יום א', 14/3/1954
טדי קולק חזר לארץ מאמריקה עוד ביום ה' אבל רק הבוקר ראיתיו בפעם הראשונה. מייד השחתי לו דאגתי לאהוד [אבריאל] וביקשתי עצתו. האזמינו סופית כיועץ לי במשרד רה"מ? שני ספקות מטרידים אותי. ראשית, היהיה לו תפקיד ממשי? הן לא אוכל להסתפק בהחזקתו על ידי רק על מנת שאוכל להימלך בדעתו מזמן לזמן ושאקבל ממנו השראה לפעמים. אילו לפחות הייתי בטוח כי זיאמה ייקח על עצמו סוף סוף את עניין ההסברה, כי אז אפשר יהיה להצמיד את אהוד אליו לעבודת קבע, אבל זיאמה מאיים לבעוט בהסברה משום שאין התקציב המוצע מספקו, והדבר שולל מאהוד בסיס איתן. ושוב, אילו היו יחסיו של אהוד עם האוצר כתיקונם, אפשר היה להטיל עליו את הדרכת הלשכה לייעוץ כלכלי וארגון קשריה עם המשרדים, אבל בעיני האוצר הוא פסול בתכלית ולכן אינו בא בחשבון כלל לתפקיד זה. השיקול האחרון מתקשר עם הספק השני והוא יחס חברי בממשלה אליו. אשכול עוֹינוֹ ואילו גולדה ולבון מסויגים מאוד כלפיו. טדי שמע כל אלה ולא הייתה בפיו תשובה לאלתר. בינתיים הופיע משה שפירא ודחינו המשך השיחה לעת מצוא.
שפירא נכנס בהתאם למדובר לברר לפני הישיבה [של הממשלה] עד היכן הגעתי עם חברי בדיונים המוקדמים על חוק הדיינים. אמרתי לו, כי אני מוכן ללכת לקראת הדתיים בכל הקשור במעמד הרבנות, הראשית והמקומית, אך אינני מקבל עמדתם לגבי הרכבת ועדת המינויים, והעיקר - מנוי וגמור עמי לעמוד על הצהרת אמונים למדינה ולחוקיה. לשמע דברים אלה קדרו פניו ואמר כי במצב זה אינו רואה כל סיכוי לפיתרון חיובי.
אחריו בא רוקח לשמוע מפי כיצד אפשר להתיר את תסבוכת פתח-תקווה. הצטרף אלי זיאמה ושנינו לחצנו להשיג ממנו את הוויתורים שתמורתם מוכן [פנחס] רשיש לקבל עליו את הדין לגבי אחוז המכסימום של מס הרכוש [ששר הפנים התנגד לו]. רוקח נפתל להתחמק מתשלום המחיר אבל סוף שנתן הסכמתו - לא מפורשת אלא מגומגמת וכאילו כפאו שד. אצטרך לקבוע הדברים בכתב כדי למנוע כל "אי הבנה".
בישיבה נתגוללה פרשת בחורי הישיבה ונבחרה ועדה להסדרת העניין. ניסיתי להציע ועדה בלעדַי, אך שפירא דרש בכל תוקף את השתתפותי ולא ראיתי מנוס מזה. אחרי כן היה דיון סוער בשאלת חוק הדיינים, כולו רצוף התנגשויות חריפות בין שפירא מזה ובין לבון וגולדה מזה. בשתי השאלות העיקריות - הרכב ועדת המינויים ונוסח הצהרת האמונים - לא הושג הסכם וההכרעה נדחתה לשבוע הבא.
אחר הצהריים בבית, מארבע עד קרוב לשבע, שיחת סיום עם שני שליחי הסתדרות הרבנים מאמריקה. שוב פתחו בהצהרות על האמון הבלתי-מוגבל שרוחשים אלי חוגי היהדות החרדית בחו"ל וביקשו לשמוע מפי משהו - הן על גיוס בחורי הישיבה, זאת אומרת על אי-גיוסם, והן על חוק השירות הלאומי, זאת אומרת על דחיית ביצועו - שיוכל לסייע להם להרגיע את הרוחות באמריקה ולחסל את הסכסוך המאיים לשבש בתכלית את יחסי היהדות החרדית עם המדינה. אמרתי להם, כי אין כל כוונה לגייס בחורי ישיבה שאינם עושים תורתם רמייה, אך לעומת זה לא נוכל להסכים כי הישיבות ישמשו ערי-מקלט למשתמטים. אשר לחוק השירות הלאומי, סירבתי להתחייב על דחייתו ורק חזרתי ואישרתי את כל הסייגים וההנחות שננקוט בתהליך הביצוע כדי לא להטיל שום כפייה על בחורות מסוג ידוע לשנות את אורח חייהן. לא הסתפקו בזה וחזרו וביקשו איזו הנחה נוספת על אלו הכלולות כבר בתקנות למען תשמש בידיהם נשק נגד המשטינים החשוכים. לא ראיתי מה אוכל לתת להם והפניתים אל גולדה. אבל הם כבר בילו בשיחה איתה שלוש שעות וחצי ולא הגיעו לשום תכלית. העניין נשאר אפוא בתיקו. מסביב לנושא התפתחה שיחה ארוכה על מעמד הדת בישראל. הם התרשמו מאוד מכמה סדרים ונהגים - הכשֵירות בצבא, שמירת השבת בצבא ובארץ בכלל, רמת החינוך הדתי הממלכתי ועוד, וטענו כי מנגנון התעמולה וההסברה שלנו לקוי בחוסר יעילות שכן אין ליהדות החרדית בארה"ב מושג מכל ההישגים האלה. טפחתי על פניהם את הוויתורים המרחיקים לכת שוויתר רוב היישוב לתביעות הדתיים למען אחדות האומה, את הגירויים והמועקות שהדבר יוצר ברחבי היישוב, את ההתמרמרות המצטברת על אונס המצפון ועל הסבל והעוול הנגרמים בהרבה מקרים מתוך תחולתם הנוקשה של עקרונות דתיים שאבד עליהם כלח ואת הכישלון הנשקף לדת ולרבנות אם לא תשכיל זו לרכך את האיסורים שאין המוסר הציבורי של זמננו סובל אותם. גם הקדשתי מאמץ מיוחד להסביר כי גיוס נשים לצבא וחוק השירות הלאומי אין בהם, לאמיתו של דבר, כל פגיעה בדת ואינם מהווים כלל בעיה דתית, אלא יש כאן רק בעיית הווי משפחתי וחברתי; כי בארץ המהווה מצודה נצורה, בהיותה מוקפת אויבים, וכור מצרף, בהיותה קולטת עלייה המונית, מתחייב משטר של הטלת חובות על הכלל שאין משלן בשום מדינה תקינה; כי על רקע המסורת של שוויון גברים ונשים לא ייתכן כי חובות אלו תהיינה נחלת גברים בלבד; כי גיוס נשים לצבא והופעת בחורים ובחורות יחד במדים זהו המשך ישיר להווי של בית ספר מעורב, תנועות נוער המורכבות מנערים ונערות, משקים חקלאיים, שגברים ונשים משתתפים בחייהם ובהנחלתם על יסודות של שוויון גמור, ואפילו חיי רחוב שגברים ונשים מתערבבים בהם ללא כל מחיצה - כל אלה כמעט ללא הבדל בין חוגים דתיים ולא-דתיים. אמרו שלמדו ממני הרבה והדברים הוצגו באור חדש ולוואי ויצליחו להסביר את הדברים באותה בהירות, אך חזרו וביקשו ויתורים נוספים לגבי השירות הלאומי ולא היה לדבר סוף. כשהלכו הייתי סחוט עד לטיפת לשדי האחרונה.
צפורה, שהשקתה את הרבנים תה ונכחה במרבית השיחה ונהנתה מהתקפתי עליהם בענייני נישואים וגיטים ועגונות וחליצה ונישואי גרושות לכוהנים וכו' הלכה בינתיים לענייניה הציבוריים וכשעליתי לבדי למעלה מצאתי את אחי יהודה משתלט על המטבח למאכל ולמשקה. מייד פתח יהודה בתינוי חבלי עריכת מכתבי ברל ובסיפורים נלבבים על נצורות שנגלו לו אגב חיטוט ברשומות ופיענוח סתומות והיה כמעיין המתגבר.
חזרה צפורה ואכלנו יחד כשאין פיו של יהודה פוסק מגירסתו. בין השאר גמר ההלל על ללה שהגדילה עשה בעזרתה לו ממרחקים - אכן מזל יש לאחי עם בנות אחיו ואחיותיו. התברר כי משטר ההסתייעות בתמר כעוזרת-מזכירה לא החזיק מעמד וסוף סוף הועמדה ליהודה מזכירה מבנות נח"ל, אשר עדה הצליחה להשיג אישור ותקציב לה מידי הוצאת הספרים של המפלגה.
נחשול תורתו של יהודה נפסק עם הופעת רפאל בש, שבא "לנדנד" בעניין מזכירות המפלגה - מכשלה שאין פיתרון לה. ההצעה האחרונה של זיאמה היא צירוף של [יונה] כסה עם אליק שומרוני, [איש אפיקים] - אם הניסיון האחרון לשבור את התנגדות אריה בהיר לא יישא פרי.
אחרי לכת בש לישיבת הוועדה המדינית של המפלגה, שוב בענייני [פילוג] יד חנה - הפעם סירבתי להשתתף - נסעתי לאחד ממכוני המיכללה לאסיפה חגיגית לכבוד יובל ע"ה לאיינשטיין. הקהל היה מורכב כמעט אך ורק ממורי המיכללה ותלמידיה. פתח הנשיא והרצו קצרות ארבעה מלומדים - [יואל] רקח ו[שמואל] סמבורסקי מהמיכללה, [חיים ל'] פקריס ממכון וייצמן ו[נתן] רוזן מהטכניון. היו אלו הרצאות מקוריות שעמדו על גובה מדעי רב אך לא הצליחו לקרב את תורת איינשטין להבנת הקהל הפשוט. סיימתי את הערב בנאום של עשרה משפטים לכל היותר.
צפורה בילתה את כל הערב באסיפת נשים למען הנכים. נסעתי לביתו של [בנימין] מזר לתה ובשעה מאוחרת מאוד הגיעה לשם גם צפורה. נכנסנו בשיחה מעניינת עם לאה פקריס, אשת הפיסיקאי, עצמה מומחית לפסיכולוגיה שימושית, עוזרת ליד הפסיכיאטר המהולל [פרנץ] בריל במרפאה המרכזית של קו"ח בת"א (זמנהוף) כשהיא נוסעת לשם יום יום מרחובות, מהללת מאוד את בריל ועבודתו וכולה שקועה בשדה-עבודה זה. היא אחת משלוש אחיות אמריקניות שכולן השתקעו בארץ, אף אביהן - משכיל עברי נודע, מורה ובלשן ומפרש תנ"ך, יהושע קפלן שמו, השתקע עכשיו. היא מכירה היטב את המדינים [מרדכי ופני מדיני, הורי גדעון בעל יעל בת מ"ש; יושבי קליוולנד] ואת גדעון עצמו וכששמעה כי הילדים יבואו הקיץ לארץ התנדבה להדריך את גדעון [פסיכולוג קליני] בביקור מרכזי הטיפול הפסיכולוגי-קליני ובקישורו עם אנשי המקצוע. אישה זו מדברת עברית משובחת למופת במבטא אמריקני משווע.
חזרנו הביתה בחצות ומצאנו את יהודה ישן שנת ישרים כשהוא מיושב על כיסא אל שולחן העבודה, ראשו שמוט אחורנית וקול נחרתו הרמה מהלכת אימים ומזעזעת את הבית כולו. העירונוהו והשכבנוהו לישון.
בהיותי אצל מזר מצאני שמאי בטלפון: לבון מבקש, כי אשלח את תקוע להשתתף בישיבת ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית המתכנסת מחר זו הפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה מאוד, לדון על הקרב הימי שהתחולל לפני ימים אחדים על הכנרת. הזמנה זו יש בה סימן ברכה מפאת היחסים הפנימיים בין המטכ"ל ומשרד החוץ ויש לראות בה פרי הוויכוח המר שהיה בין שני המוסדות, בו ירדתי לחיי אנשי הביטחון בשל חוסר שיתוף פעולה מצדם.
