יום א',  14/2/1954

 

אמש שכבתי בשלוש וקמתי כבד-ראש. בעיתונות פרסום רב לנאומי בליל שבת.

במשרד רה"מ תיניתי מצוקת נפשי באוזני זאב שרף. כל עניין התקציב קפץ עלי כחתף. אלמלא המשבר הארור שחוללו "הכלליים" - בסופו של חשבון על לא כל דבר, יען אף אחת מיומרותיהם לא נתמלאה - הייתי משתקע בסוגיה זו בעוד מועד, היינו הרבה שבועות לפני השלב המכריע, וקובע לעצמי כיוון גמור. במצב הנתון נגררתי אחרי הדיונים במקום להנחותם. יתר על כן, נקלעתי בין פטיש האחריות של רה"מ לבין סדן הצרכים של משרד החוץ. האציע עכשיו בעצמי קיצוץ בתקציב המשרד? ומה אם עקב הקיצוץ תחובל העבודה ונפסיד עמדות ומערכות? ענייני חוץ עכשיו בשיא הרגישות, כל פרשה של פעילות מסייעת אך כל פרשה כזו עולה בממון.

בא אשכול והודיע, כי לאחר שבחן מחדש את המספרים בשבת בא למסקנה כי אין מנוס ממחיקת כל ההגדלות, נוסף על קיצוץ 4%. אינו גורס קיצוץ נוסף עד 7% כפי שניסיתי להציע, אלא אם יוותר לבון על מיליון אחד. דרכתי עוז וכדי להקל עליו ולתת בידו קלף כלפי אחרים אמרתי כי אני מוותר על 300,000 ל"י שהוא רצה להוסיף לי תמורת הקיצוץ של 4%. חשבון תקציבי הוא כזה: דרשנו 10.5 מיל'; האוצר הציע 7.6 מיל'; אח"כ עלה האוצר עד 8.2 מיל': קיצוץ %4 פירושו 7.872 מיל'; בתוספת 300,000 = 8.172 מיל'; בלי התוספת חזרה ל-7.8 מיליון. המשרד מודיע, כי בשנה שעברה היה תקציבנו שקול (לפי חילופי השער) כנגד 8.5 מיל'.

משה שפירא הראה לי מברק ששלח הרב הרצוג, גם מבלי לחכות למכתבי, לרבנים בניו-יורק במחאה נגד הפגנות וחילול השם ובדרישה להפסיק כל פעולה פומבית נגד חוק השירות.

ישיבת הממשלה שמעה דוח אשכול על דיוני יום ו' ועברה לדון בעיקר בסעיפים של מה-בכך. המתיחות בין מפא"י ו"הכלליים" פחתה במידת-מה אך בשום פנים לא חוסלה ולא היה כל עניין להעלות לדיון שאלות אחרות השנויות במחלוקת חריפה ולהחמיר את המתח. הנושא החשוב היחיד שנדון היה ביטול עונש מוות. רוב חברי הממשלה תמכו בהצעתי להניח לבית-הדין להחליט אם לדון רוצח למיתה או למאסר עולם. רוזן, נפתלי וסרלין דגלו בביטולו הגמור של עונש מוות.

אחרי הישיבה התיישבתי עם אשכול ולבון. הראשון עשה לחץ נמרץ להשיג מהשני ויתור של מיליון, למען יוכל על יסוד זה לתבוע קיצוץ נוסף ממשרדים אחרים. לבון לא זז. אחרי זה ישבנו שנינו, אני ואשכול, עם זיאמה התובע לעצמו מיליון כתקציב להסברה וניסינו להזיזו לחצי מיליון, שוב ללא הועיל.

ישבתי עם זיאמה כמ"מ שר העבודה, [יצחק] עילם מנכ"ל עבודה ואלי דורון הממונה על גיוס בנות לפי חוק השירות הלאומי על טיוטת תשובתי להרצוג. בינתיים עיכבתי פרסום התקנות המשרדיות לביצוע החוק.

זיאמה סיפר לי על ביקורו בשדה-בוקר. מצא את ב"ג מודאג לכיוון הדברים בראשות משרד הביטחון - נכונות למעשים יוצאי דופן ולמשחק באש אשר אפילו הרמטכ"ל רואה אותם כמרחיקים ומנסה לרסנם. ב"ג עוקב כנראה מקרוב (זאת אומרת מרחוק) אחרי ענייני הצבא. הוא מוכן להשתתף בהתייעצויות מדיניות מפלגתיות - בבאר שבע או בשדה-בוקר.

הגעתי הביתה ב-3 וישנתי כחצי שער אחרי הארוחה.

חיברתי מברק מפורט להרמן בניו-יורק על מכתבי להרצוג. חברינו שם שרויים בעצבנות נוראה.

עם המנכ"ל וג.ר. [גדעון רפאל] על מצבן של שלוש הבעיות העיקריות המעסיקות אותנו בימים אלה בחזית חוץ:

א) מעבר סואץ - עברנו על טיוטת ההחלטה שאנו מציעים במועב"ט וקבענו נוסחה הסופי;

ב) ועידה לפי סעיף 12 - עברנו על טיוטת המכתב למזכ"ל שמציע אבן וערכנו אותה;

ג) תסבוכת ערוץ הירדן - נדברנו על הקו שיש לנקוט כלפי בניקה לקראת אפשרות של חידוש שיחות. עניין אחרון זה יַגע ביותר. בניקה קיבל הוראות מהמזכ"ל [של או"ם] להיזהר מלאמר דבר שיוכל להשתמע כאישור להנחתנו, כי רק זכויות פרט עומדות על הפרק ואם תובטחנה הרינו רשאים לחדש את העבודה.

אחרי ארוחת ערב אצל דינור - מסיבה ליום הולדתו השבעים, שנדחתה כמה פעמים. היו רק הנשיא, חברי הממשלה ורעיותיהם, ומזכיר הממשלה. אמרתי לרוזן כי יש לי תוכנית לערוך סידרת ביקורים במשרדי הממשלה כדי לעמוד על מיבנם הפנימי, להכיר עובדיהם הראשיים ולהיכנס לתוך בעיותיהם. משרד המשפטים אצלי ראשון בתור. שמח לרעיון זה.

בשובנו שמענו מפי רותה [הלל-אביגור] רשמים משדה-בוקר. היא והוריה סיירו השבת בנגב. חגי אבריאל טען באוזניהם בדיוק מה שחששתי: אנשי המשק רואים עצמם כשבויים בידי ב"ג, המקום כולו נתון תחת צלו, חשיבותם העצמית כלא הייתה, וכל זה רק לשעה, עכשיו הכל באים והמקום הומה, אך תעבור רוח על ב"ג וילך - כי אז יישכח המקום מלב כל ויישאר בודד ונידח ללא התעניינות מצד מישהו.

ישבתי עד אחת על הניירות. סוף סוף חיברתי מברק לזיאמה דיבון בפריס להזמינו לשוב לארץ על מנת שייקח את מקומו הפנוי של ג'וש [יהושע פלמון] כיועץ רה"מ לענייני הערבים.