יום ג', 16/2/1954
במשרד רה"מ שוחח איתי זאב [שרף] על בעיית מרדכי מקלף. אתמול טילפן לי דב יוסף באותו עניין. מקלף בא אליו וידיו על ראשו. אברהם רוטנברג מתכחש לכל ההסדר שנקבע איתו לגבי מעמדו ותפקידו של הרמטכ"ל לשעבר. הציע לו להיות... קצין ביטחון של חברת החשמל. דוחה הרכבת ההנהלה המצומצמת, מדבר על הנהלה של 9 במקום 3-4 כרצוננו, ואינו מוכן למסור לו שום שדה-פעולה בעל ערך. הבטחתי להזמין אלי את רוטנברג ולאמר לו דברים ברורים. עכשיו מודיעני זאב כי מרדכי ביקש לראותי אך הוא מנע בעדו. האיש על סף הייאוש ונמשך שוב להנהלת הרכבת. יחסו של רוטנברג אליו - זלזול וקשיחות. אמרתי כי עוד אנסה דבר אל רוטנברג אבל מתחיל להתגנב ספק בלבי אם לא מוטב באמת למרדכי ללכת לרכבת ולזכות בשדה פעולה חשוב, במעמד מכובד וביחס הוגן. נניח הכרחנו את רוטנברג להסכים לאיזה הסדר - הן את יחסו האישי לא נשנה, אף לא יחס הצמרת, שתראה בוודאי במרדכי אחד שבא לגור וישפוט שפוט - חוד החרב של המשטר הממלכתי השנוא עליהם, שננעץ בבשרם. אילו קיבלוֹ רוטנברג בלב שלם שאני, אך שום תנאים והתחייבויות לא יצליחו לנטוע רגש אחר בלב.
עוררתי עם זאב שאלת השותפות עם ע. [עזרא] דנין. מתברר, כי זוהי חברת מטעים הנקראת "אפרסמון" שהקים עזרא. יש בה כ-25 שותפים, בהם גם זאב, ראובן [שילוח] ודוד שאלתיאל. עובדי ממשלה אחרים אין בה. הקרקע חכורה מהקה"ק, אם גם במקורה היא קרקע נטושה. ההשקעה - 4,000 ל"י לכ"א - אצל ראובן משל חותנו, וההשקעה כולה מיועדת לדובי [בנו], אצל שרף משל גיסו שבדרום-אפריקה, ולמעשה זהו רכוש הגיס. זאב שאל האומנם יש בזה משהו לא כשר. אמרתי כי איני מאושר מהעניין ואם יתפרסם יהיה לא טוב: פקידים גבוהים ביותר, שמם הולך לפניהם, שלושתם מפא"י, רכוש נטוש, השקעה המעידה על חסכונות, פירושו משכורות שמנות. ודאי אפשר לתרץ ולהצדיק - הכסף לא שלהם, הרכוש נחכר מהקה"ק וכו'. אף על פי כן מוטב שלא יהא כורח להסביר ולהגן. ראיתי כי זאב מדוכא ולא הצקתי לו. יהרהר בדבר ועוד נשוב.
נסעתי למשרד החוץ ועשיתי קצת עבודה עם פוריה ובבה, שמאי וזאב ש"ק.
ב-11 ועדת חוץ וביטחון על פינוי אזור סואץ [על ידי הצבא הבריטי]. מסרתי על ההשתלשלות והצגתי את הבעיה. לא גיליתי נצורות. נכון ציין אחד המתווכחים אחר כך, כי בעניין זה אין בידינו קלפים. ברור כי איננו מעוניינים בפינוי. ברור כי איננו יכולים להכריז על כך גם משום שעמדה מוצהרת כזו תבאיש אותנו בעיני מצרים לדור שלם, גם משום שלא נועיל בזה כלום, גם משום שנקומם על ידי כך את רובו של הציבור הבריטי. לעומת זה ברור כי אנו יכולים לסייע להשהיית הפינוי ועלינו לעשות זאת. וכן ברור כי בסופו של חשבון, אם יסתייעו הדברים כדי הסכם בין אנגליה ומצרים, לא נקבל במחירו ולא כלום. ומעל לכל ברור כי הסכם כזה פירושו שידוד מערכות בין ערב ומערב לרעתנו, על כל פנים לתקופה הקרובה. התפתחות כזו מחייבת אותנו לטיכוס עצה רציני, אך לעת עתה אין לראות מה העצה היעוצה. מתרמזת, אומנם, מסקנה אחת והיא חתירה להתקרבות דווקא לאנגליה על יסוד איזה בסיס של טובת הנאה הדדית, אך נזהרתי מלרמוז לכך בוועדה. איש "חרות" דרש לצאת חוצץ נגד הפינוי. איש מפ"ם תבע לצאת חוצץ בעד הפינוי. נקל היה לי להוקיע את האיוולת והנזק שבכל אחת משתי קצוות אלו. הישיבה נמשכה עד שתיים.
אחר הצהריים בכנסת דוח מפי גדעון על "שיחתו" עם בניקה. לא הייתה, כמובן, שום שיחה - אף על פי שהפגישה נתקיימה על פי הזמנת ה"דני" - אלא גדעון ניסה להוציא מפיו דברים והלה גימגם והימהם, שהה ופהה. הדבר היחיד שאמר כי הוא מחכה עכשיו לבוא המומחים. לשאלת גדעון אם יהיה מוכן להיפגש עמדי באם אזמיננו ענה כמובן בחיוב. פסקתי כי אין לי מה להזמינו. אם אֶזום אני פגישה והוא יבוא על מנת להחריש נמרצות, לא אנחל כבוד ורק אקבע עובדה כי אנו מתרפקים על בניקה ואילו הוא מסרב להיענות לנו. מוטב לנו איפוא לגרוס כי מטרת פגישת אתמול הייתה להודיענו על בוא המומחים. עם אלה ניפגש ונעשה מאמץ רציני להטותם לצדנו. נראה מה ידווחו ואחרי כן נחליט על הצעדים הבאים. אין לנו ברירה אלא לעבור שלב זה של בירור עם המומחים במישור הטכני.
התייעצתי עם זיאמה על עניין אותה חברת מטעים ודעתו הייתה בהחלט כי אם יתפרסם הדבר תהה פגיעתו ממארת.
ירדתי לכנסת לוויכוח על ביטול עונש מוות, שנמשך שעתיים וחצי ועמד על גובה רב, אף השרה אווירה של מתיחות שכלית ונפשית. היה נאום מזהיר ונוקב, אם כי לא בכל הגיוני ומחושב, של ברוך אזניה בעד ההצעה, שתמכו בה רוב השרים. היה נאום לא רע של [יזהר] הררי, אף הוא נגד הביטול. היה נאום נרחב ובעל רמה של יעקב [שמשון] שפירא בעד הביטול הגמור. היה נאום יסודי גם של רוזן באותו כיוון. לבסוף, לפי הנוהג חסר השחר של הכנסת, הוכרחנו לשמוע שרשרת שאין לה סוף של הודעות סיעתיות - כאילו אין זה כלל המשך הוויכוח! - מפי מפ"ם, "חרות", סנה, מק"י, ה"אגודה", "פועלי האגודה", "המזרחי". צדקה עשה עמנו הקב"ה שנתן רוח בינה בקבוצת [דוד] ליפשיץ לשוב בעוד מועד לחיק מפא"י - הדבר חסך לנו עוד "הודעה" אחת. בהצבעה היו כל הסיעות השמאליות והדתיות מאוחדות נגד עונש מוות. מפא"י, "הכלליים", ה"פרוגרסיבים" ו"חרות" היו מחולקות. התוצאות 33:61 בעד ביטול עונש מוות.
לארוחת ערב בבית-השופט ג'ו פרוסקאור ואשתו (הם מסיירים סביב העולם באונייה ושוהים בארץ יומיים), סמואל קרמר [מזרחן ומחנך יהודי אמריקני] ואשתו, [שלמה] גינוסר והשופט [ש"ז] חשין ורעיותיהם, ארתור וז'נט [לוריא], גרשון אגרון וחרמונה סימון. ג'ו הזקן הזדקן עוד יותר. בשיחותיו לא היה שום חדש ושום עניין - פרט לדברים אחדים נוקבים וכאובים ביותר שאמר על רושם קיביה והשבח שנתן לעמידתו של אוברי באותו ניסיון חמור.
