח המאמץ לבלום התפרצויות הרות-סכנה להיות מלווה באמצעים חריפים והפגניים של לחץ מדיני. גם שיקולי מדיניות חוץ מחייבים לחץ כלפי המעצמות להתערבות נמרצת כלפי הצד שכנגד לשם העמדת תריס בפני הפורענות. לכן ברכתה הפנימית של פרישתנו מווש"ן שקולה כנגד כל נזק חוץ כל שכן שגם בחזית-חוץ יש לצעד זה חשבון רווח והפסד שמאזנו טרם נסתכם סופית.
ושוב במצב זה פנייתנו אנו למועב"ט לפי שיגרה נדושה במקום לחץ על המעצמות פירושה תוספת השפלה ודכדוך. לכן הכרחי מאמץ עליון להפעיל המעצמות מבלי להיוואש מראש ובמיבצע זה להפוך פרישתנו לדורבן כלפיהן תחת היותה בידיהן קרניים לנגחנו. בינתיים רצח כסלון המפגין שוב כי הספָר מופקר, הזורע דיכאון נוסף והמאיים בשיברון רוח המתיישבים תבע תגובה מקומית שאישרתי. אני בחזית מורכבת ביותר והשיקולים מסועפים ומחייבים גם כלפי פנים איזון מדוקדק."
ב-9.30 יצאתי לבית קרונגולד, למסיבה לכבוד [ז'וסטין], בתו של סטיפן וייז [נשיא הסת' ציוני ארה"ב במשותף עם אבא הלל סילבר], שופטת בניו-יורק המבקרת בארץ. מצאתי שם חברה רחבייתית מכונסת. לולה הרמן [אשת ליאו] סיפרה על בתה הדסה שנשארה כמעט לבדה מאנשי המפלגה במעוז - יש לה שוב משפחה והיא פעילה מאוד במשק אך אינה משתתפת לגמרי בחיים החברתיים. בנה הבכור, בהיותו בן שמונה, שאל את לולה: "סבתא, את מאמינה באלוהים?" אמרה לולה: "כן!" אמר הילד: "ואני מאמין בסטאלין!".
חזרנו ב-11 וכתבתי יומן ועיכלנו יחד רשמי ביקורם של הביהמים.
עוד בבוקר קיבלתי מכתב מב"ג ולא קראתיו אלא לאחר הישיבה השנייה של הממשלה, משום רציפות התעסוקה, ולצפורה נתתיו לקריאה רק בלילה. המכתב חוזר על מה שכבר שמעתי מפי טדי - הטענה לגבי ההתייעצות בת"א מחוסלת אך התרעומת על מדיניותי והמסקנות ממנה לגבי השתתפות בפעולה המפלגתית בעינן עומדות. הוא מודה כי הנחתו בדבר המשך "הקואליציה" בינינו גם לאחר פרישתו לקתה בתמימות ולא הייתה מציאותית. אבל אם אני הולך לשיטתי - וברי לו כי רוב השרים תומכים בי - אין לו ברירה אלא למשוך ידו מכל חלק בפעולה מדינית, לרבות זו של המפלגה. המכתב מעיד על סבך נפשי ללא מוצא, אי-שקט עמוק ודיכאון. בכתב סימני עצבנות מובהקים. הניתוח מופרך מיסודו, יען אם באמת הניח ב"ג מראש כי גם לאחר פרישתו תתקיים בינינו "הקואליציה" - על שום מה התנגד למועמדותי והעדיף את אשכול? ואם התנגד ורק על כורחו התפשר - משמע שלא היו לו שום אשליות לגבי עצמיות דרכי, ואין זאת אלא כי תורת ה"קואליציה" הנמשכת והולכת נתחדשה בראשו לאחר מעשה. העתק המכתב מצורף.
שכבנו אחרי אחת.
למשה - שלום וברכה, שדה-בוקר, 26.3.1954
בנוגע לעניין הפגישה בת"א אני מקבל דבריך, והעניין יצא מלבי לחלוטין.
הבעיה הפוליטית איני יכול לפטור במלים כל כך מעטות, אם כי לא אנסה כלל למצותו. אומר מה שנראה לי כעיקרי ומעשי בתקופה זו (במאמר מוסגר: זיאמה לא עשה סטנוגרמה בשיחה, ולא יכול היה לדייק במסירת דברי, אבל הניואנס השונה לא קובע).
עבודתנו המשותפת עוד בימי הסוכנות בשטח הפוליטי הייתה מעין קואליציה, כי היו לנו גישות שונות. "הקואליציה הזאת נמשכת גם במדינה. אני החזקתי בה ביודעים - ביודעי כל המרחק וההבדל שבגישה, וביודעי ההכרח ו ה ת ו ע ל ת שב"קואליציה" זו. השלמתי עם כמה דברים שנראו בעיני כשגיאות, מנעתי כשיכולתי כמה שגיאות, וניסיתי לתקן (מה שנראה בעיני כ"תיקון") כשאפשר היה. ראיתי העניינים המדיניים (ועדיין אני רואה אותם) לא כדבר היחיד, או כמרכזי בכל שעה, והשיתוף הטבעי בכל שאר העניינים "הכשיר" וחייב בעיני "הקואליציה" בעניינים מדיניים.
הייתי סבור שקואליציה זו תימשך גם לאחר צאתי מהממשלה. ונתברר לי שזו הייתה נאיביות ילדותית מצדי. הייתי צריך להבין למפרע שעם צאתי מהממשלה "קואליציה" זו מחוסלת. כמעט כל חברי הממשלה יש להם אותה הגישה שלך, וזה טבעי שיבוצע ויוצהר קו ברור - אם כי הקו המוצהר אינו מוכרח להיות גם הקו המבוצע - הקו שאתה מייצג. אני מקבל דבר זה כעובדה.
דבר אחד היה ברור עם החלטתי לצאת מהממשלה, והוא ברור לי גם עכשיו - לא לחלוק על מעשי הממשלה או אי-מעשיה, לא להתווכח איתה ולא להביע דעה על מעשיה. אם כי אינני ב"קואליציה" - איני מוכן להיות באופוזיציה.
א) בגלל הטעם שדחף אותי ל"קואליציה",
ב) בגלל טעמים אישיים נוספים, שאינם כלל עניין לציבור.
דבר זה אוסר עלי פעילות מדינית. איני יכול לענות אמן על דבר שאיני מאמין בו; איני יכול לחלוק עליו ולהתווכח איתו, אפילו לא בחדרי חדרים, כי אצלנו מגיע הכל ל"מעריב" או לעיתון אחר; וגם אילו היה נשאר - לא הייתי רוצה להכביד על הממשלה, ופחות מכל על ראש הממשלה, ויהיה ראש הממשלה מי שיהיה, וודאי לא עם חבר ששיתפתי איתו פעולה במשך עשרים שנה בשטח הפוליטי.
יש לי נטייה להסתלק לא רק מעניינים מדיניים אלא גם מעניינים ציבוריים בכללם. אבל איני יודע אם אוכל להחליט על דבר כזה לפני הבחירות לכנסת השלישית. אילו עמדנו כבר אחרי הבחירות לא הייתי מהסס בדבר זה - והסיבה אינה חברתית או פוליטית, אלא אישית-פנימית. השנה איני בטוח שאוכל לעשות זאת. אבל איני יכול להעלות על הדעת איזו פעילות מדינית מצדי.
אין זה עניין של נאום או ביטוי זה או אחר. איני צריך לשמוע נאומיך למען דעת דעתך וגישתך, כשם שאתה אינך צריך לשמוע נאומי למען דעת גישתי השונה.
ברצוני להקדיש פעולותי - במידה ובזמן שאהיה עוד פעיל - לעניינים חינוכיים של תנועתנו. אם לא יועיל למפלגה - לא יזיק. ליותר מכך איני מסוגל.
אמרת לפני הליכתי שמעכשיו תידרש עבודת-צוות. זוהי גם עצתי. ישיבות שבועיות של חברינו בממשלה, לדיון ולעצה ולביקורת עצמית והדדית בצוותא, ואולי התייעצות יותר דחופה של 5-4 חברים (אם כי אני מסופק אם יש זמן לכך).
איני יודע אם הבהרתי מצבי. אבל זהו מצבי.
ד. ב"ג
