יום ד',  17/2/1954

 

בבוקר במשרד רה"מ עם צבי אבנון על בעיית "היורדים", "החנינה" להחזרתם, ההבחנה בין בעלי הנתינות הישראלית שבהם לבין אחרים - בהחזרת הראשונים יטופל באמצעות הקונסוליות ואילו באחרים תטפל הסוכנות - הסידורים בארץ לקליטתם מחדש, היחסים עם "ג'וינט" ו"היא"ס" וכו' - הכל כהכנה לישיבת המוסד לתיאום [של הממשלה והסוכנות] מחר בבוקר.

[שלום] זיסמן [צ"כ] ו[חיים] בן-אשר [מפא"י] באו הן כחברי הכנסת והן כחיילי ה"בריגדה" להעלות שאלת העברת עצמותיהם של חללי החי"ל ["חטיבה יהודית לוחמת" - כינוי ל"בריגדה"] הקבורים ברַוֶונה - לישראל. משלחת הורים שכולים פנתה בעניין זה לקבוצת חברי הכנסת שהיו מתנדבים במלחמת-העולם השנייה - שפר, [שלמה] לביא, ארגוב, בן-אשר [מפא"י], זיסמן [צ"כ] ובן-אהרון [מפ"ם]. אמרתי כי עוררתי לפני כמה שנים את השאלה במשרד המלחמה הבריטי ונתקלתי בסירוב - המסורת הבריטית היא לקבור את החללים בקירבת החזית בה נפלו ולא להעלות עצמותיהם למולדת. אף על פי כן הבטחתי לנסות מחדש ואולי עובדת קיום המדינה תסייע להשיג סטייה מהעיקרון.

נציב שירות המדינה, דוד רוזוליו (גיסו של [חיים] ארלוזורוב) לשיחה על עניינים העומדים בסדר-יומו, בכלל זה סכסוך שצץ עם איגוד עובדי המדינה בשאלת שעות העבודה. דרישת הנציבות היא לנקוט בחורף שבוע עבודה של 45 שעות ואילו האיגוד עומד על שבוע אחיד של 42 שעות בחורף כבקיץ. השאלה תבוא לפני הממשלה.

ב-11 לכנסת. שיחה קצרה עם שפרינצק שחזר מצרפת על הוועידה הציונית בפריס ועתיד הציונות שם ובכלל. הובהלתי למטה [לאולם המליאה]. הצעה לסדר-היום של זיסמן על ההפגנות בניו-יורק. עניתי בצורת גילוי-דעת על כל השערורייה הזאת של עשיית קרניים מחוק השירות הלאומי לנגח בו את המדינה. מייד אחרי זה הצעה לסדר היום של [אהרון] ציזלינג על השחיתות במדינה. שוב עניתי. עליתי למעלה לישיבה קצרה עם ארן וסרלין על חוליית הביצוע לחוק הנכים וירדתי "לקחת" הצעה שלישית לסדר היום של סנה על הסיוע הצבאי של ארה"ב. שוב מסרתי הצהרה, הפעם כשר החוץ, בעוד שלגבי שתי ההצעות הקודמות דיברתי כרה"מ.

[יונה] כסה ביקש שיחה וגולל את פרשת [אליעזר] ליבנה. יש לערוך איתו בירור על הופעתו באמריקה, שאופיה הפרוע עבר הפעם כל גבול. במפלגה קולות חזקים להוציאו. כסה טוען בצדק, כי זה יהיה מישגה כבד אבל יש לעשות הכל לריסונו ולהחזרתו למוטב.

אחרי הצהריים לתה קבוצה שלמה של דרום-אמריקנים - ד"ר קיבריק ואשתו ובת אחיו מבואנוס איירס, העו"ד סטנובסקי ובן אחיו משם, אמיליה פלימן והסנטור פייבוביץ ואשתו מסנטיאגו, ונוסף לאלה [הירושלמים] נתן אגמון ורעייתו ויהודית ברגמן. דובר בערבוביה עברית, אידיש, אנגלית, צרפתית וספרדית.

וולטר בא לדון על עניינים שנצטברו. בין השאר הביא הצעה על משלוח [שמואל] בנדור ו[יוסף] לוטן לפריס, העברת [אברהם] גלבוע [מפריס] לארץ במקום לוטן ב[מח'] טקס ומשלוח קונסול חדש לפריס. ההצעה הייתה משונה בעיני וביקשתי זמן לראות אם אעכלנה. על כל פנים, אמרתי כי עלינו לקמץ איש בפריס ואם יישלחו בנדור ולוטן, יש לראותם כמחליפים את [שמואל] דיבון, [אביעזר] שלוש וגלבוע. לוטן יהיה אז הקונסול ואין לשלוח איש נוסף לתפקיד זה. לשמחתי קיבל וולטר את הרעיון כי נציע את משרת הקונסול הכללי בניו-יורק לאהוד אבריאל.

ב-10 בערב נסעתי עם צפורה לישיבת הוועדה המדינית של המפלגה במשרד רה"מ. עד לאותה שעה דנה הוועדה בבעיית האבטלה בחיפה - החמורה במיוחד באותה עיר - ולפי הרושם שלי העלתה חרס. הוזעקתי לקראת הדיון בבעיות [הפילוגים בקיבוצים] עין-חרוד ויד-חנה. קיבלתי מכתב אישי משמואל סבוראי [עין-חרוד, מפא"י] שהשביעני לבוא לבירור זה - בעניין עין-חרוד באו מים עד נפש. לא הבינותי תחילה מה עניין עין-חרוד ליד-חנה אבל עד מהרה התברר הסוד. בעין-חרוד מתכחש הקיבוץ המאוחד [אז מזוהה עם מפ"ם] להחלטות הוועד הפועל של ההסתדרות והמרכז החקלאי ומחבל בכל הסדר. מתנהלת שם מלחמת עצבים עקשנית והשאלה היא מי יחזיק מעמד עד הסוף. הסכסוך בעין גב נסתיים בעזיבת אנשי הקיבוץ המאוחד ועקירתם לגינוסר משום ששם נקטו אנשי המפלגה [מפא"י] במוסדות עמדה תקיפה - הודיעו כי אין להעלות על הדעת את חלוקת המשק לשניים ותמכו בכל תוקף בעמדת אנשינו שבמקום. התוצאה הייתה שהחלה עזיבה בשורות אנשי הקבה"מ ואז החליטו הללו כי אין להם ברירה אלא ללכת, ובעוד מועד - פן תתפורר החטיבה שלהם כליל. לעומת זה, בעין-חרוד נשתבש העניין ונכנס למבוי סתום משום החטא הקדמון של [אברהם] הרצפלד וחבריו במרכז החקלאי - כך גורסים חברינו בעין-חרוד - אשר פסקו לטובת הקבה"מ בעניין חלוקת המשק ועכשיו מכשילים אלה כל תוכנית של חלוקה שמחליטים עליה מוסדות ההסתדרות. החיים בעין-חרוד הפכו גיהינום, ענפי משק יורדים לטמיון, החיים נהרסים, ומורגשים סימני התמוטטות בשורות חברינו המאיימת בהתחלה של עזיבה.

והנה במצב זה צץ עניין יד-חנה. זהו משק של הקבה"מ ב"משולש", ליד הגבול, שרוב חבריו נתפסו לתורת [משה] סנה. 40 חבר שנשארו נאמנים למפ"ם, נוסח סיעה ב', הוכרחו לצאת ובתמיכת הקבה"מ התחילו דורשים הקמת משק חדש בסמוך. התוכנית כולה חסרת כל שחר מבחינה משקית וביטחונית כאחד. משקי הקבה"מ כרוב המשקים הקיבוציים נמקים בחוסר כוח אדם. במצב זה להקים נקודה נפרדת לארבעים איש הרי זה שיא הבזבוז וההיפך הגמור ממשקיות בריאה - כלכלית ואנושית. אבל בשביל הקבה"מ זהו עניין של כבוד ומתוך רגשיות שטחית אישר המרכז החקלאי את תביעתו. לפי המסורת, המלצת המרכז החקלאי קובעת אצל הסוכנות והקבה"ק. כאן התערב אשכול, שעודנו חבר הנהלת הסוכנות. הוא קורץ מחומר אחר מאשר הרצפלד. הוא מתפלץ מתוכנית יד-חנה מהצד ההתיישבותי ומתפוצץ על שערוריית עין-חרוד מהצד הציבורי-תנועתי. מה עשה? בשיחה עם יגאל אלון, שנכנס עכשיו למזכירות הקבה"מ, אמר: "רצונך ביד-חנה? תקבל קודם את הדין בעין-חרוד". קמה מרקחה. חברינו הוויקטוריאנים הן במרכז החקלאי והן בסוכנות אינם גורסים הצמדה. על רקע זה ניטש הוויכוח.

הרצפלד טען כי זה לחוד וזה לחוד. את אנשי יד-חנה יש ליישב ולא לגרום לקבה"מ "דם רע" [תרגום מילולי של ביטוי אנגלי שפירושו רוגזה] לחינם. אחר כך יש לפתור את בעיית עין-חרוד - כיצד? סתם ולא פירש. אנשי עין-חרוד שבחדר וחבריהם ב"איחוד" התפרצו נגדו והיו"ר השתיקם בקושי. לוקר ויוספטל טענו, כי כל חברי מפא"י בהנהלת הסוכנות, פרט לאשכול, מחייבים הפרדת העניינים והחלטה ליישב את יד חנה REGARDLESS [על אף הכל], אבל גם אילו הצביעו כולם עם אשכול, היו נשארים במיעוט, יען כל שאר הסיעות תומכים בתביעת הקבה"מ. [ישראל] גורי עלה על כולם בהגנת זכותם של הארבעים. הייתכן? זכותו של הפרט בתוכנו קודש-קודשים ואין לענוש את שמעון על חטאו של ראובן. אנה נגיע אם נלך בדרך זו של נקמנות וכו'.

כשכילה גורי דבריו הייתי כבר טעון כהוגן וביקשתי רשות דיבור. בינתיים דיבר [שלמה] מינץ מעין-חרוד ועשה רושם מזעזע בהופעתו הטראגית ודווקא בדיבורו המתון והעצור. הטיל את כל האחריות לגורלה של עין-חרוד על ההסתדרות, הווה אומר על חברי מפא"י שבהנהגתה, זאת אומרת על המפלגה. עוד לפני כן דיברו [יחיאל] דובדבני, בן-אשר ואריה בהיר והוקיעו לקלס את הליברליזם הבטלני של חברינו במרכז החקלאי ובסוכנות, המנחיל ניצחון לבריונות הציבורית של הקבה"מ. צעקו לגורי: "כך דיברו הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה ערב עלות היטלר לשלטון". עד שנקראתי לדבר היה כבר חם כהוגן.

ובאמת צלחה עלי הרוח הפעם והרגשתי כי אני מדבר בכוח שכנוע רב, לפי מיטב יכולתי. הגעתי לישיבה זו בשיא העייפות ובשפל העֵרות והכוח הגופני. האולקוס מטרידני נוראות בימים אלה. אך עוד יותר מציקה לי הלֵאות הגמורה שהגעתי עדיה. אין לי תקנה אלא בנופש של שבוע לפחות, אבל אין לי כל אפשרות להיחלץ מהריתמה ואני מוכרח למשוך ויהי מה, אלא אני עושה זאת באימוץ עצבים בלבד ונמצא כבר מעבר לכיליון כוחות גמור. אף על פי כן, הוויכוח המר, אופיה המורכב של הבעיה מבחינה מוסרית וטכסיסית, והגירוי למצוא את הקו המנחה לפיתרון צודק וממשי עוררוני מהתרדמה שהייתה נסוכה באברי והביאו לידי הצטללות נפלאה של ההכרה. פתאום הרגשתי, כי אני יודע אל נכון עם מי הצדק ומה הפיתרון.

עשיתי שמות בתיאוריה של גורי על זכות הפרט. אמרתי, כי מעולם לא גרסנו זכות יחיד במועמדות להתיישבות. הן לגבי קיבוצים הן לגבי מושבים טיפלנו תמיד במועמדות של גופים הנתמכת על ידי תנועות ונשענת על ערבותן. במקרה זה של אנשי יד-חנה, כלום היו הארבעים מעזים לדרוש לעצמם משק נפרד אילמלא עמד מאחוריהם הקבה"מ על כל כוחו הציבורי ויצרי כבודו? וגם אילו דרשו זאת ואפילו ערכו שביתת שבת בסוכנות לחיזוק תביעתם - כפי שעשו באמת - כלום הייתה הסוכנות שועה להם? הן רק לחצו של הקבה"מ אילץ את הסוכנות להתחשב בתביעה. בלי הקבה"מ הייתה הסוכנות בלי ספק נענית לתביעת האנשים האלה ליישבם מחדש, אבל בשום פנים לא הייתה מספקת את שיגיונם על הקמת נקודה מיוחדת. ובכן עמדת הקבה"מ היא שקבעה כאן. אבל אם הקבה"מ הוא בעל התביעה, הלא מותר לבוא אליו בתביעה שכנגד. אם הוא דורש לעצמו זכות יתרה במקום אחד, הן אפשר לתבוע אותו למילוי המוטל עליו במקום אחר. אין כאן ראובן לחוד ושמעון לחוד. יש כאן עניין עם גוף אחד אשר מותר וגם מצווה לעשות עמו חשבון צדק. אותו קבה"מ התובע עלבונם של אנשי יד-חנה הוא המשתולל בעין-חרוד ומתעלל שם בזכויות אחרים. זהו הרקע האמיתי, הממשי, של הבעיה הציבורית הנדונה ואילו העקרונות שדגל בהם גורי מייצגים מוסר ערטילאי התלוש לחלוטין מקרקע המציאות. מבחינה עקרונית, ציבורית, מוסרית, אין כל ספק כי הצמדת שני העניינים זה לזה כשרה בהחלט - ואם הקבה"מ נתבע לתת ביד-חנה את הדין בעד פשעו בעין-חרוד, הרי זה מעשה של צדק פשוט.

אלא מה - אנו במיעוט בהנהלת הסוכנות ואפילו יצביעו כל חברינו כאשכול, לא יוכלו לעייל את ההחלטה? מצב זה כשלעצמו מדאיג ביותר. כאן סיפרתי על חליפת פתקים שהייתה לי עם לוקר ויוספטל במשך הישיבה. נודע לי, כי במערכת האולפנים החדשים שעומדת הסוכנות לפתוח בשביל אנשים הבאים מחו"ל ללמוד עברית בארץ, בעיקר נוער, כלול אולפן בשביל אנגלוסכסים שמקומו נקבע באחד ממשקי "השומר הצעיר". שאלתי כיצד קרה הדבר ונעניתי כי הפעם, ברוך ה', הצביעו כל חברינו נגד ההצעה, אבל נשארו במיעוט, יען "הכלליים" וה"פרוגרסיבים" והדתיים הצביעו בעדה. כאן נתגלה מצב של שערורייה לאומית ונבצר ממני להבין איך הגיעו הדברים לידי כך. הורים ציונים מחו"ל שולחים בניהם לארץ ללמוד עברית ולחזור עם מטען ציוני וישראלי. הם עושים זאת על אחריותה של ההסתדרות הציונית. מה עושה ההסת' הציונית? היא מסגירה נערים ונערות אלה לידי אנשים שיסרסו את נפשם היהודית והציונית וירכיבו להם את תורת הנאמנות הכפולה [לירושלים ולמוסקבה] לפי הנוסח הקומוניסטי [הימים ימי שיא "המלחמה הקרה", טרם התפכחות השמאל הישראלי מהנהייה אחר מוסקבה]. ועל המעשה המשווע הזה אין חברינו יכולים לתבוע חברי מפלגות אחרות לאחריות? האומנם נבצר מהם להקים בתוך הקואליציה הציונית חזית אנטי-קומוניסטית? אמרתי כי ביקשתי כבר את שמות אלה שהצביעו בעד אולפן בקיבוץ "השוה"צ" וכל אחד מהם יקבל ממני מכתב שיזכור עד סוף ימיו. האומנם מוכרחה שנאת מפא"י להגיע לידי התעללות כזו בציוויים ראשוניים של הציונות? אמרתי, כי בוויכוח החריף המתנהל עכשיו על בעיית עתידה של ההסתדרות הציונית העולמית חלקי לעת עתה עם המחייבים המשך קיומה. אבל איני יכול להתעלם מהעובדה כי מה שנודע לי הערב הוסיף נימוק חשוב בעד חיסולה והעברת כל תפקידיה לממשלת ישראל. בקואליציה הממשלתית אין מפ"ם משתתפת וגם אילו השתתפה לא הייתה לה דריסת רגל במשרד החינוך ומשרד זה לא היה מעלה על הדעת פתיחת אולפן בקיבוץ של מפ"ם אפילו היו אנשי מפ"ם מרעישים עולמות, ויהודים מחו"ל היו באים או שולחים בניהם לאולפני המדינה בלא פחות אמון משהם רוחשים לאולפני הסוכנות.

חזרתי לעניין הנדון ואמרתי, כי כיוון שאי-אפשר לדחות פיתרונו עד שיחול שידוד מערכות ביחסים הפנימיים בהנהלה, הריני מציע כי איחוד הקבוצות והקיבוצים יערער לפני ההנהלה על ההחלטה בענייני יד-חנה וידרוש עיכוב ביצועה עד שתינתן לו ההזדמנות להרצות לפני ההנהלה את טענותיו. אין להעלות על הדעת כי ההנהלה תחליט להתעלם מתביעת גוף כאיחוד הקבוצות והקיבוצים. התוצאה הראשונה תהיה - דחיית כל פעולה לגבי יד-חנה לכמה שבועות. הקבה"מ יתחיל אז לדבר אחרת. בינתיים, אם יש מה לעשות לקידום העניינים בעין-חרוד על ידי פעולה ישירה - יש לעשות בלי דיחוי, ונמצא אז הקבה"מ נתון במלחציים. שמעתי רק בישיבה הזאת כי בידי הממשלה לנקוט צעדים שייצרו עובדות בעין-חרוד. אדרבה, אני מוכן לברר אפשרות זו.

כשגמרתי הייתה הרגשה כללית כי הוכרעה הכף. השעה הייתה חצות וביקשתי רשות להסתלק. אריה בהיר יצא בעקבותי נלהב מנאומי ונדברתי להיוועד איתו לבירור הצעדים המעשיים מטעם הממשלה. העניין תלוי ברוקח כשר הפנים.

כשבאנו הביתה טילפנתי למשרד רה"מ וקראתי לטלפון את שמואליק סבוראי. היה לי צורך לאמר שלום לחבר ותיק זה של "ההסתדרות המצומצמת". אמרתי לו, כי פיתקתו היא שהביאתני לישיבה. לדברי תודתו, בשמו ובשם חבריו, לא היה גבול. צפורה אף היא בירכה את חברה לכיתה [מחזור ג' של ג' "הרצליה"]. שמחתי כי היא הייתה בישיבה זו וחיתה את הטרגדיה של עין-חרוד. אמרתי לה: "ראי גם ראי! הן כל אדם בר דעת העומד מן הצד היה אומר כי זוהי ממש פראות לסחוב ראש-ממשלה, העמוס למעלה ראש בעניינים העומדים ברום עולמה של המדינה, לישיבת חצות הדנה על סכסוך פנימי באיזה משק. אבל עכשיו נוכחת בעליל מה הייתי מפסיד אלמלא נכחתי בישיבה זו - הן מוכרח הייתי לרכוש בקיאות בשלב זה שבהתפתחותה של פורענות הרחיקה עדיין מלהגיע לקצה - ולא עוד אלא מה הייתה מפסידה הישיבה אלמלא השתתפתי בה".

הסיפוק העמוק שהרגשתי בשוכבי לישון פיצָני על סבל גופי הרצוץ והסכוּף. חשבתי - מדוע עשיתי כלפי עצמי "עסק" כזה מתרומתי לדיוני "המדינית" הערב? ועניתי - משום שאני עומד עכשיו יום-יום ושעה-שעה למיבחן - נתבע להתמצאות, ליוזמת מחשבה, להנחיה בפיתרון בעיות, ונקלע כל הזמן בין דיכאון מתוך אוזלת-יד לבין ניצחון על קושי.