יום ד', 3/3/1954
כל הבוקר התכוננתי לתשובה על הוויכוח בכנסת, בהנחה שיסתיים היום ועוד אספיק לענות. גם קבעתי ניסוחים אחרונים לכמה תשובות עקרוניות על שאילתות.
ב-11 ועדת חוץ וביטחון בכנסת. הרציתי ארוכות על השתלשלות העניינים בסוריה ובמצרים עד שבאה עד משבר. הוויכוח כולו נסב על הציר אם הוחמצה הזדמנות או לא. מרשיעי ההחמצה היו כמובן אנשי "חרות", אם כי לא אמרו ברור מה צריך היה לעשות. [יעקב] ריפתין שיבח את כיבוש היצר ואי ההיגררות אחרי עצותיהם של הרפתקנים. איש "חרות" עורר שאלת ההתייעצות עם ב"ג, שעשתה בינתיים כנפיים בעיתונות ועוררה נחשול של פירושים עוקצניים שאינם לא לטובת ב"ג ולא לטובתי.
כשבאתי הביתה לארוחת צהריים במאוחר נתקפחה מנוחתי יען אשכול שילח בי טיוטת הנאום שעליו לשאת במסיבה לכבוד שליחי מחלקת המענקים והסיוע הטכני מוושינגטון, המבקרים בארץ. הללו הוקירו רגלם ממשרדי בירושלים ולכן לא נעניתי להזמנה לבוא למסיבה הנערכת לכבודם בתל-אביב, אבל את אשכול ביקרו ולכן הותר לו לרדת ולנאום. ערכתי את הטיוטה ותוך כדי כך הגיעה שעתי ללכת לכנסת.
מייד עם פתיחת הישיבה ב-3 נקראתי לעלות על הדוכן ועניתי רצופות על 17 שאילתות שהוצגו לי, אם כרה"מ ואם כשה"ח, תצבורת של שבועות אחדים. בתוך הצרור היו כמה תשובות שכמוהן כהצהרות על מדיניות - בכלל זה על בעיית אספקת נשק אמריקני למזה"ת, עניין הרכוש היהודי ללא יורשים באוסטריה ועוד.
נתחדש הוויכוח על תקציב משרד החוץ. [מנחם] בגין נשא נאום מפוצץ, כולו קיטרוג על מדיניות החוץ, חשבון צדק, כביכול, על מעללי הרעים מראשית הקמת המדינה. פקד עלי עוון ההצבעה [של ישראל באו"ם] בעד עצמאות לוב וכן הצהרתי בוושינגטון כי ידידות ארה"ב לישראל אינה מחייבת איבתה לעָרַב וכהנה. עם כל אופיו המפוצץ היה הנאום עצור - ללא השתוללות "בגיגית" שהסכינה לה הכנסת. נראה כי עם שובו מחו"ל החליט לנסות כוחו בלחן-דיבור חדש בכנסת, יותר מרוסן ותרבותי.
הוויכוח אומנם נסתיים אך לא נותרה שהות לתשובתי וזו נדחתה ליום ב' הבא. גם זו לטובה, יען אספיק להתכונן כהלכה ולנסח דברים ביתר שיקול וליטוש.
מהכנסת לקחתי עמדי הביתה את רפי רופין [מנהל בי"ס "מבואות ים"] איש החמודות המתדפק עלי זה זמן. בא לתנות לפני הזנחת עניין הדיג. אנשי משרד החקלאות אמונים עלי קרקע ואין דמיונם ויצר פעילותם נתפסים לסיכויי ים. יבוא הדגים כיום 8 מיליון $ - כולו ניתן להיות מסופק על ידי דַיִג ימי ישראלי. פירוש הדבר קליטת 3,000 איש נוספים בדיג ממש ועוד כמחצית המספר בשירותי לוואי. הבעיה היא חומר אנושי חלוצי, כשיר ונאמן. הנאמנות המדינית עניין מכריע כי דייגים הם תמיד מבריחים בכוח - אין דבר אסור שאין בידי דייג לעשותו - ולא עוד אלא בשוטטם בים לאורך חופי הארץ ובהפליגם ללבו הריהם צופים ומקשרים ומסוגלים לקיים כל מצווה לאומית ביטחונית וכן לעבור כל עבירה חמורה. צירוף הדיג עם התיישבות-עזר מחייב מעגנים לאורך החוף - לא רבים וקטנים, המוקמים כיום, אלא מעטים וגדולים, היכולים לשמש מחסה סָפִיק (הצעתי ל-'ADEQUATE) לספינות דיג הגונות. כיום אנשי משקי החוף העוסקים בדיג רציני מוכרחים להחזיק את אנשיהם בחיפה והדבר גורם תקלות משפחתיות וחברתיות ומשבש את סדרי העבודה. מעגנים אחדים גדולים ירכזו יישובי דייגים גדולים או כל אחד ישמש מרכז קרוב למספר יישובים. כל מעגן כזה צריך לעלות ממחצית המיליון עד מיליון ל"י. הניסיון הוכיח כי קיבוצים אינם מצליחים בדיג לאורך ימים. היעדרות הדייג לשבוע-שבועיים בים מפקיעה אותו ממסלול החיים החברתיים ומקפחת את סיכוייו למצוא במשק ובחברה את המקום הראוי לו. התוצאה היא כי דייג קיבוצי ראוי לשמו סופו שהוא נוטש או את הקיבוץ או את הדיג. הצורה המושבית בדיג לה העתיד. ליד מכמורת הוקצה שטח של 5,000 דונם להתיישבות דייגים, אבל העניין לא יזוז עד אם ייבנה מעגן כהלכה. השלב הקרוב צריך להיות העברת 300 דייגים מתל-אביב ומחיפה למכמורת והדבר חייב להיעשות במסגרת התנועה "מהעיר אל הכפר". רפי טרח הרבה להוכיח כי אף על פי שלכאורה הוא דואג למכמורת, שהיא ביתו, למעשה כל דאגתו לענף הדיג, שהוא יסוד-מוסד כביר-ערך במשק הלאומי ובמערכת סידורי הביטחון. ולמעשה, אלמלא התמכרותו לדיג לא היה מגיע מעולם למחשבה על התיישבות במושב.
בערב נועדה להתקיים ישיבת "חברינו" [שרי מפא"י] בממשלה אך מהתשעה באו רק ארבעה ונוסף להם נמיר. הייתה שיחה "בלתי מחייבת". נמיר נשתייר לאחריה לספר לי התפתחות הרומן שלו עם [עזריאל] קרליבך. הלה מציע לנו בכל הרצינות שותפות ב"מעריב". ייכנס נא איש בעל שיעור קומה במפלגה כשותף לעריכת העיתון. מבחינה פובליציסטית ואינפורמטיבית יהיה אז עיתון זה מכשיר בידי הממשלה והמפלגה. רק קרליבך עצמו יהיה חופשי לכתוב ככל העולה על רוחו, כעיתונאי עצמאי לחלוטין. תנאי להסדר זה - חיסול "הדור". "מעריב" מוגבר ומשופר יכה שוק על ירך את "ידיעות אחרונות" אשר על ידי ירידה לרמה עוד יותר נמוכה של וולגריות וחוסר בררנות גמור בטכסיסי השמצת השלטון הפך בזמן האחרון מתחרה רציני ומאיים לעשות חיל עוד יותר. ההצעה עם כל אופיה היוצא-דופן מושכת את הלב. עם זה לא ברור את מי נשלח ומי ילך לנו. וכן מוקשה מאוד עניין חירותו הגמורה של קרליבך, שממילא נעשה עצמנו אחראים לתעלוליו. קשה לתאר את מאמרו האחרון "אל הסואץ!" מופיע בעיתון אשר המפלגה אחראית לו למעשה.
