יום ג',  23/3/1954

בוריס מרגולין מניו יורק, אחד הציונים האמידים, תורם גדול ועכשיו אחד מעמודי התווך ב-PEC בא לביקור במשרד. דובר עברית צחה ואף הרוסית עודנה שגורה בפיו (חברו של הרצל ברגר ממינסק).

חברינו בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת באו להתייעצות לפני ישיבת הוועדה.

מ-11 עד 2 ישיבת ועדת חו"ב בכנסת. מסרתי דוח נרחב על שיקולינו לאחר מעלה עקרבים, על החלטתנו למצות את התגובה המדינית. כן הודעתי כי מחר אמסור גילוי דעת בכנסת ולא אתנגד לוויכוח.

אחר הצהריים הוכרחתי לקבל את [משה] סנה ["השמאל"] ואת [אסתר] וילנסקה [ח"כ, מק"י] (יחד! - אפשר היה להתפלץ מעדות נוקבת זו להסתאבותו של סנה [מנהיג הצ"כ בפולין בשנות ה-30, נמלט ארצה ב-1940 וב-1941 נתמנה רמ"א של "ההגנה"; ב-1948 הצטרף למפ"ם וב-1952 גורש מתוכה בשל שמאלניותו; כעבור זמן-מה הצטרף למק"י]) שבאו להתריע על אי מתן אשרות לשלוש נשים סובייטיות שהוזמנו כאורחות לוועידת "הנשים הדמוקרטיות" בחיפה. בעניין זה היו לי חקרי לב רבים אך לאחר שנמלכתי בכמה חברים החלטתי כי אין מנוס ממתן האשרות.

מייד אחרי שיחת רעים זו ועדת שרים לחוץ וביטחון, שוב בכנסת. אושרה הצעתי כי אמסור הודעה בכנסת ואודיע כי הממשלה אינה מתנגדת לוויכוח.

בצאתי את הישיבה נתקלתי בתקוע ובשלו. סוף סוף נגמרה המערכה בוועדת ש"ן. [היו"ר] הצ'יסון פסק כי אין בידו יסוד מספיק לפסוק ועניין האחריות למעלה העקרבים נשאר סתום. בסיכומו אפילו אמר כי מהעדויות של הנותרים בחיים לא מוכח כי כל המרצחים היו ערבים... אנשינו פעלו לפי הוראות קודמות והודיעו על יציאתם את הוועדה.

נועצתי בלבון על נוסח ההודעה שנפרסם. מסרתי לגדעון ולתקוע לחבר טיוטה.

בינתיים התיישבתי לשיחה עם יונה יגול עורך "הדור" על פי מוּעדה קודמת. סיפר רבות על התקדמות העיתון ועל תחיית האמון אליו מצד קהל הקוראים. אדרבה - והלוואי!

שוב וילנסקה. הודעתי לה כי הדין יצא לחסד. בינתיים שאלתיה מה ראתה בחורה יהודייה כמותה, ישרת לב לכאורה, להידבק בתורת כסל זו ששמה קומוניזם? התחילה לקרוא באוזני, בכל הרצינות, הרצאה מרכסיסטית-לניניסטית. הפסקתיה מייד ואמרתי כי זוהי הקושיה ולא התשובה. לא הבינה והביטה עלי במנוד ראש.

באתי הביתה וצנחתי אין אונים. פשוט כלו כוחותי. מצבים כאלה תכפו בזמן האחרון.

אך לא עברה שעה קלה וגדעון בא ובידו הטיוטה. על-פיה חיברתי הודעה חדשה לגמרי, בשתי השפות בזו אחר זו.

בתשע התיישבתי לחבר את הנאום שעלי לשאת מחר בכנסת. המלאכה יצאה יותר קלה מששיערתי. ב-1.30 היה הנאום גמור וב-2 הייתי כבר במטה. זמן רב לא יכולתי להירדם. רעיונות הנאום חילחלו בי בלי הרף ותיקוני גירסאות שנקטתי הטרידוני. שוב הילוך במשעול צר בין מתן ביטוי לרגשות הציבור לבין הטעייתו על ידי דיבורים מפוצצים, בין תקיפות לשון לבין התגרות מופרזת.