יום ג', 16/3/1954
היום י"א באדר (ב') שנקבע מהשנה ואילך ליום קציני המילואים. על פני כל הארץ כינוסים והשרים נתבקשו להופיע. בחלקי נפל הכינוס הגדול של פיקוד הצפון בקריית חיים, כ-1,200 איש. יצאנו מירושלים ב-8 ול-11 הגעתי למחוז חפצי. את צפורה הורדנו בחיפה – מוּעדה לה עם יחזקאל הכהן בטכניון, כולל ארוחת צהרים וביקור בבית על הכרמל, לראות כיצד הוא מבלה את חיי בדידותו.
כיוונתי דברי כלפי פנים והסברתי כורח איזון מדיניותנו בין קוטב ההישענות על כוחנו העצמי לבין קוטב ההתחשבות ברגישויות הבינלאומיות.
אחרי הכינוס ארוחת צהריים המונית בבסיס חיל הרפואה של פיקוד הצפון. בשבתי ליד האלוף [משה] צדוק חקרתיו בשני נושאים: קורס המפקדים הגבוהים שעשה באנגליה זה לא כבר - ויגאל ידין. צדוק, שהוא כולו תוצרת "ההגנה", חזר מלא התפעלות מתורתם הצבאית של האנגלים, ועוד יותר מתרבותם ואורחם. אצלנו, אמר, כשמישהו בקורס מציע פיתרון לבעיה המוצגת, מייד ננעצים בו חיצי ביקורת מכל צד והכל מתחרים זה בזה בגילוי מגרעות ובהעלאת הצעות יותר מחוכמות - ואילו אצל הבריטים, משקובע מישהו תוכנית, מייד חשים הכל לתמוך בו ולסייע בידו, מקבלים את גישתו היסודית ללא היסוס ורק מבקשים לתקנה בפרטיה. הקשה עליהם: "האומנם כה ברור כי זוהי הדרך היחידה לפתור את הבעיה? ושמא יש אחרת לגמרי, טובה ממנה?" אמרו לו: "אנו מכשירים עצמנו לפעולות קרב. בשעת קרב אין שהות להתנצח ולברר איזו שיטה טובה מחברתה - העיקר לגשת מייד לפעולה מתוך מיצוי כל היעל שבפקודה שניתנה, ברוח של ליכוד גמור ועזרה הדדית". ועוד התפעל כיצד יודעים בני עם זה לנצל את הזמן ביעילות גבוהה מבלי להתייגע עד כיליון כוחות. מצא כי הסוד הוא טיב הארגון וקיצור הדיבור.
אשר לידין, הרי לדברי צדוק הוא מתחיל כבר "להתעצבן". אומנם, עוד לפניו כשנת עבודה באנגליה ואחר כך חזקה כי ירצה לבלות כשנה במיכללת ירושלים כמרצה בארכיאולוגיה, אבל כבר מעכשיו קצרה כנראה רוחו לדעת מה יעשה אחרי כן וברור לו, כמובן, כי הוא נועד לגדולות בשירות המדינה אבל הוא אחוז אי-שקט מחוסר ביטחון אם אחרים מכירים בעלילות שניתכנו לו. צדוק דיבר עליו בהוקרה רבה.
צפורה הגיעה לאותו מחנה ונסענו לבקר את מיתקן הדשנים. מצאנו התקדמות עצומה מביקורנו הראשון לפני שנה וחצי. נוספו כמה יחידות חשובות והחלו תהליכי ייצור חדשים. לעומת זה גברה המצוקה הכספית והיא מאיימת להשבית את המפעל. הכנסות שוטפות - פדיון היצוא - הוצאו להשקעות יסוד מחוסר הון נוסף ואין במה לכסות את ההוצאות השוטפות. בנייתם של מיתקנים אחדים הופסקה באמצע ואין במה לסיים את המלאכה. היקף הייצור מתקפח על ידי כך והמדינה מפסידה דולרים כפל כפלים - הן על ידי החמצת יצוא והן על-ידי יבוא מיותר. אך העיקר שגם חלקו הפעיל של המפעל עומד על עברי פי פחת. מתנהל עכשיו מו"מ עם אנשי PEC שבאו לארץ על השקעה נוספת של מיליון דולר. אם יושג הסכם אפשר יהיה להשלים את ההרחבה. אם לא יושג - יובטל המפעל כולו.
בדרך חזרה סרנו לאחוזת [משפחת] זיו בתל-מונד, לחלוק תשומת לב לישראל [זיו] החוזר מחר לאנגליה. מצאנו שם את [אליעזר] ליבנה המנסה בוודאי "לחלוב" את י"ז בשביל "בית הלל" [חוג אינטלקטואלי לשאלות היהדות והעם היהודי שייסד א"ל]. ביררתי עם זיו יחסו ל"מילווה העצמאות" באנגליה והבאתיו לידי הסכמה כי אם רק נצליח להשיג רישיון ממשלתי - כדאי לנסות. מצאתי את זיו שוגה בדמיונות שווא על אפשרויות שלום עם ערבים ועשיתי מאמץ לפזר את המבוכה האופיינית שהשתררה במוחו.
בדרכנו דרומה האזנו ל"קול ישראל" ב-6.15 והנה קטע מדברַי בקריית חיים, מחטיא קצת את המטרה בניסוחו. נחרדתי. עד עתה השתתפתי בכינוסי קצינים רבים ומעולם לא ניתן פרסום לדברַי. גם הפעם סבור הייתי כי אני יכול לדבר באופן חופשי ולהתכוון אך ורק להסברה כלפי פנים. והנה לא היא. אם כך - הרי עלי לכוון את הפרסום.
סרנו לחולון לבקר את הזקנים ומצאנום מדוכדכים מהזיקנה ומהחולשה ומהבדידות. צפורה נשארה ללון אצלם ולבקר בערב בשוק ארגון אימהות עובדות בתל-אביב.
מיהרתי להגיע לירושלים ומייד טילפנתי ל"קול ישראל" כי אכתיב להם עוד מעט תמצית מוסמכת של הרצאתי. חיברתי והכתבתי ומסרתי את הנוסח גם ל"דבר" וביקשתי כי יעבירו גם ל"הארץ". משום-מה שכחתי את "ג'רוסלם פוסט".
הכתבתי בבית מכתב ארוך לבן-גוריון על בעיית לבנון הנוצרית בהמשך לוויכוח שפרץ בינינו אותה שבת בת"א.
