יום א', 28/2/1954
לפי עיתוני הבוקר נכנסו העניינים בסוריה לשלב של ייצוב עם כניעת הדרום לצפון וריכוז הסמכות הכלל-סורית בידי הנשיא הישיש [האשם אל]-אתאסי. גילו של נשיא זה, שהספיק עוד להיות המותצריף [מושל] של עכו בימי השלטון העותמני בארץ, הוא סמל לחיותו ולרעננותו של המשטר החדש המוקם עכשיו על הריסות רודנותו של שישקלי.
לבון נכנס לחדרי לפני הישיבה ופניו מתוחים. אמרתי: "אתה מאשים אותי בוודאי בהחמצת השעה". אמר: "הן". אמרתי: "ניצלנו מצרה גדולה. איך אינך מבין, כי ההתנגשות עם סוריה הייתה התנקשות באו"ם? הן 'המפורז' הוא בסמכות או"ם אפילו לפי הודייתנו. זאת ועוד. אם נכון כי עיראק היא שאירגנה את המרידה הצפונית הרי היא שיחקה קלפיה בכישרון רב: נשארה מאחורי הקלעים ולא נתנה לאיש פתחון פה לתלות בה את הקולר. אבל אילו פלשנו ל'מפורז' - הן במו ידינו היינו מכניסים את הצבא העיראקי לסוריה. גם היינו מלכדים עד מהרה את הכוחות הרָבִים ביניהם על ירושת שלטון שישקלי, גם היינו מפיחים רוח חיים חדשה ב'ליגה' [הערבית] אשר ייתכן כי ההפיכה הפרו-האשמית בסוריה היא מכה אנושה לה. אלה היו התוצאות 'החיוביות' של ההרפתקה ואילו השלישית הייתה נסיגה מבישה וכל מעמדנו ב'מפורז' היה מתערער עוד יותר לאחר ניסיון של השתלטות שנכשל".
לפני הישיבה עוד הייתי מוכרח לקחת דברים עם רוקח על בעיית [עיריית] פתח תקווה. הסעיף עומד בסדר-היום, אך אין בצע בהעלאתו כל עוד הוא עלול להביא לידי קרע גלוי בין מפא"י ו"הכלליים". ביקשתי הסכמתו למסירת העניין לוועדה. ניאות אך ביקש כי הוועדה תהיה אי-רשמית והבירור בה יקדם להעלאת הסעיף בממשלה.
הישיבה הוקדשה כולה לבירור מהלך המאורעות בסוריה ובמצרים. פתחתי בהרצאה מפורטת שנמשכה כשעה. הוויכוח גזל כשעתיים. לא נשמעה שום הצעה של פעולה אך נושא הדיון היה אם החמצנו שעת כושר או לא. לבון טען כי החמצנו הזדמנות נדירה להתחזק - אני - כי החמצנו הזדמנות להסתבך. לבון הסביר כי דווקא משום שהחזות קודרת וארה"ב עומדת לבגוד בנו ולהיכנס בברית עם העולם הערבי שתהא ממילא מכוונת נגדנו, שומה עלינו בעוד מועד להפגין כוח ולהראות לארה"ב כי הדבר בנפשנו לבל תעז. תשובתי הייתה כי חשבון זה יותר מדי מסובך בשביל ראשי הגויים הפשוטים בוושינגטון ואילו פלשנו ל"מפורז" לא היו רואים בזה כלל הפגנה נגד מזימותיהם לשלב את העולם הערבי בתוכניות ההגנה, כל שכן שאלו הן מזימות כשרות בהחלט בעיני דעת הקהל האמריקנית, אלא היו גורסים את המעשה כמעיד על מזימה שלנו לנצל שעת כושר של אנדרלמוסיה במזה"ת לשם כיבוש והתפשטות וכאישור מפוצץ לחשדות ולהאשמות המנסרים נגדנו בחוגים רחבים. הוספתי כי עד להתערבותנו היו הזעזועים נשארים בגדר התפתחויות פנימיות בכל אחת משתי הארצות ורק חריגתנו אנו מגדרנו הייתה מחוללת סכסוך בינלאומי המוכרח לשמש נושא לחרדה ולהתמרמרות בינלאומית. גם התעלמותנו מאפשרות הפעלת ההצהרה המשולשת מדהימה ביותר ומעידה על שטחיות מבהילה בהערכת הסכנות הצפויות לנו אם לא ניזהר.
בוויכוח תמכו כל החברים בי, פרט לסרלין, שטען אף הוא כי הייתה עת לעשות אבל גרס דווקא מבצע דרומי נגד רצועת עזה ולא נגד "המפורז" הצפוני. בתשובתי עשיתי שמות במחוסר אחריות זה, המנצל גם מצב כה חמור כיעד לספסרות ניקלה.
אחר הצהריים עבדתי בבית.
בערב ארוחה דיפלומטית גדולה. בפעם הראשונה אכלו אצלנו 18 איש - ירשנו שולחן מרהיטי בית רה"מ הקודם המתאים בדיוק לפי גובהו להארכת שולחן האוכל שלנו. המסובים: שגריר צרפת, צירי הולנד, שוויצריה ורוסיה ורעיותיהם, הממונה השבדי, גב' וייצמן ו[יוסף] בלומנפלד, רוקח ורעייתו, סידור (מנהל מאו"ם) ורעייתו, אמיל נג'ר (נגר), מזל מוצרי (אמו של מכבי [מפקד ב"הגנה"; נפל בשער הגיא במלחמת הקוממיות]). מהדיפלומטים הוזמנו כל אלה שעלו לירושלים לברכני, לקיים את הכתוב "כי מכבדי אכבד ובוזי יֵקַלו". שלא כדרכנו פירסמנו הפעם את הארוחה בעיתונות, למען ידעו המחרימים ויבושו.
ב"מעריב" נתפרסם כי לרגל המאורעות בארצות השכנות בא ב"ג לת"א ונועד להתייעצות סודית עם לבון והרמטכ"ל. הרגשתי מייד, כי ייעָשה מזה עסק.
