יום ו', 12/2/1954
שם הספר  יומן אישי 1954
שם הפרק  יום ו', 12/2/1954

 

 

יום ו',  12/2/1954

 

בבוקר בירקון 184 התחלתי לסחוט ממוחי רעיונות לנאום ב"עיתון העיתונאים" הערב בת"א. [יוסף] הפטמן, "העורך הראשי", נטפל אלי וזיאמה יעץ לי להיענות. הכוונה הייתה להציג את הממשלה החדשה על כל צבעי קשתה, אך הדתיים סירבו משום ליל שבת, רוזן שהבטיח לבוא נפל למשכב, ברנשטיין לקה בלומבגו ובמקומו יבוא [יוסף] ספיר. על כל פנים מצפים ממני לנאום נרחב וחובה הייתה להיכון כהלכה. הייתי אומלל ומתענה כתמיד ערב הופעה פומבית, בייחוד הפעם כשלא היה בידי מראש שום חוט מַנחה.

ב-9.30 בא שאול [אביגור] והארכנו שבת. הוא יוצא בעוד כעשרה ימים לצריך, יחד עם שרה [אשתו] לשהייה ממושכת. נגענו בעניין פולין [עולים תמורת שלמונים], אשר שאול אינו משוכנע ברצינותו; קבענו לגשת להכנת מישדר רוסי אחת לשבוע במסגרת "קול ציון לגולה", אם כי [שמואל] אלישיב [ציר ישראל במוסקבה] מודיע כי המישדר באידיש מופרע שיטתית; ביררנו בעיית היחסים בתוך צירות מוסקבה; שמעתי בדאגה על כוונות מרכז פרי הדר לצמצם במשלוחי פרי לאודסה משום שיבושי הפריקה שם בשל החורף העז ונוכח הפיתוי שבעליית מחירי ההדרים במערב-אירופה, שוב עקב הכפור בספרד - גם על נטיית ה"מרכז" להחליף אוניות ישראליות בזרות לשם קימוץ בהוצאות התובלה - וקיבלתי על עצמי ללחוץ נגד ביצוע שתי התוכניות. שאול סיפר על הכנת חוברת הסברה קצרה באידיש על מדינת ישראל ולוח עברי מצויר, שניהם מותאמים לאותו חבל תבל.

קראתי אלי את פוריה מלשכתי בקרייה והכתבתי מכתב נמרץ למרכז פרי הדר. התבססתי בעיקר על שיקולי שיווק הפרי הישראלי לטווח ארוך המחייבים טיפוח הקשר עם השוק הסובייטי, כל שכן שיבול הדרינו ילך ויגדל משנה לשנה, עם הרחבת המטעים - וזה הן לגוף העניין והן כתריס בפני המזימה להטיל את ההפסדים והפרש ההוצאות על הממשלה, אילו באתי לדגול בצד המדיני של העניין.

המשכתי במלאכת סחיטת המחשבות [לנאום ב"עיתון העיתונאים"] ומשהתחלתי רושם נוכחתי כי מתרקמת יריעה.

בינתיים טילפן יצחק נבון מחזית השרים הכלכליים היושבים על מדוכת התקציב. אחריו טילפן פנחס ספיר. בפי שניהם אותה הבשורה: המתח פחת משוויתר אשכול על שמ"י ("שונא מתנות יחיה" - כינוי לתקנת הֶחזר הסובסידיה במזונות מצד בעלי היכולת).

ב-3.30 נסעתי לקרייה. אני ואשכול נפגשנו עם רוקח, ברנשטיין ו[יוסף] ספיר ליישור ההדורים. היו חילופי דברים גלויים והרבצה הדדית, לא חריפה ביותר. לבסוף הסתמן איזה עמק-שווה. לא קבענו מסמרות מוחלטים אך נפרדנו בהרגשה כי המשבר חלף.

צפורה באה מירושלים לבלות איתי כאן את השבת ואספתיה מבית שאול [אביגור]. ברח' הירקון חזרתי להכנת הנאום וסוף סוף נכנסתי לתנופה והייתי מכסה עמוד אחרי עמוד, כמעט כותב את הנאום כולו.

מויש ויצחק [נבון] באו לקחתנו ל"מוגרבי". נסענו עד פינה מסוימת וניגשנו ברגל, כמנהג גוברין יהודאין בארה"ב בימים נוראים. הבית היה מלא. המשפחה הייתה מיוצגת ברוב עם: עדה, יהודה והרַי; דודיק ומירה ואמה; מוסיק ואמו ואחותה (פַּשה ומריאשה).

[יוסף] הפטמן בפתיחתו המטיר גימטריות ונוטריקונים, כדרכו בקודש. [יוסף] ספיר היה דהה ונדוש. נאומי ארך למעלה מהשיעור הנאות - שעה ורבע, במקום 50 דקות שתיכננתי, וזה משום שלא כבשתי יצרי ושילבתי תוספות נרחבות בעל פה בין שורות הכתוב. אף על פי כן, הריתוק היה רצוף והקשב מוחלט ללא כל התרופפות.

מ"מוגרבי" הלכנו ברגל, אני וצפורה ויצחק ומויש, למועדון העיתונאים בשדרות רוטשילד, כשאחרינו צועדת חבורה שלמה - "ג'מאעת חֵ'יר" [חבורת מיטיבים; בערבית], אמרתי ליצחק - ספק ליווי-כבוד, ספק סקרנים לדעת אנה פני מועדות, ספק בולשים לתופסני בעבירת נסיעה בשבת, ספק סתם הולכי בטל, אבל על כל פנים כמנהג יהודים בוורשה ובפריס, בבואנוס איירס ובסן-פאולו ובכל מקום אחר.

על-פי התנאי המפורש שהצגתי נערכה המסיבה לא במיושב, כמנהג המקום, ליד שולחנות ארוכים וערוכים, כשתוכה רצוף נאומים, לרוב תפלים, אלא במעומד ובמהולך ללא כל נאום. [בעל טור] "עוזי" של "הארץ" הצהיר באוזני, כי העיתונות "החליטה" לתת לי "מיקדמה של רצון טוב". ובאמת הייתה הרוח טובה.

מהמסיבה הלכנו לעדה ודשנו בבעיית ריהוטו של "שדרות 23" - שולחן הכתיבה של אבא ו[אחר כך] של אליהו [גולומב], המיזנון המהלך-אימים בגודלו וביושנו, כוננית הספרים הנוגעת עד הלב. השולחנות המסורבלים של "החדר הגדול" והמרפסת, ועוד - אשר משה שילה ממשרד הביטחון, בעידודם הנמרץ של שאול [אביגור] וישראל גלילי, יזם להעבירו למוזיאון ההגנה המתוכנן עכשיו על מנת "לשחזר" שם את החדר (ושאול דורש גם המרפסת!) זיכרון לימים הבאים.

עדה לנה עכשיו למעלה [בקומה השנייה] - הדודה אנה [אלמנת זאב צ'רטוק, אחי יעקב שרתוק] הולכת ודועכת והגיעה כבר לשלב בו חדלה להבין כי שברון גופה בא פשוט מזיקנה מופלגת, אלא היא תולה את הקולר בכל מיני חולאים הניתנים, לדעתה להירפא. בינתיים עומס נוסף של דאגה וטיפול על כתפי אחותי אשר כושרה לשאת בכגון אלה כנראה בלתי-מוגבל.

חזרנו לרח' הירקון באחת. הרגשתי הקלה עצומה לאחר שהתפרקתי ממשא הנאום כאילו עברתי פיסגת הר תלול - וגם סיפוק עמוק מתוכנו ומהרושם שעשה. בנסיעתנו משדרות [רוטשילד] לרח' הירקון אמרתי לצפורה, שהייתה מרוצה מאוד מהנאום עצמו ומצורת הופעתי, כי בתוכן דברי ובאופן אמירתם השתקפה כבר התמורה שחלה במעמדי. במצבי הקודם, כשלא אני נשאתי באחריות העליונה, לא הייתי רואה עצמי חייב ואף לא רשאי לומר כמה דברים שאמרתי הערב, הן במדיניות חוץ והן במדיניות פנים. לחץ האחריות ותחושת הסמכות עושים את שלהם.

 

העתקת קישור