מכתב 38 - רבקה יקרה! (אחותי) - 15.9.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 38 - רבקה יקרה! (אחותי) - 15.9.1916
כותרת משנה  קושטא, י"ז אלול ע"ו

 

קושטא,  י"ז אלול ע"ו,  15.9.1916

רבקה יקרה!

 

 

כמה מכאיב הדבר, שבקרוֹת הזדמנות כל-כך יקרה שאתה מצפה ונפשך כַלָה אליה זה כמה - אין התנאים החיצוניים מכשירים, אין מנוחה פנימית שתיתן אפשרות לכתוב ולכתוב ולשפוך את כל אשר נצטבר בלב. בשבוע שעבר כתבתי "הביתה" ולאליהו. השבוע - מוזסון עוד טרם נסע לאושרי - כתבתי לוולודיה מכתב המתנגד לזה שכתבתי לאליהו.[1] עתה כותב אני לך ועוד אכתוב לצפורה.

 קשה לי מאוד להתוות את התחומים, יש הרבה דברים שצריך לחזור לכל אחד ואחד מכם. מהם - בצורה אחת - מהם בשינויי צורה וחילופי גון, וראשי עלי סחרחר ואני מתבלבל

אני יודע, שמכתבַי - לאליהו והכללי לכם [מ-8.9] - עושים רושם עגום ומדאיב. רושם אחר איני יכול לעשות, כי הוא יהיה אז לא אמיתי, מזויף, וזה רע מכל. אני רוצה רק להוסיף שני דברים. ראשית, אַל לחשוב שבאמת ביתנו תמיד בית אבל. כשאנו נפגשים בקושטא - יש שאנו שמחים מאוד, מתחכמים, צוחקים ונהנים איש מזיו פני רעהו. יושבים בגנים, אוכלים גלידה ושומעים נגינה וכו'. כשהיינו פעם כולנו יחד במושבה,[2] ושם רקדנו ושרנו והבחורים התמזמזו והכל מסביב היה כה שמח ועליז וחי, והעיקר עִברי, עמדתי מן הצד - יש לי רגעים של שמחה עילאית, כשאני שמח לבדי ופורש מן הציבור ומסתכל בו - ובכן, עמדתי נדהם לפני גודל הרוח העברי. כמה חזק בנו, סוף סוף, כוח ההסתגלות וחשק החיים. והנה עתה ממשמשים החגים ובאים. ראש השנה - ימי ה'-ו' - ימי חופש לנו ואנו מקווים עוד לקבל חופש מיום ד' אחר הצהריים. נבלה את החג בוודאי בקושטא, כי על המושבה אנו קצת למעמסה. לחבריא אין כמובן כסף לחוג בבתי מלון. על-כן דיברנו היום עם ליכטהיים והוא הבטיח להשתדל ב"בני ברית", שמשפחות יהודיות מקומיות תזמנה חיילים יהודים כמנהג ישראל.[3] בוודאי נתאסף בכל יום כולנו באולם "המכבי" ותהיה שמחה ואפשר שבכלל יהיה מטבח אחד לכולנו, זהו הדבר האחד.

והדבר השני פרטי לגמרי, בנוגע "ליגוני". כל הדבר הוא מפני התוחלת הממושכה, שהיא מחלת לב, כידוע.[4] ואני יודע ובטוח, שאחר חמישה שבועות, בהיוודע לי גזר דיני - ואם יהיה גם עיראק, ואם יהיה גם אוסטריה או רומניה - ישתרר בבת-אחת השקט בנפשי, כי חלש ומסכן אינני. אני אקבל עלי את הדין, אֶכנע וארגע, והייאוש יחלוף. עכשיו, כשאני מפרפר בתקווה לשוב לא"י וכנגד זה מְשַוֶוה את האפשרות לשכב בחפירות נגד הרוסים, שכל אחד מהם יכול שהוא יהודי, מובן שאני קודח מעצבנות ומרוֹגז והמחשבה הקרה והקפואה רובצת במוחי שעות שלמות, ושעות שלמות קודחת ולוהטת במוחי המחשבה הסוערת, הרותחת. אבל לאחר שיֵחתך הגורל תהיה רק הסתכלות במצב, קמיצת אגרוף ולא יותר. ואמונה יש לי, שלא אובַד, אלא שבהיגיון יש אפשרות אחרת.

עתה בנוגע למכתבי לוולודיה. את הלא תקראיהו בטח ותביני אותו. הוחלט אצלי הדבר אתמול בלילה, לאחר שיתה ממושכת עם דב מ-12 עד 1 בלילה, ולאחר שהוכיח לי בהגיונו ובהסברתו ה"דֹב"ית שאני מחויב לעשות זאת.[5] ובכן עשיתי, ונקווה לתוצאות טובות. הכסף מטמא את הכל, אבל מה לעשות. וסוף סוף הרי אני במצב מיוחד.[6] המכתב של אימא, שקיבלתי תמול פעל גם הוא את שלו.

 תלגרמתך ושל חוה [הוז] קיבלתי תמול. מכתבים לא קיבלתי מכם 6 שבועות ובשביעי קיבלתי את מכתבה של אימא. ובכן את פירוש "כיתבו הרבה" [שתי המילים נכתבו תורכית בכתב ערבי] איני מבין. הדואר?

 גמרתי את החודש השלישי, עובר לרביעי, לאחרון. צריך יהיה ללמוד לתת פקודות ואני מזַמֵן את גרוני, כי כל המרבה בצעקה הרי זה משובח. החבריא עוברים כולם לבית ספר היריה - כך נקרא החודש השלישי - ויהיו שם כולם ביחד, כי כל הבולוקים נמצאים במקום אחד. כולנו בריאים. את סיפוריו של מוזסון תָבֹרוּ,[7] כי הוא בטלן ואין לו מושג ברור מן הנעשה. חינכנו אותו, אבל בדרך הוא ישכח.

נברץ עוסק בגֶשֶפְט [יידיש: עסק] חדש - מסדר לו נסיעה לגרמניה.

אני חושב שאת יודעת על "הצעדים" שעשיתי בנוגע לווילבושביץ ועל אי הצלחתי.

עתה נדמה לי שענתבי יכול לעשות דבר-מה. אני אולי לא אספיק להשתמש בזה, אבל יועיל זה לדב. ובכן: בדמשק יושב יהודי אחד הנקרא כַּזִם-בֵּי, ראש המנזיל, בחור חשוב מאוד. יצחק [הוז] מכירו. ענתבי היה ידידי פעם ואולי עד היום הינו כך. כזם-בי זה יכול בשתי מילים בתוך איזה תלגרמה לאחוז בציצת ראשו של מישהוא בצבא בקושטא ולטלטלהו לארץ ישראל. ובכן, הנני מוסר בידיך את הידיעות הנכבדות האלו ועשי בהן עם אליהו כטוב בעיניכם. תצרפו את יצחק למזוּמן. אני בטוח, שאם תלחשי דבר-מה באוזני הגברת הוז, תקום תיכף אשת החיל ותיסע ירושלֵמה ותשב על ראשו של ענתבי ולא תסור מעליו עד אם תראהו קונה כרטיס לנסוע לדמשק.[8] לא, בלי צחוק. ענתבי אפשר שנוסע עוד לפעמים לדמשק בענייני התבואה ומתראה תמיד עם כזם-בי ויכול לעשות, ואפשר שגם איתי עוד לא מאוחר?

מי יודע?

ובכן, שלום, אחותי. מנשקך,

                                                           משה

 

הוספה .a' la  צ'חוב: אני מתחיל כבר לחנך את התסרוקת שלי. לאט לאט, בהדרגה. לעת עתה הצידה, אחר-כך למעלה.

צפורה כותבת לי, כי את אולי תלכי לעבוד. למה את שותקת?



[1]  מאז מכתבו לא"ג ב-8.9 שינה מ"ש דעתו והחליט להסתייע בשוחד כדי להסדיר את הצבתו בתחומי החיל הרביעי. על נסיבות שינוי ההחלטה ר' להלן ובהע' 5, 6 במכתב זה. הדוד וולודיה הוא שמימן את עיסקת השוחד, שבסופו של דבר לא נסתייעה (מכתב מ"ש אליו לא השתמר).

[2]  מסילה חדשה. ר' על המושבה הע' 3 להלן, מכתבים 20 הע' 31; 54 הע' 8.

[3]  על הקשרים בין החיילים הא"יים והקהילה בקושטא שמנתה אז כ-65 אלף נפש (בקרב יותר ממיליון ורבע תושבים), סיפר אשבל בזיכרונותיו:

[מפקדי ביה"ס לקצינים] לא היו נותנים לצאת מבית המגורים ולא הרשו ביקורי חברים. רק ביום החמישי אחרי הצהריים היו מכריזים על חופש עד יום שישי בערב. הרוצה יכול לבקש רישיון לנסוע לקושטא וזאת גם עשו רוב החברים. הביקור בקושטא היה חוויה מיוחדת. ראשית, היינו חופשים. שנית, נכנסו לעולם חדש, אזרחי. בקושטא היו יהודים תורכים, שעמם לא היו לנו כל קשרים. אולי הספרדים שבינינו מצאו את הדרך לחדור לבתי אלה, ואילו האשכנזים שבנו חיפשו יהודים אשכנזים, שמספרם כלל לא היה קטן, אלא שהם היוו ערב-רב והתגוררו בעיקר בשכונות פֶּרַה או בגַלַטַה אשר מצפון לקרן הזהב (עמ' 55; ר' גם עדות אשבל במכתב 23 הע' 12).

ומב"ה כתב ביומנו:

בראש השנה לא קיבלו התלמידים [הצוערים] חופש והיו מוכרחים לעבוד עבודת הפרך שלהם ביום ראשון של ראה"ש, ואך ביום השני היו חופשים כי היום ההוא חל ביום השישי, יום השבת המוחמדני, שאז הם תמיד חופשים. והם הלא לא במערכה [---] וחג גדול וקדוש כזה! ושמה, בקושטא, יושב ראש הרבנים בארץ [חכם-בַשי נחום (ר' נצ"ב)] והאיש הזה לא חלי ולא מרגיש בצערם ובעלבונם של הצעירים, בעלבונה של היהדות! כזו היא הרבנות הרשמית בכל מקום שהיא! ביפו דאג החכם-באשי [הרב עוזיאל] בערב פסח שעבר לדקדוקי עניות של שריפת החמץ, ולא הלך ולא התעסק בפדיון שבויים, ויותר מ-30 צעירים הגלו בערב הפסח ל[קסרקטין] רמלה, ובקושטא לא היה סיפק ביד החכם-בשי הגדול שם לעורר השתדלות לשחרר מאה תלמידים מעבודת פרך ולתת להם להתפלל ביום הקדוש ככל בני ישראל (24.10.1916, עמ' 376).

ועוד זאת:

[במסילה חדשה] מצאו צעירינו סביבה עברית טובה וטהורה, דיבור עברי חי, יחס עברי טוב, סבר פנים יפות בלא לב ולב, הכנסת אורחים חמה ומלבבת. אף אחת מאלה לא פגשו ילדינו היקרים בתוך קהילת ישראל בקושטא! הקהילה הגדולה הזאת, הציבור העברי היותר גדול בכל הארץ, ואשר בתוכה גם מושב הרבנות הראשית של כל המדינה, עצמה עיניה מראות בכל הרע המוצא את בני ציון היקרים הנמצאים בקרבה, ואשר באמת הלא אחריותם עליה, על העדה העברית. עד עולם לא יכופר העוון לרבי חיים נחום, כי לא ניתן חופש לילדינו מעבודתם הקשה בימים הראשונים של ראש השנה, של סוכות ושמיני עצרת, ואת הימים השניים קיבלו חופש רק מפני שהימים האלה חלו ביום השישי לשבוע, יום השבת למוחמדנים. ולולא הגימנסיה היפואית ויתר בתי הספר בא"י, השומרים את בריתם וחסדם למי שהיו תלמידיהם, לולא ההסתדרות הציונית היודעת את חובותיה לצעירים האלה, ולולא עזרת האגודה "בני ברית", כי אז היו ילדי א"י נתונים בקושטא לבוז ולמחסור והיו מתהלכים בחוצות קושטא ערומים ויחפים למחצה, נמוגים ורעבים. כי קושטא, עדת ישראל בקושטא, עם רבה [חיים נחום], החניך הפריסאי, עם עשיריה הספרדים, עם המשכילים הלבנטיניים בתוכה - קושטא זו הסבה עינה מחבר הצעירים היקרים, אשר באו אליה והתנכרה להם. תחת אשר המושבה הקטנה והענייה בוודאי, מסילה חדשה, ידעה את חובתה בנוגע לאורחים הצעירים האלה, ותקרבם ותפרוש את ידיה לקראתם וזרועותיה פתוחות תמיד לפניהם. ברוכים יהיו לעולם בני הגולה יוצאי רוסיה! זרע בירך ה' אלה מצוינים תמיד, באשר הם שם, ובכל ארץ רחוקה אשר גורלם ישליכם לשם הם זוכרים את הברית ואת החסד לאחיהם בני עמם (שם, 4.12.1916, עמ' 411-410).

העידה על כך שושנה שוחט בת אברהם גוֹלְדְגֶל, מוכתר מסילה חדשה:

הממשלה התורכית שלחה תלמידים מן הגימנסיה והסמינר מא"י ללמוד בבי"ס לקצינים בקושטא. אבי והרב ש' שפירא החליטו שיש להזמין את החברה למושבה ביום המנוחה של התורכים, מליל ה' ועד ליל ו'. כסף למטרה זו לא היה. פנו אל מר רוזנר, הממונה על ענייני יק"א בק' והוא המציא את הכסף הדרוש. הזמינו אישה טבחית, שהייתה מכינה שלוש ארוחות לכולם. בנות המקום התגייסו. החיילים היו מביאים איתם את הלבנים המלוכלכים, תורכיה מכפר סמוך כיבסה והבנות מיינו את הלבנים, תיקנו וגיהצו. בבוא החיילים בשבוע השני מקבלים היו את הכביסה הנקייה ומשאירים את המלוכלכת. כל משפחה אירחה בחור אחד או שניים בביתה. הקצינים [---] הביאו את רוח א"י למושבה. השפעתם הייתה עצומה. הדור הצעיר, ברובו, החל לחלום על הארץ ולחפש דרכים להגיע אליה {ניחומים בעיוורון, אל"ף, 1974, עמ' 22, 25).

(המושבה דעכה אחרי המלחמה והתרוקנה כליל עד אמצע שנות ה-20; בשנות העלייה השלישית שימשה תחנת הכשרה ומעבר לחברי "החלוץ" מרוסיה ביוזמת יוסף טרומפלדור).

[4]  "תוחלת ממושכה מחלת לב" - משלי יג 12.

[5] על פרשה זו סיפר דב במכתב מדמשק, מ-28.1.1917, לאליהו בת"א: "[---] כאשר התייצבה לפני משה האפשרות של השתדלות כספית, לא רצה להסכים לה. ענייני כסף הינם נגד הכרתו ולגמרי לא לפי אופיו של משה [---] בהשפעתנו ולפי דרישתנו הסכים לעסק בעניין זה". מפאת חשיבותו להארת גלגולי מצבו של מ"ש מובא מכתב זה במלואו להלן בעמ' 187.

[6]  אפשר שהכוונה לאחריותו של מ"ש למשפחתו אחר מות האב, ואולי להיותו ראשון ויחיד מן הצוערים האי"ים המוצב לתפקיד.

[7]  כלומר, תסננו סיפורים אלה ואל תקבלום כמות-שהם. אזהרה זו של מ"ש היה לה על מה לסמוך: "בא מקושטא אחד התלמידים מן הנלקחים לצבא לביה"ס הצבאי שם, אשר שחררוהו לרגלי מחלה. הוא הביא צרור מכתבים מאת חבריו, מכתבים בעברית שלא עברו כמובן דרך הצנזורה. מכתבי הילדים - זה קול אנחה אחת [---] " (מב"ה, 4.10.1916, עמ' 363-362 [תגובת מב"ה בשלמותה מובאת במכתב 36 הע' 1]).

[8]  ככל המגויסים וכמנהג העולם העותמאני לא פסל דב שימוש בשוחד למניעת שיגורו לאחת החזיתות הרחוקות, והוריו לא חסכו מאמצים וכסף כדי להשיג את הצבתו בסוריה. ואכן, שרה הוז עלתה לשם כך ירושלימה ב-23.10, נפגשה שם "עם הגדולים וכולם אמרו לה כמעט בביטחון גמור, כי רובם [של הא"יים] לא יהיו בסכנת האש וחוץ מזה כי הסוריים ישובו לעבוד בסוריה, אך איך-שהוא אימא שבה הביתה בידיים ריקות ובלב מלא מכאובים. עכשיו רפו ידיה לגמרי והניחה לדבר להתפתח באופן חופשי" (חוה הוז מת"א לאחיה יצחק, 29.10.1916, אמ"ש; גרא עמ' 152); כעבור זמן-מה התעשתה האם ושוב יצאה לעשות למען בנה: "בדבר דב [---] אין שום דבר בטוח גם בכסף [לשיחוד], הכל תלוי במקרה ואולי גם במזל. חשבנו אולי כדאי שאימא תיסע לדמשק. [---] היום הננו משתדלים להשיג 50 לירה תורכית ולשלוח. ואם לא יעלה בידנו אולי תיסע אימא לדמשק" (ברוך הוז לבנו יצחק, 10.11.1916. אמ"ש; גרא עמ' 154); "[---] קיבלנו מכתב מאימא [מדמשק או מי-ם). היא כותבת [---] ש'הגדול' [כנראה ג'מאל פשה] צריך לבוא [---] ושם היא מחכה לאדְריסה של דב" (ב' הוז ליצחק, 18.11.1916, אמ"ש; גרא עמ' 155); "[---] אימא באה בשלום היום. התוצאה: פון גרס [גנרל קְרֶס פון קרסנשטיין, ראש מטהו של ג'מאל בי-ם; "לו אנו חייבים תודה על המתקת כמה גזרות קשות של ג'מאל אף שוודאי לא עניין קל היה לו מגעו-ומשאו עם ג'מאל (רופין עמ' 254)] שלח תלגרמה שישלחו אותו [את דב] תיכף אליו. כנראה נחוץ לו איש כזה היודע את השפות הנחוצות פה" (ב' הוז ליצחק 22.11.1916. אמ"ש; גרא עמ' 154). ואומנם ד"ה הוצב בדמשק, ביחידת תקשורת.

 

העתקת קישור