יום ו', 5/3/1954
כל הבוקר ישבתי בדירתי.
ישיבת ועדת השלושה להרכבת מזכירות המפלגה, שנועדה להבוקר, לא נתקיימה משום מחלתו של נמיר, שנלקח ל"ביילינסון" לבדיקות. ישבתי עם רפאל בש שהרצה על הצעות מהצעות שונות. עיקרו של דבר הוא כי העניין לא זז.
אפי [אפרים עברון, מזכירו של שר הביטחון פנחס לבון; עד אז מעובדי משרד החוץ] בא לספר קצת עניינים שמאחורי הקלעים במשרד הביטחון. אף פיו מלא טרוניה על ג.ר. [גדעון רפאל]. אין הוא רואה ברכה בעצת פטי לגבי פגישותי עם דיין. גם ביחסים בין לבון ודיין לא הכל כשורה. מה ראה הקב"ה לסבך ולסכסך ככה את היחסים בין יצוריו ועם זה לגזור עליהם לעבוד יחד בעצה אחת ובלב שלם?
ישיבת חמישה שרים על תסבוכת פתח תקווה-משרד הפנים: רוקח, ספיר, רוזן, זיאמה ואני. ז'ני, העוזרת של גב' וייסברֶם, נתמלאה כולה ארשת כבוד חגיגית למראה שרי ישראל בצוותא והגישה להם תה כשהיא שיא הריכוז והזהירות. הישיבה הייתה מלאה חומר נפץ. רוזן הפתיע את חבריו לחזית הבורגנית כשטען כי אין למשרד הפנים להתערב יתר על המידה בענייני עיריות ולדחוס את כולן לדפוס אחיד - מה איכפת לו לרוקח אם יש עיריות בעלות מימשל סוציאליסטי המתיימרות לנסות כוחן במשטר מיסים שלפי רוחן; אדרבה, אם ייכשלו - ממילא יחזרו למוטב, אך אם לא ייכשלו אלא דווקא יצליחו - למה יפריע להן? ספיר איים בפיצוץ הקואליציה אם lפנחס] רשיש [ראש עיריית פתח תקווה] לא יקבל עליו את דין הוראותיו של שר הפנים. רוקח הגיע עד דמעות בהתריעו על העוול הנעשה לו כשהוא מוצג כאויב העיריות - הן הוא אביהן הרחום! מתוך הריב הנטוש הסתמנה בכל זאת אפשרות של פשרה.
לפני הישיבה בישר לי זיאמה את החלטתו להסתלק כליל מעניין ההסברה כיוון שהתקציב אינו מובטח. אמרתי לו, כי איני מוכן לקבל הודעות כאלו עד שנערוך דיון בישיבת "חברינו".
ארוחת צהריים עם רוברט סולד [משפטן ואיש עסקים יהודי אמריקני] ב"דן". ראסל שוחח איתו על בעיית היחסים על רקע החרם שהם עורכים על ירושלים וראה למסור לי דוח. אגב כך גלשה השיחה לענייני PEC [פלסטיין אקונומיק קורפוריישן; ר"ס עמד בראש חברה זו] וסולד פתח בקיטרוג מר על יחס השלטון להשקעת הון פרטי. הביא דוגמאות חותכות לכך ולכאורה משכנעות, אך מכיוון שידעתי מהניסיון כי תמיד יש שני צדדים לאותו מטבע, ביקשתיו כי ימציא לי את סיכום ניסיונו השלילי בכתב. הבטיח ונראה אם יקיים.
בשובי לדירה הופיע דפני איש ובפיו ד"ש משאול ומשרה [אביגור] בציריך. הגיעו בשלום ונשתקעו לעת עתה בפנסיון מוצנע. שאול בא לעבודה ב-8 ומצטער שאי-אפשר להתחיל ב-7. שרה אף היא עובדת בצופן ובאה על סיפוקה. שלחה לנו קופסת שוקולד - מעשה שטן, דווקא "חלב"! [מ"ש אהב שוקולד מריר].
אחרי כן קיבלתי את יוסף בלומנפלד, גיסו של ד"ר וייצמן, מנהל חברת המחצבים. פיו מלא אלה על המשטר שהנהיג דב יוסף במשרד הפיתוח, בהשתלטו כליל על החברות הממלכתיות. במקום להניח להן שלטון-בית מסוים ולהציגן כלפי חוץ כגופים עצמאים, למען יוכלו לשמש כלי קיבול להון פרטי, גורס ברני שלטון מרכזי בלי מצרים וחוסם על ידי כך במו ידיו את הדרך בפני זרם הון חדש, גם דוחק מהנהלת החברות כל איש עצמאי שאין את נפשו ליהפך לפקיד המקבל הוראות בכל עניין קטן. בלומנפלד הביא בידו תזכיר מפורט על בעיה זו המנמק את התפטרותו מהנהלת המחצבים. אמרתי שוב כי ודאי יש צד שני לקיטרוג זה והצעתי לזַמֵן את שניהם לשיחת בירור. הציע כי גם אשכול יהיה נוכח.
[זאב] יוסיפון, איש תל"ם [תיאטרון למעברות], בא להעניק לי כמה רעיונות. אותו [נתן] אלבז, החייל המרוקני, שחירף נפשו וקיפח חייו [11.2.54] ברוצו מאוהלו אל מחוץ למחנה כשבידיו רימון פתוח כדי להציל חיי חבריו, ובעצמו נתרטש בהתפוצץ הרימון בידו - ראוי לזיכרון מיוחד. הנה כתב עליו נתן א. [אלתרמן] טור שביעי ["על החייל אלבז", "דבר", 26.3.54] - באמת שיר כביר הפעם! - מדוע לא יפיץ הצבא את השיר ליום השלושים של אלבז בכל היחידות והמחנות? והאם לא כדאי לתרגם את השיר לצרפתית ולהפיצו בקרב יהודי תוניס ומרוקו שבארץ, למען ירום כבודם בעיני עצמם שהוציאו מקרבם גיבור כזה ולמען ישמש מופתו גורם מחנך לנוער בקרב עדות אלו? אמרתי כי בהחלט נראות לי הצעותיו והוספתי כי כדאי לפרסם תרגומו הצרפתי של השיר, ובלבד שיהא מוצלח, בעיתונות היהודית-צרפתית של מרוקו. עוד הציע יוסיפון להשיג מאונסק"ו משלוח ביים מומחה לארץ לייעץ בארגון שעשועים ומחזות לתושבי מעברות.
לפנות ערב יצאנו לירושלים על פני שדרות 23. עדה יושבת על מדוכת ספרי אליהו [גולומב] - אלו מהם לתת ל"בית ברל" ואלו לספריית מוזיאון "ההגנה" ואלו להשאיר בבית. וכן אם הספרים שיימסרו במוסדות יושמו בארונות מיוחדים או רק יסומנו. פסקתי מה שפסקתי לגבי כללי חלוקת הספרים ועל כל פנים חיוויתי דעתי נגד שיטת הארונות המיוחדים שממילא אינה מתקיימת במרוצת הזמן, אלא להיות כל ספר חטיבה לעצמו וחופשי לעבור מיד ליד לשימושן של הבריות בלי שיהיו כבולים למסגרתו של ארון. ואשר לזיכרון די אם יוטבע על כל ספר כי הוא מספרי א"ג.
משהגענו הביתה לירושלים טילפנתי לוולטר והסחתי מאשר על לבי בענייני צה"ל וג.ר. [גדעון רפאל]. שנינו גמרנו כי עם שובו של ג'ו תקוע וכניסתו לענייני שביתת הנשק עתידה לבוא הקלה רבה ביחסי יום-יום עם הצבא ויימנעו סיבוכים, יען ג'ו מקובל מאוד על אנשי צה"ל. עוד סיפר וולטר על איזה מיליונר מוונצואלה [מיילס שרובר] שבא אליו מומלץ מאת [דוד] שאלתיאל [שגריר ישראל שם ובברזיל] והריהו מטפל בו ומקרבו.
בתנופת השיגרה ביקשתי לשבת על הניירות ולפקוד את היומן המפגר, אך נוכחתי שהגעתי לקצה גבול היכולת והודיתי בבושת פנים לצפורה כי אני חש כורח גמור להתפרק מרציפות התעסוקה והמתח. הלכנו אצל הדושקינים [אלכסנדר ויהודית], מקום שם נערכה קבלת-פנים של ליל שבת לפלג אחד של משלחת נשי "הדסה" והיינו יושבים ונותנים בשיר קולנו עד שעה מאוחרת.
